רע"א 198/13 אלברט אוחיון ואח' נ. עזרא חממי

לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי מרכז (רע"א 47555-12-12, כבוד השופטת ו' פלאוט ) מיום 26.12.2012.

עניינו של ההליך בסכסוך בניה ארוך שנים בין הצדדים, במסגרתו חרף הכרעות במחלוקת על ידי הערכאות הקודמות כמו גם על ידי בית משפט זה, שבו הצדדים ופנו בבקשות הבהרה שונות ומרובות, כאשר נדמה שברקע לדברים ניסיון לפתוח מחדש את המחלוקת בין הצדדים חרף פסיקתו הברורה של בית המשפט. יצוין כבר בשלב זה כי גם ההליך הנוכחי נדמה כניסיון לשוב ולפתוח את חזית המריבה בין הצדדים בעקיפין, על ידי ניצול הליכי ההוצאה לפועל.

בשלב הנוכחי, מוקד הסכסוך הוא סביב טענת "פרעתי" אותה טענו המשיבים בפני רשמת ההוצאה לפועל, ואשר התקבלה. בתמצית, המבקשים מעלים שלוש טענות מרכזיות. ראשית, טוענים הם כי בהתאם לחוות דעת המומחה בתיק היו המשיבים חייבים בתשלום הוצאות ניהול ופיקוח בגין הליקויים שנמצאו בדירות. שנית, לטענתם המועד לחישוב ריבית והצמדה בגין כספים שהופקדו לטובתם בקופת בית המשפט הוא מועד העברת הכספים בפועל. שלישית, לטענתם נותר למשיבים חוב נוסף של 50,000 ש"ח, בניגוד לתחשיב שהוצג על ידי המשיבים עצמם.

טענות אלו של המשיבים נטענו בפני שלוש הערכאות הקודמות. בהחלטה מפורטת ומנומקת דחתה רשמת ההוצאה לפועל א' הרץ את טענות המבקשים (תיק מספר 20-10863-10-1, מיום 15.4.2012). באשר לטענה הראשונה, הסתמכה הרשמת על פסיקתו של בית משפט זה, במסגרתה הובהר שאין לכלול במסגרת הפיצוי את הוצאות הפיקוח ואת המע"מ. לצד זאת, קיבלה הרשמת את עמדת המשיבים במחלוקת התחשיבית על בסיס המסמכים שהוצגו לה.

את אותן טענות ממש טענו המבקשים בפני בית משפט השלום בפתח תקווה (רע"ץ 13773-05-12, כבוד סגן הנשיאה א' שוורץ ). ביום 10.12.2012 נתן בית משפט השלום את פסק דינו בו נדחו טענות המבקשים אחת לאחת, ומאותם הטעמים שהנחו את רשמת ההוצאה לפועל. בהמשך לכך, הבהיר בית המשפט, על בסיס ההלכה הפסוקה, כי יש לחשב את תוספת הריבית וההצמדה רק עד ליום הפקדת החוב בקופת בית המשפט.

על פסק דין זה ביקשו המבקשים להסיג בפני בית המשפט המחוזי מרכז. בית המשפט דחה את בקשת רשות הערעור בקובעו כי ההליך אינו מגלה כל סוגיה החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים ואינו מצדיק את בחינתו ב"גלגול שלישי". בבחינת למעלה מן הצורך, ציין בית המשפט כי אף לגופו של עניין לא מצא כל דופי בפסק דינו של בית משפט השלום.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, במסגרתה שבים המבקשים וטוענים את אותן הטענות ממש, פעם רביעית, לאחר שאלו נבחנו בין היתר על ידי בית משפט זה במסגרת הליכים קודמים. כידוע, רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות ציבורית מרובה או קושי משפטי, החורגות מן העניין שיש לצדדים הישירים בהכרעה במחלוקת (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123(1982)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה זה, שכן בקשה העומדת לפני היא למעשה "גלגול רביעי" של המחלוקת אשר לפנינו, ורשות ערעור בה תינתן רק במקרים חריגים שבחריגים (השוו בר"ש 9092/10 עו"ד איטח אהרון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (10.1.2011), וכן ראו רע"א 8272/10 חסנין נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה גבעות אלונים (25.1.2011)).

במקרה זה, כלל טענותיהם של המבקשים הינן טענות הנוגעות למערכת היחסים הספציפית שבינם לבין המשיבים, ואינן מעלות כל סוגיה החורגת מגדרם של הצדדים להליך.

בהקשר זה יצוין כי אין בידי לקבל את טענת המבקשים, שעל פיה עצם העובדה שבית משפט השלום דן לראשונה בשאלת הריבית וההצמדה מקימה להם זכות ערעור, שכן שאלה זו לא נדונה בפני הרשמת. ראשית, היה על המבקשים לטעון את טענותיהם בסוגיה זו בפני רשמת ההוצאה לפועל ולא רק במסגרת הערעור, וממילא, מקום בו לא הכריעה הערכאה הדיונית בסוגיה זו או אחרת, רשאי בית המשפט, על פי שיקול דעתו, להכריע במחלוקת או להורות על השבת התיק לערכאה הדיונית. במקרה הנוכחי, בו עסקינן בשאלה שבמשפט בלבד, אשר הוכרעה בהלכה הפסוקה, טוב עשה בית המשפט בנותנו הכרעה ברורה, מבלי להשיב את התיק ללשכת ההוצאה לפועל.

יתר טענות המבקשים בהליך אף אינן מתיימרות לעטות כסות כללית, ונוגעות לעניינם הפרטני בלבד. במצב זה, חרף מורת הרוח של המבקשים מפסקי הדין של הערכאות הקודמות, ולאחר שהובהר להם על ידי בית המשפט המחוזי כי ההליך אינו מגלה עילה לבחינה ב"גלגול שלישי" (ומקל וחומר שלא ב"גלגול רביעי") היה מקום לשקול במשנה זהירות את הגשת בקשת רשות הערעור שבפניי. זאת, בפרט נוכח העובדה כי ההליך הנוכחי כבר נידון פעמים רבות בכלל הערכאות, לרבות מספר פעמים בערכאה זו, ונוכח העובדה כי המבקשים מיוצגים על ידי עורך דין, שחזקה עליו כי הוא בקיא בדין ויכול להסביר נכונה את סיכויי ההליך. הגשת הבקשה הנוכחית (אשר יחד עם נספחיה מונה מאות עמודים) בנסיבות האמורות, ומבלי שהיא תכלול כל טענה של ממש המצדיקה את בחינתה בפני ערכאה זו, אינה ראויה.

סוף דבר, הבקשה נדחית. משלא נתבקשה תגובה אין צו להוצאות.