בר"ש 2998/10 ישראל בלום נ. הועד המחוזי של לשכת עוה''ד מחוז ת''א

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הכהן) מיום 26.1.10 בתיקים על"ע 7018/09 ועל"ע 7020/09; עניינה, הליכי משמעת נגד המבקש, עורך דין במקצועו.

רקע

ב.

לאורך השנים הורשע המבקש בעשרות הליכים משמעתיים. לא נסקור את מכלול ההליכים הללו, ודומה שמתקיים בנסיבות הנאמר במסורת בהתרת נדרים "וְהִנֵּה מִצַּד הַדִּין... צָרִיךְ לִפְרוט" את ההליכים כולם "אַךְ דְּעוּ נָא רַבּותַי, כִּי אִי אֶפְשָׁר לְפורְטָם, כִּי רַבִּים

הֵם".

ג.

לענייננו די להתייחס לשני עניינים: (1) בתיק על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום , פ"ד נט(5) 433 נגזר על המבקש (בין היתר) עונש השעיה של שלוש שנים החל מיום 1.5.2005; (2) בהסכמת הצדדים (לרבות בהסדר טיעון בערעורים שנדונו בבית משפט זה), הוטלה על בית הדין הארצי המלאכה לגזור את דינו של המבקש בכעשרים תיקים נוספים (שעניינם 14 הרשעות, מתוכם שש הרשעות המערבות כספי לקוחות) - וביום 20.5.09 הורה בית הדין על הוצאת המבקש לצמיתות מן הלשכה. בחתימת דבריו הורה בית הדין:

"עם זאת אנו מורים, באופן חריג המשקף את מידת הרחמים... וגם נוכח עמדת בא כוח הקובל שהציע הצעה ברוח זו, כי 'הוצאתו מן הלשכה' לצרכי סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין תראה ככזו שהחלה ביום בו אכן הושעה בפועל לראשונה על ידי בית המשפט העליון, דהיינו ביום 1.5.05".

משמעות הוראה זו היא, כי תקופת עשר השנים, אשר בסופה יכול מי שהוצא לצמיתות מן הלשכה לבקש לחדש את חברותו (ראו סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961), תימנה רטרואקטיבית מיום 1.5.05, ולא מיום מתן גזר הדין (20.5.09). בשולי הדברים נעיר, כי מפסק הדין של בית המשפט המחוזי נשוא הבקשה עולה שקיים לפחות עוד תיק אחד בו הוצא המבקש לצמיתות מהלשכה.

ההליכים בבית המשפט המחוזי

ד.

כלפי פסק דין זה של בית הדין הארצי עירערו שני הצדדים לבית המשפט המחוזי. המבקש טען כלפי חומרת העונש, והמשיב טען כי בית הדין הארצי לא היה מוסמך לקבוע שתקופת עשר השנים לעניין סעיף 52 תחול רטרואקטיבית. ביום 26.1.10 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקש וקיבל את ערעור המשיב. בית המשפט סקר את חומרת המעשים המיוחסים למבקש, ואת כמותם אשר - כדבריו - "הופכת לאיכות". בית המשפט אף הביא מדברי בית הדין הארצי:

"הנאשם מן הסתם הינו יותר רשלן מאשר רשע, אך מעשיו מעידים עליו כי איבד את הכלים הדרושים להמשיך ולעסוק במקצוע התובעני של עריכת דין, והוא כיום איננו כשיר לכך. התנהלותו במשך השנים האחרונות, ומזה הרבה שנים - הפכה בלתי סבירה באופן השולל את יכולתו לעמוד באמות המידה הראויות לשם מילוי התפקיד התובעני הרגיש והמדויק הנדרש מעורך דין".

אף אם ניתן למצוא בדברים אלה אהדה אנושית מסוימת למבקש, יש בהם כדי להסביר מדוע לא היה מנוס מעונש של הוצאה לצמיתות. ולא למותר לציין, כי בית המשפט המחוזי גרס "לטעמי, בית הדין הלך כברת דרך ארוכה, ויש שיאמרו ארוכה מדי, לקראת המשיב".

