רע"פ 7951/10 גוני ניב נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (השופטים אבידע, צלקובניק ושפסר) מיום 13.10.10 בתיק עפ"ג 35415-02-10 בגדרו נדחה, ברוב דעות, ערעור המבקש על גזר דינו של בית משפט השלום באשדוד (השופטת לביא) מיום 20.1.10 בתיק ת"פ 1836/08; נגזרו על המבקש 10 חודשי מאסר בפועל, שנה מאסר על תנאי וכן התחייבות על סך 12,000 ₪ שלא לעבור עבירת אלימות משך שלוש שנים.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש הודה והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות של תקיפת בת זוגו, לפי סעיף 379 וסעיף 382(ב)(1) לחוק העונשין תשל"ז-1977; ובאיומים, לפי סעיף 192 לחוק. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 21.1.08 בשעות אחר הצהריים, השמיע המבקש איומים כלפי המתלוננת - רעייתו; בהמשך, סטר לה בפניה; ולאחר מכן נטל סכין, הצמידו לצווארה ואיים כי יהרגה; בהמשך החל רודף אחריה כשהסכין בידו, וזאת תוך השמעת איומים על חייה.

ג.

ביום 28.6.09 הורשע המבקש, על פי הודאתו כאמור, ובית משפט השלום הורה על קבלת תסקיר בעניינו. ביום 20.1.10 נגזר דינו של המבקש. צוין, כי לאחר האירוע (בתקופה שלפני מתן הכרעת הדין) שוחרר המבקש לחלופת מעצר בהוסטל לטיפול בגברים אלימים, ואולם הטיפול בו פסק כעבור זמן מה שכן – כנמסר – נסיונות הטיפול לא עלו יפה, המבקש לא שיתף פעולה עם מטפליו ואף התנהג בצורה בעייתית שכללה מרמה כלפי מטופלים אחרים. עוד צוין, כי על פי תסקיר שירות המבחן, למבקש מערכת ערכים לקויה והוא מתקשה לשלוט בכעסיו; שירות המבחן נמנע מהמלצה טיפולית. בנוסף, נאמר כי למבקש הרשעות קודמות בעבירות של החזקת שטר מזויף, קבלת נכסים שהושגו בעוון ונטילת נכסים לשם סחיטה. עוד צוין, כי המבקש אינו נוטל אחריות על מעשיו וכי הוא סבור שאינו זקוק לטיפול בנושא האלימות. בית המשפט קבע, כי הגם שהמתלוננת ואִמה ביקשו מבית המשפט למחול למבקש (כשם שעשו הן עצמן), יש לבחון בקשה זו בהקשר של תסמונת "האשה המוכה". נקבע, כי מבית המשפט צריך לצאת מסר עונשי מרתיע, בייחוד כאשר קיים חשש, כבמקרה זה, להישנות המעשים האלימים. בית המשפט קבע, שבנסיבות התיק אין מנוס מהטלת עונש מאסר בפועל, וכי הדין אינו ממוצה עם המבקש עד תום בשל מצוקתה הכלכלית של המשפחה ובשל רצון המתלוננת, כי המבקש ישוב לדור עמה ועם ילדיהם. נוכח הדברים, נגזר העונש כאמור. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי.

ד.

בערעור נטען, בין היתר, כי שגה בית משפט השלום בכך שלא נתן משקל להליך השיקומי שעבר המבקש, לרצונו בשיקום ולהודאתו בכתב האישום המתוקן. נטען, כי אי השתלבות המבקש בהוסטל נבעה מבעיה חברתית מול מטופלים אחרים, ולא מחוסר רצון להשתקם. נטען, כי עברו הפלילי אל המבקש אינו מכביד, שכן מדובר בעבירות שנעברו כשמונה שנים לפני האירוע וכי אין הן קשורות בהתנהגות אלימה. נטען, כי היה מקום ליתן משקל רב יותר למחילת המתלוננת ולבקשתה כי בית המשפט ידון את המבקש במידת הרחמים; וכן לנסיבותיו האישיות הקשות של המבקש כמו גם למצבה הכלכלי הקשה של המשפחה. במסגרת הדיון בערעור הורה בית המשפט על קבלת תסקיר נוסף. ביום 13.10.10 דחה בית המשפט את הערעור ברוב דעות (השופטים שפסר וצלקובניק) וקבע, כי נוכח האמור בתסקיר, שלא היה חיובי ולא כלל המלצה טיפולית; ונוכח ההלכה בדבר הנטייה שלא להתערב בענישה שהושתה על ידי הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים, שהמקרה דנן לא בא בקהלם, יש לדחות את הערעור. דעת המיעוט (השופטת אבידע) סברה, כי יש לדחות את הדיון בערעור על מנת לאפשר למבקש ולמתלוננת אפשרות נוספת להשתלבות בהליך טיפולי. כלפי פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ה.

בבסיס הבקשה שתי טענות; ראשית נטען, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי אינו תקף, שכן שופטת המיעוט נמנעה מחיווי דעה לגופו של עניין אלא הציעה החלטה בעלת אופי דיוני, דבר שגרם לכך שפסק הדין לא ניתן במותב שלושה. שנית נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שנמנע ממתן משקל לעמדת המתלוננת, שהתנגדה לעונש מאסר בפועל.

דיון והכרעה

ו.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. במערכת המשפטית בישראל עומדים לנאשם שני ימי דין בזכות - יומו הדיוני ויומו הערעורי; יום ערעור נוסף ברשות נשקל במקרים חריגים בלבד (רע"פ 7395/10 אלפנדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ומקרה זה אינו בא בגדרם. בסופו של יום אין הבקשה מגלמת אלא רצון לערעור שני על גזר דינו של בית משפט השלום. ועוד, חומרת העונש אינה כשלעצמה עילת ערעור שני.

ז.

אשר לטענה הדיונית בעניין פסיקתו של בית המשפט המחוזי, אין להלמה מכל וכל. ערעורו של המבקש נשמע במלואו בפני בית המשפט המחוזי, אשר ישב ודן בעניינו במותב תלתא, וקיבל הכרעתו ברוב דעות, כפי שיארע לא אחת. אף אם חוות דעתה של שופטת המיעוט – אילו התקבלה – היתה במהותה בגדר "החלטה", הערעור הוכרע בדעת הרוב, שקבעה כאשר קבעה, ואין בכך כל דופי דיוני. לא נפגעה זכותו של המבקש, שיומו המלא - הדיוני והערעורי - ניתן לו, ודינו נפסק. אשר לטענתו המהותית של המבקש. בית משפט השלום מציין מפורשות, כי הביא בחשבון את דעתה של המתלוננת, ובשל כך, בין היתר, לא מיצה עם המבקש את חומר הדין. אף בית המשפט המחוזי שמע מכלי ראשון את המתלוננת. אכן קולו של נפגע העבירה קול חשוב הוא, ואזני בית המשפט כרויות לו (ראו דברי השופטת ארבל בע"פ 9150/08 מדינת ישראל נ' איתמר ביטון (לא פורסם)), ואולם, רצונו הוא אחד מני שיקולים שעל בית המשפט לשקול. על אחת כמה וכמה אמורים הדברים עת מדובר בקרבן שתלותו במבצע העבירה רבה, וישנו חשש אינהרנטי שרצונו מוטה מסיבות כאלה ואחרות, כפי שציין בית משפט השלום. אין איפוא מקום לערעור נוסף.

ח.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשה.