בר"ש 9092/10 עו"ד איטח אהרון נ. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט מ' סובל) מיום 7.11.10 בתיק על"ע 8/08, בגדרו נתקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בתיק בד"א 93/07. ונדחה ערעורו וערעור המשיב על גזר הדין.

רקע והליכים קודמים

ב.

כעולה מפסק דינו של בית המשפט קמא, היה המבקש מושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין בתקופה שבין 22.10.03 עד 21.4.04 (עד למתן פסק דין ביום 22.10.03 בתיק על"ע 2021/03 בבית משפט זה). המשיב הגיש קובלנה נגד המבקש, בה נטען, כי בתקופה בה היה מושעה המשיך לייצג לקוחות בבית המשפט. דובּר בחמישה מועדים: 30.11.03, 24.12.03 ו-1.1.04 (להלן המועדים המוקדמים ) ו-15.2.04, 2.3.04 (להלן המועדים המאוחרים ). עוד נאמר בקובלנה, כי המבקש לא השיב לפניית הועד המחוזי בעניין התלונה שהוגשה נגדו (ושהביאה להגשת הקובלנה), אשר נשלחה אליו ביום 7.5.06. בתשובתו לקובלנה טען המבקש, כי נודע לו על ההשעיה רק בראשית ינואר 2004, עת קיבל מלשכת עורכי הדין מכתב המיידעו על פסק הדין בעל"ע 2021/03, וכי משנודע לו על כך הגיש לבית משפט זה בקשה לביטול פסק הדין, לדבריו החלטתו הסופית של בית משפט זה ניתנה בראשית חודש מרץ 2004, ועל כן רק מאז הפך פסק הדין חלוט, ואכן, מני אז חדל לייצג לקוחות עד לסיום מועד הפסילה. המבקש הוסיף, כי אמנם נכח בדיון ביום 2.3.04, אך לא דיבר בבית המשפט בשם לקוחותיו. באשר לפנייתו המוקדמת של הועד המחוזי טען, כי בשל אשפוזו מחמת טיפול רפואי נתעכבה תשובת המבקש עד ליום 28.8.06.

ג.

בהכרעת דינו פסק בית הדין המשמעתי המחוזי פה אחד, כי הודעת הלשכה על ההשעיה אינה תנאי לכניסתה לתוקף, וכי הנתון המכריע לעניין זה הוא היום בו נודע למבקש על מתן פסק הדין בתיק על"ע 2021/03. משכך נקבע, כי המבקש, אף לשיטתו, ידע על ההשעיה עת הופיע בדיונים שנתקיימו במועדים המאוחרים . באשר למועדים המוקדמים נקבע, כי הואיל והמבקש הוא שהגיש את הערעור לבית משפט זה בתיק על"ע 2021/03, ידע על הדיון שצפוי להתקיים בו, בחר שלא להתייצב וידע כי מעשה זה יוביל לדחיית הערעור ולהפעלת ההשעיה באופן מיידי - וממילא עצם עיניו ונמנע במכוון מבירור גורל ערעורו. עצימת עיניים זו שקולה כך נקבע, כנגד ידיעה בדבר כניסתה לתוקף של ההשעיה. באשר לאי מתן תשובה לפניית הועד נחלק בית הדין, סברה דעת הרוב שאין לקבל את הסברו של המבקש, שכן היה עליו להמציא את התשובה עוד לפני שהחל אשפוזו; דעת המיעוט סברה שיש ליתן לו ליהנות מן הספק ולזכותו מאישום זה לפנים משורת הדין. נוכח האמור הורשע המבקש בעבירות של התחזות לעורך דין פעיל ועשיית פעולות שיועדו לעורך דין בתקופת השעייתו; פגיעה בכבוד המקצוע של עריכת דין; והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע. ביום 30.7.07 גזר בית הדין המחוזי על המבקש עונשים של השעיה בפועל למשך 12 חודשים; השעיה על-תנאי למשך ששה חודשים; וקנס בסך 5,000 ₪.

