פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3511/06
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקשת:
שושנה לוי מגדלנה
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"פ
71591/05 מיום 26.3.06 שניתן על ידי כבוד השופטת נ' אהד
בשם המבקשת: עו"ד אסף אורון
בשם המשיבה: עו"ד זיו אריאלי
החלטה
המבקשת הועמדה לדין ביום בבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (ת.פ 46981/04) בגין עבירה של נסיעה במהירות מופרזת, לפי תקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961 (להלן: התקנות).
לפי הנטען בכתב האישום, בתאריך 6.5.03 צולמה המכונית שבבעלות המבקשת שמספרה הינו 2993287, כשהיא נוסעת במהירות נסיעה של 123 קמ"ש בעוד שהמהירות המותרת בכביש בו צולמה המכונית הינה 90 קמ"ש בלבד.
בתאריך 5.7.05 הרשיע בית-משפט לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת נ' פראג לבוא) את המבקשת בעבירה שיוחסה לה בכתב האישום וגזר עליה קנס בסך של 500 ש"ח או 5 ימי מאסר תמורתם.
במהלך הדיון שהתקיים בבית-משפט השלום טענה המבקשת להגנתה כי לא היא נהגה ברכב, אלא אדם אחר. עוד טענה המבקשת, כי באותה עת היא הייתה בעלת חברה וכי כלי הרכב ניתן לאדם בשם סועאד חוסם, אשר ביצע עבודות עבור החברה ואשר נמנע מלהחזירו על-רקע ויכוח כספי שפרץ ביניהם. עוד נטען על-ידה כי במהלך התקופה שהמכונית הייתה אצלו, ביצע סועאד חוסם כ-10 עבירות תעבורה.
בית-משפט השלום לתעבורה קבע, כי לפי סעיף 27(ב)א לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) בעל הרכב משתחרר מהחזקה, כי הוא נהג ברכב, רק אם עולה בידו להוכיח כי אדם אחר נהג ברכב או כי החזקה ברכב נמסרה לאדם אחר או כי הרכב נלקח ממנו ללא ידיעתו או הסכמתו. בית-המשפט לתעבורה קבע, כי המבקשת לא עמדה בנטל השכנוע כי הרכב אכן נמצא שלא בחזקתה.
על גזר-דינו של בית-המשפט לתעבורה ערערה המבקשת לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו.
בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור בקובעו, כי פסק-הדין שניתן בבית-המשפט לתעבורה מבוסס כדבעי ולא נמצא בו כל פגם. בית-המשפט קבע, כי המבקשת לא עמדה בנטל השכנוע ולא הוכיחה, כי כלי הרכב נלקח ממנה ללא ידיעתה או ללא הסכמתה. כן התחשב בית-המשפט המחוזי בכך שלחובתה של המבקשת נזקפת העובדה שהיא לא הגישה תביעה משפטית בכדי לקבל בחזרה את רכבה. לבסוף, קבע בית-המשפט המחוזי כי מחובתה של המבקשת הייתה לדאוג להתייצבותו של אותו אדם ולהביאו לבית-המשפט והיא חדלה משלא עשתה כן.
מכאן, בקשת רשות הערעור אשר במסגרתה טוען בא-כוח המבקשת כי מתעוררת סתירה בהחלטת בית-משפט השלום לתעבורה, מקום שמצד אחד לא מצא לנכון שלא להאמין למבקשת ומצד שני, הרשיע אותה בנימוק לפיו היא לא הוכיחה, כי סועאד חוסם הוא שנהג ברכב. מאחר שגרסת המבקשת שלא היא נהגה ברכב לא נדחתה בשל חוסר אמינות, נראה לבא-כוח המבקשת כי באם הצביעה המבקשת על זהות נהג המכונית בפועל, מן הראוי היה שתזוכה בעבירה המיוחסת לה.
מנגד, טוען בא-כוח המשיבה כי יש לדחות את הבקשה באשר אין בה דבר המצדיק דיון בערכאה שלישית. בהקשר זה נסמך הוא על ע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל
פ"ד מה(4) 364, הנוגעת לאחריותו של תאגיד לעבירות שבוצעו ברכב השייך לו, מקום בו לא הובאו ראיות אשר יוכיחו מיהו השלוח שביצע את העבירה. לטענת המשיבה, המבקשת לא עשתה דבר כדי לבסס את גרסתה לפיה הרכב נלקח על-ידי סועאד. זאת ועוד, אם אכן נכונה טענתה זו מן הראוי היה שתפנה למשטרה סמוך לאחר שנלקח ממנה הרכב ולא ארבעה חודשים לאחר שהומצא לה הדו"ח.
דין בקשת רשות הערעור להדחות.
עניינה של המבקשת כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. כך, כידוע, נקבע בר"ע 103/83 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (להלן: חניון חיפה). בענייננו, בקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת
חניון חיפה .
מעבר לנדרש, אעיר כי אף לגופם של דברים לא מצאתי כל ממש בבקשה. לשון סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה מורה אותנו כדלקמן:
"נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".
מן האמור לעיל למדים אנו, כי נטל השכנוע בדבר החזקת כלי-הרכב מוטל על בעליו של הרכב. ההלכה בעניין זה היא חד משמעית וביסודה "מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה, ובכוחו לשמור רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב" (ראו: ע"פ 3027/90
חברת מודיעים בינוי ופיתוח נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4), 364 עמ' 390-391). המבקשת לא עמדה בנטל השכנוע המוטל עליה מכוח החוק: היא לא הוכיחה מי נהג ברכב, ואף לא הוכיחה למי מסרה את הרכב או לחלופין שהרכב נלקח ממנה ללא ידיעתה או ללא הסכמתה. המבקשת אף הודתה כי אין לה תיעוד "על העובדה שמסרתי לו את כלי הרכב. אין לי כל הוכחה בכתב לכך שהרכב נמצא ברשותו. אני נתתי לו את הרשות הראשונית לקחת את הרכב". בנסיבות אלו, ומשלא עלה בידה של המבקשת להרים את נטל ההוכחה המוטל עליה, איני רואה מקום להיעתר לבקשה.
אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית בזאת.
ניתנה היום, י"ב בכסלו תשס"ז
(3.12.06).
ש ו
פ ט