פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בש"פ
8292/07
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשים:
1. סאלח מילאד
2. חמזה מילאד
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות לערור לפי סעיף 38א(ב)
לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), תשכ"ט-1969
בשם המבקשים:
עו"ד ארי קדרי; עו"ד ליאורה ברקו
בשם המשיבה:
עו"ד דותן רוסו
החלטה
ביום 14.5.06 נתפס סכום כסף בסך של 220,000 ש"ח, השייך למבקש מס' 1, במהלך חיפוש שנערך ברכב בו נהג מבקש מס' 2 (להלן: התפוס ).
בית-משפט השלום ברמלה (כבוד השופטת נ' קפלינסקי ) דחה, ביום 9.7.06, את בקשת המבקש 1 להחזרת התפוס.
ביום 7.12.06 התקיים דיון בבית-משפט השלום בבקשתו של המבקש 1 להחזרת התפוס בטענה, כי מאז תפיסת התפוס חלפו 180 ימים וטרם הוגש כתב אישום כנגדו. לאחר דיון במעמד המבקש 1 בלבד, הורה בית-משפט השלום על השבת התפוס למבקש.
או-אז, הגישה המשיבה לבית-משפט השלום בקשה לביטול החלטת בית המשפט מיום 7.12.06 ולהורות על קיום דיון במעמד הצדדים.
ביום 26.3.07, לאחר דיון בבקשת המשיבה ובמעמד הצדדים, ביטל בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' קפלינסקי ) את ההחלטה המורה להחזיר את התפוס למבקש 1 ותקופת הארכת התפוס הוארכה בשישה חודשים נוספים.
ביום 13.5.07 הגישה המשיבה בקשה נוספת להארכת משך תקופת ההחזקה בתפוס ומנגד הגישו המבקשים בקשה להורות על החזרת התפוס.
בית-משפט השלום (כבוד השופטת נ' קפלינסקי ) קבע, ביום 21.6.07, כי תכלית התפיסה נותרה בעינה, אולם לאור העובדה, כי חלפה למעלה משנה מאז התפיסה נקבע, כי במאזן הכולל של השיקולים, יש להקטין את הפגיעה במבקשים בכך, שהתפוס יוחזר להם בכפוף להמצאת ערבות בנקאית צמודה בגובה סכומו הכולל של הכסף התפוס, לתקופה של שנה. בהחלטתו קבע בית-משפט השלום, בין היתר, כי המשיבה הציגה בדיון תיק חקירה ומסמכים שונים הקשורים לחקירה ואשר מעלים יסוד סביר לחשד שהכסף ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה.
על החלטת בית-משפט השלום הגישו המבקשים ערר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית המשפט המחוזי (כבוד השופט ש' שוחט ) דחה, ביום 10.9.07, את הערר.
מכאן בקשת רשות לערור שבפניי, בגדרה שבים המבקשים על טענותיהם כפי שהעלו בפני בית המשפט המחוזי.
לטענת באי כוח המבקשים, המבקש 1 לא נחקר במשטרה ולא נאמר לו במה הוא חשוד. אי חקירתו והעובדה, כי לא ניתנה לו הזכות להתגונן גם כעבור שנה וארבעה חודשים גורמת לו עיוות דין ומוכיחה שלא קיים חשד סביר כנגדו ולכן סמכותה של המשטרה להחזקת התפוס פקעה. לטענתם, הטענה, כי החשוד טרם נחקר בשל החשש משיבוש החקירה ולצרכיה, אינה יכולה לעמוד עוד כעבור שנה וארבעה חודשים ממועד תפיסת התפוס.
כמו-כן, טוענים באי-כוח המבקשים, כי זכות הקניין הינה זכות יסוד ויש לנקוט בתפיסה רק כאמצעי אחרון ובהעדר אמצעים חלופיים להבטחת אותה תכלית. לטענתם, במקרה דנן, נעשתה התפיסה באופן לא מידתי, הפוגע בזכות חוקתית לקניין באופן קיצוני.
עוד טוענים באי-כוח המבקשים, כי המצאת ערבות בנקאית בתמורה לשחרור התפוס איננה נחשבת לשחרור התפוס, כי אם החלפתו בכסף אחר באותו השווי. לבסוף, לאור טענות אלה, מבקשים באי-כוח המבקשים לקבוע, כי אין למשטרה כל סמכות להחזיק בתפוס ולהורות על שחרורו.
מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בהחלטת בית המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות לערור. לטענתו, אין הגבלת זמן, בה רשאית המשטרה להחזיק בתפוס, בהתאם לתנאים להחזקת התפוס ובכפוף לקבלת צו בית-משפט השלום, המאריך את משך ההחזקה מעבר לתקופה של שישה חודשים. עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי הערכאות הקודמות קבעו, כי קיים יסוד סביר לחשד, שהכסף התפוס ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה ואין מקום להתיר דיון נוסף בטענות המבקשים בפני ערכאה שלישית.
דין בקשת רשות לערור להידחות.
המבקשים מעלים טענות המכוונות בעיקרן כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות הקודמות. כידוע, בית-משפט שלערעור אינו מתערב בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ע"פ 9147/01 בשן נ' מדינת ישראל
(לא פורסם); מ' קרמניצר, "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה (תשמ"ג-תשמ"ד) 407).
אף לגופו של ענין, דין בקשת רשות לערור להידחות.
המקור הנורמטיבי לתפיסת חפצים על-ידי המשטרה וזמן החזקתם מצוי בסעיפים 32, 33, 34 ו- 35 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן: הפקודה), אשר זו לשונם:
"32. סמכות לתפוס חפצים
(א) רשאי שוטר לתפוס חפץ, אם יש לו יסוד סביר להניח כי באותו חפץ נעברה, או עומדים לעבור, עבירה, או שהוא עשוי לשמש ראיה בהליך משפטי בשל עבירה, או שניתן כשכר בעד ביצוע עבירה או כאמצעי לביצועה.
(ב) על אף הוראות פרק זה, לא ייתפס מחשב או דבר המגלם חומר מחשב, אם הוא נמצא בשימושו של מוסד כהגדרתו בסעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, אלא על-פי צו של בית משפט; צו שניתן שלא במעמד המחזיק במחשב או בדבר המגלם חומר מחשב, יינתן לתקופה שאינה עולה על 48 שעות; לענין זה לא יובאו שבתות ומועדים במנין השעות; בית משפט רשאי להאריך את הצו לאחר שניתנה למחזיק הזדמנות להשמיע טענותיו.
(ג) שר המשפטים רשאי להתקין תקנות לענין סעיף זה.
33. שמירת התפוס
נתפס חפץ כאמור בסעיף 32, או הגיע לידי המשטרה חפץ שאחד התנאים האמורים בסעיף 32 חל עליו, רשאית המשטרה, בכפוף לאמור בסעיף 34, לשמרו עד אשר יוגש לבית המשפט.
34.מסירת התפוס לפי צו
על פי בקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין-משטרה בדרגת מפקח-משנה או בדרגה גבוהה מזו דרך כלל או לענין מסויים (להלן - שוטר מוסמך), או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, רשאי בית-משפט שלום לצוות כי החפץ יימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - בכל התנאים שייקבעו בצו.
35.החזרת התפוס על-ידי המשטרה
אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע".
מסעיפים אלה עולה, כי אין הגבלה במשך התקופה בה רשאית המשטרה להחזיק בתפוס, בהתאם להחזקת התפוס במפורט בסעיף 32 לעיל, ובכפוף לקבלת צו בית-משפט השלום, המאריך את תקופת ההחזקה מעבר לתקופה של שישה חודשים.
במקרה שלפניי, לאחר עיון בחומר שהציגה המשטרה, הן בית-משפט השלום והן בית המשפט המחוזי קבעו, כי שוכנעו שקיים יסוד סביר לחשד, כי הכסף התפוס ניתן כשכר בעד ביצוע עבירה. כן קבעו הערכאות הקודמות, כי בכוונת המשטרה לחלט את הכסף התפוס בתום ההליכים המשפטיים, אם יוגש כתב אישום. כך קבע בית המשפט המחוזי בסעיף 4 להחלטתו:
"מעיון בחומר הסודי התברר לי, כי מדובר בחקירה מסועפת שממצאיה מעלים יסוד סביר לחשד שסכומי הכסף שנתפסו ניתנו כשכר בעד ביצוע עבירה. ב"כ המשיבה הודיע, גם בבית המשפט קמא וגם כאן בפני היום, כי בכוונת המשטרה לחלט את סכומי הכסף בתום ההליכים המשפטיים ככל שהחקירה תניב ראיות להגשת כתב אישום וככל שהעוררים יורשעו.