ד.

ערעורו של המבקש לבית הדין המשמעתי הארצי על הכרעת הדין נדחה. בית הדין הארצי קבע, כי המבקש ידע על ההשעיה כאשר ייצג את הלקוחות בכל המועדים. באשר למועדים המאוחרים, ביסס בית הדין קביעתו על שניים אלה: (1) דבריו של המבקש בהליך אחר שהתנהל נגדו על ייצוג בתקופת ההשעיה (בד"מ 150/05), לפיהם ידע על ההשעיה כבר בראשית ינואר 2004. (2) אישור ממזכירות בית משפט זה בו נכתב, כי הודעה למבקש בדבר פסק הדין נמסרה לו ביום 5.2.04. באשר למועדים המוקדמים קבע בית הדין, כי יש לייחס עצימת עיניים למבקש, באשר נמנע מבירור תוצאות ערעורו בעל"ע 2021/03. בהקשר זה דחה בית הדין טענה נוספת של המבקש לפיה פסק הדין שניתן בבד"מ 150/05 (בו זוכה) מהוה מעשה בית דין, שכן לא נקבע שם כממצא עובדתי שהמבקש לא ידע על פסק הדין בעל"ע 2021/03 קודם ליום 8.1.04. עוד נקבע, כי המבקש אמור היה להכיר את הפסיקה לפיה הימנעות עורך דין ממענה לתלונה, ובכלל זה איחור משמעותי, מהוה עבירת משמעת. ואולם, בית הדין הארצי בחר להקל בעונשו של המבקש, כך שתקופת ההשעיה בפועל קוצרה לתשעה חודשים ותקופת ההשעיה על-תנאי הוארכה ל-12 חודשים. המבקש עירער על פסק הדין - ההכרעה וגזר הדין - לבית המשפט המחוזי. המשיב עירער על קולת העונש.

פסק הדין בבית המשפט המחוזי

ה.

ערעורו של המבקש על הכרעת הדין נתקבל חלקית. בית המשפט המחוזי זיכה את המבקש מהעבירות בכל הנוגע לייצוג בתאריכים המוקדמים. נקבע, כי במכתב הלוואי שצורף לפסק הדין בהליך בד"מ 125/99 (הוא פסק הדין שבשל דחיית ערעור המבקש עליו הוגש על"ע 2021/03) (להלן מכתב הלוואי ) נאמר, שכל עונש שהושת על המבקש, לרבות השעיה, יחל אך ורק עם קבלת הוראות בכתב מהועד המרכזי. בית המשפט המחוזי קבע, כי גם אילו נוכח המבקש בעת מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בעל"ע 2021/03, ממילא היה עליו להמתין לקבלת ההוראות מהועד המרכזי. המכתב המודיע למבקש על כניסת ההשעיה לתוקף נשלח ביום 16.12.03, והמשיב לא המציא כל ראיה לפיה נתקבל לפני ה-6.1.04. הדבר אף מתיישב, כך נקבע, עם תצהיר שהגיש המבקש כתמיכה בבקשתו לבית משפט זה לבטל את פסק דינו בעל"ע 2021/03. נקבע, כי בנסיבות אלה לא ניתן להרשיע את המבקש בייצוג לקוחות בתקופה שקדמה ליום 6.1.04. יוער, כי מכתב הלוואי לא הוצג בפני שני בתי הדין, ואולם בית המשפט החליט לקבלו, משום שבהליך בבית הדין הארצי נתאפשר למשיב לצרף את האישור ממזכירות בית משפט זה על מסירת פסק הדין בעל"ע 2021/03 לידי המבקש, אישור אשר נתקבל כראיה.

ו.

