רע"פ 841/11 והיב חרב נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (השופטים הלמן, אטרש ועיילבוני) מיום 23.12.10 בתיק עפ"ת 23614-08-10, בו נדחה ערעורו של המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בנצרת (השופטת אריאלי) מיום 31.5.10 בתיק גמ"ר 42-05-08, בגדרו נדון המבקש לשישה חודשי מאסר בפועל, שירוצו בעבודות שירות; קנס בסך 3,000 ש"ח; ופסילת רישיון נהיגה לעשר שנים. זאת, בעקבות גרימת מוות בתאונת דרכים.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש (יליד 1953) הורשע, על סמך הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין תשל"ז-1977, וסעיפים 64 ו-40 לפקודת התעבורה (נוסח חדש); גרימת חבלה לאדם ונזק לרכוש, לפי סעיפים 62(2) ו-38(3) לפקודה; אי מתן זכות קדימה בצומת, לפי תקנה 64(א)(2) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, וסעיף 68 לפקודה; פניה שמאלה שלא בבטחה, לפי תקנה 41 לתקנות וסעיף 68 לפקודה.

ג.

כעולה מכתב האישום, ביום 10.12.07 סמוך לשעה 20:10 נהג המבקש לכיוון הכפר ערב אל הייב, ולצדו ישב סעיד חדיפי ע"ה (להלן המנוח ). בהתקרבו לצומת הפניה לכפר, פנה המבקש שמאלה מבלי לתת זכות קדימה לרכב אשר הגיע לצומת מן הכיוון הנגדי. כתוצאה מכך נחסם נתיב נסיעתו של הרכב שבא מן הכיוון הנגדי והוא התנגש ברכבו של המבקש. עקב ההתנגשות אירע, למרבה הצער, אסון - המנוח נהרג ונוסעי הרכב הנוסף נפצעו ונזקקו לטיפול רפואי.

ד.

בבית משפט השלום לתעבורה הודה המבקש והורשע בעובדות כתב האישום, על פי הודאתו כאמור. כמו כן, לבקשת המבקש, צורף לדיון תיק נוסף בו הודה והורשע בעבירה של עקיפה תוך חציית קו הפרדה רצוף. בשיקולים לחומרה ציין בית המשפט, כי רשלנותו של המבקש היתה בדרגה "שאיננה מן הנמוכות", וכי לא דובר בחוסר תשומת לב רגעית; וכן את האינטרס הציבורי בהרתעה נגד תופעת הקטל בדרכים. השיקולים לקולה היו עברו התעבורתי של המבקש, שאינו מכביד: לחובתו עמדו שלוש הרשעות קודמות, כולן בעבירות של ברירת משפט, והאחרונה בהן משנת 1997. כן נשקלה לקולה העובדה שממועד התאונה ועד למשפט (תקופה של כשלוש שנים) שב המבקש לנהוג ולא נרשמה לחובתו הרשעה נוספת, פרט להרשעה שצורפה לדיון כאמור; נשקלו עוד נסיבותיו האישיות - היותו אב לעשרה ילדים, מהם שלושה הסובלים מבעיות בריאות, היותו מחוסר עבודה, פועלו הציבורי החיובי, והסבל שנגרם לו כתוצאה ממות המנוח שהיה חברו הטוב, בהקשר זה צוין כי המבקש שומר על קשר עם משפחת המנוח ותומך בה, ובן המנוח אף בא להעיד עדות אופי לזכות המבקש; ולבסוף צוין הסדר הטיעון שהביא לחסכון בזמן שיפוטי. נוכח האמור הוטלו על המבקש העונשים כאמור. המבקש עירער לבית המשפט המחוזי על רכיב הפסילה בלבד.

ה.

בית המשפט המחוזי דחה את הערעור. נקבע, כי בית משפט השלום לתעבורה איזן באופן ראוי את השיקולים לחומרה ולקולה, והעונש שהוטל על המבקש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. נקבע, כי התבוננות בתמונה השלמה מעלה שבית משפט השלום לתעבורה הקל עם המבקש בכך שלמרות שקופחו חיי אדם, עונש המאסר שהושת עליו לא ירוצה מאחורי סורג ובריח, ואיזן זאת על ידי הטלת פסילה ממושכת. על כך הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ו.

בבקשה נטען שוב נגד רכיב הפסילה. נטען, כי בית המשפט החמיר עם המבקש יתר על המידה, ולא נתן משקל מספיק לנסיבותיו האישיות של המבקש; לגילו המתקדם יחסית; ולעובדה כי משפחת המנוח התייצבה להעיד לטובת המבקש. נטען, כי רף הענישה בנסיבות דומות, כעולה משורת פסקי דין שצירף המבקש, נמוך יותר.

דיון והכרעה

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. טענות בדבר חומרת העונש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים של סטיה של ממש ממדיניות הענישה המקובלת (רע"פ 811/11 מסארווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 6338/10 דייטש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). מקרה זה אינו בא בגדרם. לכל נאשם במדינת ישראל קנויים שני ימי דיון בזכות, ויום ערעור נוסף ברשות נשקל במקרים חריגים בלבד (רע"פ 7395/10 אלפנדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), רע"פ 7951/10 ניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), במקרה דנא היו למבקש שני ימיו הדיוניים ובתי המשפט פרסו באופן מלא ומקיף את כל יריעת השיקולים, ולאחר שאיזנו ביניהם פסקו כאשר פסקו.

ח.

אף לגופה אין מקום להיעתר לבקשה. בית משפט השלום לתעבורה קבע, כי המבקש התרשל בנהיגתו בדרגה "שאיננה מן הנמוכות", דבר שהביא לקיפוח חייו של המנוח. בע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נפרסה המדיניות השיפוטית לעניין עבירה זו של גרם מוות ברשלנות, ושם צוין כי "דרך המלך במקרים בהם עסקינן היא הענישה במאסר בפועל". במקרה דנא נקט בית המשפט, מכל השיקולים שצוינו, בגישת "בית הלל" בכל הנוגע לאופן ריצויו של עונש המאסר, ואיזן בגישה מחמירה - אם כי לא המחמירה ביותר - ברכיב הפסילה. אין מדובר בסטיה ממדיניות הענישה המקובלת, לא כל שכן כזו המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ט.

איני נעתר איפוא לבקשה.