ה.

בכל הנוגע לערעור המשיב, בית המשפט המחוזי קיבל את הטענה, כי בתי הדין המשמעתיים של לשכת עורכי הדין אינם מוסמכים לקבוע, שעונש השעיה יחושב באופן רטרואקטיבי (למעט במקרה של השעיה זמנית לפי סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין). בית המשפט העריך , כי כוונת בית הדין היתה לאפשר את חזרתו של המבקש ללשכה בתום שש שנים, אך נוכח חומרת מעשיו סבר כי אין הוא יכול להימנע מעונש של הרחקה לצמיתות - ולפיכך נקט דרך ביניים. ובלשון בית המשפט המחוזי:

"דומה כי בית הדין הארצי ביקש בעניין זה 'לאכול את העוגה ובה בעת להותירה שלמה'. מחד, להטיל על המשיב עונש של הוצאה מן הלשכה לנוכח חומרתם היתירה של המעשים שבהם הורשע 'למען יראו וייראו' אך מאידך, להטיל עליו, בפועל, עונש של השעיה קצובה לתקופה קצרה הרבה יותר, משום מידת הרחמים, אך זאת מבלי שהדברים ייאמרו במפורש. אין למהלך כזה עיגון בדין ואין לו גם הצדקה מבחינה עניינית".

נקבע עוד, כי בהסכמת המשיב - ככל שניתנה - אין כדי להקנות לבית הדין סמכות לקבוע תחולה רטרואקטיבית. ולבסוף, בית המשפט התייחס גם לשאלת היחס בין ההליך דנא לבין עונש ההרחקה לצמיתות שהושת בתיק 20/2006, אך נושא זה אינו נוגע להליך דנא.

טענות הצדדים

ו.

בבקשה הנוכחית נטען, בין היתר , כי בית דין משמעתי אינו מוסמך לגזור על נאשם עונש החמור מזה שעתר לו הקובל, וכי בית הדין מוסמך לקבוע שעונש השעיה יחול למפרע ממועד מוקדם יותר. עוד נטען, כי אין בית המשפט שלערעור (בענייננו, בית המשפט המחוזי) רשאי להחמיר בעונש שהשיתה ערכאה מבררת, וכי הכרעת בית המשפט המחוזי אינה עולה בקנה אחד עם דבריו בראש פסק הדין, לפיהם "בית משפט זה אינו מתערב בשיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על ידם... אלא במקרים חריגים". הוזכר, כי בית המשפט המחוזי ציין:

"בעניינו של המשיב נוצרה כעת אותה 'מסה קריטית' המחייבת את הרחקתו מן הלשכה לצמיתות, שאחרת יהפוך הדין המשמעתי בעיני חברי הלשכה ובעיני הציבור הרחב לבחינת 'הלכה ואין מורים כן'".

ולעניין זה נטען, כי שיקול כללי זה אינו יכול להצדיק החמרה במקרה של נאשם פרטי במקרה ספציפי. עוד נטען, כי דחיית ערעור המבקש לא נומקה דיה, כי מצב בו דן יחיד בבית המשפט המחוזי יושב בערעור על פסקי דין של שני הרכבים בבתי הדין המשמעתיים חייב להביא לבטלות פסק דינו, וכי הקביעה נגד תחולה רטרואקטיבית יוצרת ענישה שאינה מידתית. ולבסוף, נטען לגבי נסיבותיו האישיות של המבקש. בשורה התחתונה עותר המבקש לקבוע, כי תקופת "ההשעיה תסתיים עם מתן פסק הדין בבקשה זאת".

ז.