בית המשפט קמא בחן את השיקולים אם להתיר למשיבה להמשיך ולהחזיק בסכומי הכסף ובא לידי מסקנה, כי תכלית התפיסה נותרה בעינה. אני מוצא את השיקולים שקבע בית המשפט קמא ראויים ואינני סבור שיש מקום להתערב בהם".
מהחלטת בית המשפט המחוזי עולה, כי טענותיהם של המבקשים נבחנו ונדונו בפני הערכאות הקודמות, אשר בחנו את חומר החקירה וקבעו, כי החזקת התפוס הינה כדין. בנסיבות אלה שוכנעתי, כי אין מקום להתיר למבקשים דיון נוסף בטענותיהם בפני ערכאה שלישית.
באי כוח המבקשים טוענים, כאמור, כי אי חקירת המבקש 1 והעובדה, כי לא ניתנה לו הזכות להתגונן גם כעבור שנה וארבעה חודשים גורמת לו לעיוות דין ומוכיחה, כי לא קיים חשד סביר כנגדו ולכן סמכותה של המשטרה להחזקת התפוס פקעה.
טענה זו אין לקבל.
בית-משפט זה דן ופירט את השיקולים הנדרשים על-מנת להחזיק בתפוס טרם הגשת כתב אישום. כך נקבע בבש"פ 342/06 חב' לרגו עבודות עפר בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):
"... נדרשת, אפוא, בחינה שלה שתי פנים: האם המשך החזקת התפוס בידי המשטרה משרת תכלית המשתלבת עם מקור סמכות לתפיסה; אם שאלה זו תיענה בחיוב, האם ניתן לשחרר את החפץ באופן ובתנאים שישיגו במשולב ובאורח מידתי ומאוזן את תכלית התפיסה, מחד, ואת מימוש זכות הקנין של הפרט מנגד... עקרונות הדין בדבר תפיסת חפצים בידי המשטרה מחייבים החלת אמות מידה חוקתיות ביישומם. פירוש הדבר, כי חייב להימצא מקור סמכות לעצם תפיסת חפץ בידי המשטרה. מקור כזה עשוי להישען על טעם מניעתי; על צפי בדבר חילוטו בתום המשפט; או על הצורך בו כראייה במשפט. קיומו של מקור סמכות לתפיסת החפץ מלכתחילה אינו מצדיק בהכרח את המשך החזקתו לאורך זמן, ויש לבחון האם מתקיימת עילה להמשך תפיסתו בחלוף זמן ואם כן, האם קיימת "חלופת תפיסה" נאותה, העשוי להגשים בעת ובעונה אחת את תכלית התפיסה בלא פגיעה בלתי מידתית בבעל הקנין. מקום בו ניתן למצוא נוסחת איזון נאותה כאמור, ראוי להחילה, תוך שחרור התפוס אגב קביעת תנאים מידתיים הולמים להגשמת תכלית משולבת של הגנה על האינטרס הציבורי ושמירה על זכויות הפרט".
בענייננו נראה, כי בית המשפט המחוזי לקח במסגרת שיקוליו את משך הזמן בו מוחזק התפוס וקבע, בסעיף 6 להחלטתו, כדלקמן:
"חלוף שנה וארבעה חודשים מאז התפיסה בלא זימונם של העוררים לחקירה ובלא הגשת כתב אישום. מצב זה הוא אכן בלתי מידתי ואלמלא החומר שהונח בפני, המצביע על חקירה מורכבת ומסועפת המצריכה זמן , לא מן הנמנע שהייתי מורה על השבת סכומי הכסף ללא כל תנאי. חלוף הזמן, בנסיבות כגון אלה, מהווה בהחלט שיקול בעל משקל במכלול השיקולים אותם צריך בית המשפט לשקול עת הוא בא להכריע בבקשה לשחרור תפוס ומצופה מגורמי החקירה להזדרז ולסיים את החקירה ואם לא – ישקול בית המשפט את שחרור התפוס". [ההדגשה הוספה – ס.ג'.]
בנסיבות הספציפיות של המקרה דנן שוכנעתי, כי החלטת בית המשפט – לפיה הכסף התפוס ישוחרר בכפוף להמצאת ערבות בנקאית להבטחת חילוטו – בדין יסודה. שכן, היא מאזנת כראוי בין השיקול, לפיו מדובר בחקירה מורכבת המצריכה זמן לבין השיקול של משך הזמן שחלף מאז תפיסת התפוס.
אשר-על-כן, בקשת רשות לערור נדחית.
ניתנה היום, כ"ו בכסלו התשס"ח (6.12.2007).
ש ו פ ט