באשר לייצוג במועדים המאוחרים נדחה ערעור המבקש. נקבע, כי לאחר יום 7.1.04 ידע המבקש בודאות על השעייתו: הן משום שכך הצהיר בבד"מ 150/05; הן מפני שכך טען בפני בית הדין המחוזי בהליך זה; והן כי הדבר עולה מתצהיר שהגיש לבית משפט זה בבקשה לביטול על"ע 2021/03. נקבע, כי אין ממש בטענתו של המבקש לפיה סבר כי כל עוד בקשתו לביטול פסק הדין על"ע 2120/03 תלויה ועומדת אין השעייתו חלוטה, שכן לשם התליית תוקף פסק דין נדרשת החלטה שיפוטית, שלא ניתנה במקרה דנן.

בנוסף, אף לדברי המבקש, ידע על החלטת בית משפט זה הדוחה את בקשתו לביטול ההחלטה בעל"ע 2120/03 בתחילת פברואר 2004, ומכאן שייצוג לאחר מועד זה היה אסור. בית המשפט אף דחה טענות נוספות שהעלה המבקש, לפיהן זכאי הוא להגנה מן הצדק בשל סחטנות שהפעיל כנגדו המתלונן, וכן בדבר "סיכון כפול" לפיה כבר הובא לדין בשל עבירת הייצוג בהליך בד"מ 150/05.

ז.

בנוסף, נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו באי מענה לפניית הועד המחוזי. נקבע, כי אשפוזו של המבקש החל בחודש יולי 2006 בעוד התשובה צריכה היתה להינתן כבר בחודש מאי אותה שנה, ולפיכך אין באשפוז לפטרו ממתן הדין על היעדר המענה במועד.

ח.

אף ערעור המבקש על חומרת העונש, כמו גם ערעור המשיב על קולתו, נדחה. נקבע, כי העבירות שביצע המבקש חמורות, ויש לדחות את נסיון המבקש לגמדן. בית המשפט פרס באופן רחב את שיקולי המדיניות התומכים בצורך בענישה מרתיעה, וכן את הנסיבות לקולה. נקבע, כי "הפחתת מספר פעולות הייצוג נשוא ההרשעה, שעה שמדובר באותם לקוחות ובאותו הליך משפטי בו בכל זאת [המבקש] הופיע פעמיים בתקופת ההשעיה, אינה שינוי השוקל מספיק כדי התערבות של בית המשפט בעונש שהוטל" (עמ' 15 לפסק הדין). באשר לערעור המשיב על קולת העונש נאמר, כי גם אם היה מקום לערעור בעקבות הרשעה בחמישה מקרים, הנה משצומצמה הרשעת המבקש מחמישה מקרים לכדי שניים, אין מקום להחמרה בעונשו. מכאן הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ט.

בבקשה נטען, כי עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה חשש, שפסק הדין ניתן בשל לחץ שהפעיל המתלונן על בית המשפט לזירוז פסק הדין. עוד נטען, כי איחור במענה לפניית לשכת עורכי הדין אינו מהוה עבירה אתית. לבסוף נטען, כי היה מקום להתערב בעונש שהושת על המבקש, וזאת הן נוכח העובדה כי זוכה משלושה מתוך חמשת האישומים בהם הורשע בבתי הדין; הן כיון שההליך נמשך זמן רב, אשר במהלכו עבר המבקש חשיפה אישית קשה; והן מפני שהעונש שהושת על המבקש חמור מרמת הענישה המקובלת.

דיון והכרעה

י.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. במדינת ישראל קנויים לנאשם שני ימי דיון בזכות - יומו הדיוני ויומו הערעורי; הרשות ליום ערעור נוסף תישקל במקרים חריגים בלבד, המגלמים סוגיה משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך (רע"פ 7395/10 אלפנדרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7951/10 ניב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לא כל שכן בגלגול רביעי, כמתבקש כאן, לאחר פסיקתם של שני בתי הדין המשמעתיים ופסיקת בית המשפט המחוזי. בעניין גלגול רביעי בכלל נאמר:

"איני יכול שלא לומר בחתימת הדברים, כי צריכות לשרור נסיבות נדירות שבנדירות, קיצוניות ממש, כדי שערכאה שיפוטית רביעית תידרש לאותה מחלוקת. מעבר לנושא לעיצומו, מדיניות שיפוטית ולוא גם הליברלית ביותר, אינה יכולה ככלל להלום, בעומס שבו נתונים בתי המשפט, גלגול רביעי. ראוי שהמבקשים לפתוח הליך כזה – ואף אם חשים הם טרוניה - יתנו דעתם לזאת, ולא יכלו זמנם, ממונם וזמנו של בית המשפט". (רע"א 9885/06 שלטי הגליל מ.ס (1996) בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ – סניף כרמיאל (לא פורסם)).

בעניין ערעור לשכת עורכי הדין נאמר:

"רשות ערעור בתיקים כאלה תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123". (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (לא פורסם); וראו גם בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין ועד מחוז חיפה

(לא פורסם); בר"ש 2998/10 בלום נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב (לא פורסם); בר"ש 3031/10 ועד מחוז דרום בלשכת עורכי הדין נ' דיין

(לא פורסם)).

יא.

מקרה זה אינו בא בגדר "מקרי המשורה שבמשורה", אין הבקשה מגלמת אלא רצון לערעור נוסף על גזר דינו של המבקש, ונסבה על חומרת העונש, אשר כשלעצמה אינה מהוה ככלל עילת ערעור נוסף (רע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

יב.

באשר לטענתו של המבקש בדבר "לחץ" המתלונן על בית המשפט לזירוז פסק הדין והשפעת הדבר, יש לדחותה מכל וכל, ובאופן מובהק. פסק הדין שניתן מקיף ויסודי ומנתח בצורה בהירה את הסוגיה המשפטית. זאת ועוד, הוא אף מזכה את המבקש משלושה אישומים מתוך חמישה, דבר שאינו מתיישב עם הטענה לפיה פסק הדין ניתן בלחצו של המתלונן. טענה זו טוב היה לה - טוב במודגש - שלא נטענה משנטענה.

יג.

אין להלום אף את טענתו הנוספת של המבקש לעניין אי מתן המענה. כללים 1 ו-2 לכללי לשכת עורכי-הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב-1962 קובעים כהאי לישנא:

(1) הוגשה לקובל תלונה על עבירת משמעת של עורך דין, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, ימציא העתק התלונה לעורך הדין, ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב על התלונה; הגיעה לקובל ידיעה על עבירת משמעת שלא בדרך תלונה, והוא סבור שיש מקום להגיש קובלנה על פיה, יודיע על כך, בכתב, לעורך הדין ויתן לו הזדמנות להשיב בכתב.

(2) הומצא לעורך דין העתק התלונה או ההודעה כאמור בסעיף 1, ישיב עליה תוך 14 יום מיום ההמצאה או תוך תקופה ארוכה יותר שקבע הקובל או הסכים לה לפי בקשת עורך הדין; משעברה תקופה זו, רשאי הקובל להגיש קובלנה אף אם לא השיב עורך הדין.

כבר נקבע, כי עבירת אי-מתן מענה לקובל באה בגדר סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, דהיינו, כמעשה או כמחדל שאינו הולם את מקצוע עריכת-הדין (על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' בלום , פ"ד נט(5) 433, 434; על"ע 19/86 פלוני נ' ועד מחוז תל-אביב-יפו של לשכת עורכי-הדין , פ"ד מא(3) 324, 329). במקרה דנא, לא השיב המבקש תוך 14 יום כנדרש ונדרשו לו למעלה משלושה חודשים להגיב על התלונה. באותם שבועיים ימים שעמדו לו לא היה המבקש מנוע מחמת אשפוזו להגיב (שכן נתאשפז רק למעלה מחודש לאחר קבלת התלונה). התנהגות שכזו מנוגדת לאמור בכלל 2 שהובא מעלה, ומגלמת עבירה אתית כאמור.

יד.

איני נעתר איפוא לבקשה.