בתגובת המשיב (מיום 11.5.10) הוזכר, כי המבקש הורשע בשלושים ושלוש הרשעות משמעתיות, לרבות בעבירות חמורות של שליחת יד בכספי לקוחות - וכי על רקע זה יש לראות את קביעות בתי הדין ובית המשפט בעניינו. לגופו של עניין נטען, בין היתר , כי המשיב לא הביע הסכמה להחלה רטרואקטיבית של ההרחקה, וכי אין הסמכה לכך בדין - וממילא, אפילו היתה הסכמה כאמור, אין בה כדי להקנות סמכות. נטען, כי התערבות בית המשפט המחוזי בחומרת העונש באה לידי ביטוי אך בסוגיית הרטרואקטיביות, כי לא נפל פגם ענייני בתוצאה זו, וכי מעשי המבקש מצדיקים זאת. בכל מקרה, כך נאמר, אין הדבר מצדיק מתן רשות ערעור.

ח.

עוד נטען, כי סעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), תשמ"ד - 1984 מורה: "בכל ענין שאינו מוזכר בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) ידון בית משפט מחוזי בשופט אחד" - ולפיכך בדין ישב בית המשפט המחוזי בדן יחיד. הוזכר, כי רק במקרים חריגים ביותר ידון בית המשפט העליון, בגלגול רביעי, בערעורים על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בהליכים מסוג זה (בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב (לא פורסם)) - וכי המקרה שלפנינו, שענייננו חומרת העונש, אינו מעורר שאלה משפטית חשובה המצדיקה מתן רשות ערעור. בשולי הדברים נעיר, כי המבקש הגיש בקשה להגיב לתשובת המשיב, בה התייחס גם לכך שבעניינו אין מדובר בפועל בגלגול רביעי - כיון שבית הדין הארצי הוא שגזר לראשונה את עונשו במכלול התיקים שאוחדו בפניו ואף שמע עדים לצורך זה.

דיון והכרעה

ט.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. כזכור, "רשות ערעור על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 ניתנת אך במקרים חריגים" (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (לא פורסם)), זאת "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123" (עניין ברי , פסקה ז'). בעניין ברי אף נאמר, כי כלל זה חל גם על עניינים שהתעוררו לראשונה במסגרת ערעור ולא נדונו בכל שלוש הערכאות הקודמות (בהיקש לאמור בבש"א 4511/05

עיריית בת ים נ' גני יפית חברה לבניין ולהשקעות בע"מ (לא פורסם)). נוכח אמת מידה מחמירה זו נבחן את שני ראשיה של הבקשה הנוכחית.

י.

בכל הנוגע לטענות שעניינן חומרת העונש, אין עילה או הצדקה למתן רשות ערעור בגלגול זה. "בית משפט זה אינו נוהג לקיים ערעור שני בסוגיית חומרת העונש והוא חורג ממנהגו זה רק בנסיבות מיוחדות" (רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - הנשיא ברק; רע"פ 10945/02 חוג'ה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), וכבר "נפסק לא אחת, כי חומרת העונש לכשעצמה, אינה מקימה עילה למתן רשות ערעור" (רע"פ 628/10 גריפאת נ' מדינת ישראל (לא פורסם) - השופט לוי).

י"א.

אף לגופו של עניין, אמנם הוצאה לצמיתות היא עונש משמעותי ביותר (אם כי, כאמור, ישנה אפשרות חזרה ממנו בחלוף עשר שנים) - אך גם מעשיו של המבקש "משמעותיים ביותר" (בלשון המעטה). ועוד, לשכת עורכי הדין אמונה "על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין" (סעיף 1 לחוק לשכת עורכי הדין), ותפקידה להבטיח שחבריה אכן מסוגלים ליתן לציבור הפונים את השירות לו הם ראויים. כזכור, בית הדין הארצי אמנם ציין, כי "הנאשם מן הסתם הינו יותר רשלן מאשר רשע", אך בחדא מחתא קבע "כי איבד את הכלים הדרושים להמשיך ולעסוק במקצוע התובעני של עריכת דין, והוא כיום איננו כשיר לכך". בנסיבות אלה אין עילה לדון שוב בחומרת העונש.

י"ב.

גם בכל הנוגע לשאלת סמכות בית הדין לקבוע, כי לעניין סעיף 52 תימנה תקופת עשר השנים במועד המוקדם למועד מתן גזר הדין, סבורני כי אין עילה להתערב בהכרעת בית המשפט המחוזי. סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין מורה:

"52. סייג לחידוש חברות

על אף האמור בסעיף 51 [שעניינו חידוש חברות בלשכה - א"ר], מי שנידון להוצאה מן הלשכה לא יבקש חידוש חברותו לפני שעברו עשר שנים מהוצאתו, והלשכה רשאית, לפי שיקול דעתה, להסכים לחידוש החברות או לסרב לו".

הסעיף מתייחס לאפשרות מי שנדון להוצאה מן הלשכה לבקש את חידוש חברותו, וקובע כי הוא לא יוכל לעשות כן "לפני שעברו עשר שנים מהוצאתו ". קשה להלום, כי ניתן לקבוע את מועד תחילתה של תקופת העשור, שהמחוקק ראה את ראשיתה ב"הוצאה", לפני המועד בו הוצא עורך הדין מהלשכה בפועל. כך בגדרי לשון, כך בגדרי תכלית - שכן בתקופה זו (שבין תאריך התחילה למפרע לתאריך מתן גזר הדין) מדובר היה בעורך דין פעיל, וכיצד ניתן לומר שהיה "מחוץ" ללשכה ושהוצאתו באה שנים טרם הוצא?

י"ג.

ניתן להשוות (אם כי מדובר בסוגיות שונות) בין הקדמת תחילתה של תקופת עשר השנים לעניין סעיף 52, להקדמת עצם ההשעיה למועד שקדם לגזר הדין. אפשרות כאמור קיימת (בחוק לשכת עורכי הדין) במקרים בהם היה עורך הדין מושעה בהשעיה זמנית (סעיף 78(ז) שלפיו באה תקופת השעיה זמנית במניין ריצוי העונש) - כיון שבכל מציאות אחרת משמעות ההקדמה היא קביעה, שפעולות עורך הדין נעשו למפרע בתקופת השעיה דבר שאין להלום. אף בענייננו לא קל להלום טענה, כי פעולות עורך הדין שנעשו בזמן אמת כדין הוברר למפרע כי נעשו בתקופה בה היה מחוץ ללשכה לעניין סעיף 52.

י"ד.

אכן, קביעת בית המשפט המחוזי מטילה מגבלות על "גמישות" בתי הדין המשמעתיים בבואם להתאים עונשים לנסיבות קונקרטיות - אך מקורן של הגבלות אלה הוא בחוק לשכת עורכי הדין, ובסוגי העונשים שנקבעו בו. דומני כי די בדברים אלה, כדי שלא להיעתר לבקשה הנוכחית. הבקשה אינה מפרטת טיעון משפטי התומך בקיומה של סמכות, ואינו מפנה למקור מסוים בחקיקה. המבקש לא הצביע איפוא על עילה להביא את עניינו בפני ערכאה נוספת.

ט"ו.

הוא הדין לשאר הטענות שהועלו, לרבות בסוגיית סמכותו של בית המשפט המחוזי לדון בדן יחיד - עניין שאף הוא הכרעת המחוקק שבחר לקבוע את דרך הדיון בבית המשפט המחוזי. הוא הדין גם לגבי הטענה בדבר גזירת עונש העולה על משאלת הקובל. ראשית יש לזכור, כי לשיטת הקובל לא הובעה הסכמה מטעמו להקדמת תחילת מניינן של עשר השנים למועד גזר הדין. שנית , יש לתת את הדעת לכך, שהקובל ביקש לגזור עונש של הרחקה לצמיתות וכך נעשה - הא ותו לא. השאלות כיצד מורה החוק על יישום עונש כאמור, וכיצד יש ליישם בעניינו את סעיף 52, אינן חלק מהעונש - ואין לראות בהתערבות בית המשפט המחוזי משום חריגה מעמדתו העונשית של הקובל.

ט"ו.

סוף דבר, אין בידי להיעתר למבוקש.