בר"ש 58/11 אושרת בניטה ,עו"ד נ. לשכת עורכי הדין - מחוז דרום

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט סובל) מיום 22.11.10 בתיק על"ע 17/08 בגדרו נדחה ערעורה של המבקשת על חומרת העונש שהשית עליה בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, ועל ההחלטה לייחס לעבירותיה קלון. תוצאת ההליכים עד הנה היתה השעיית המבקשת, עורכת דין במקצועה, מלשכת עורכי הדין לתקופה של שנתיים. לבקשה נתלוותה בקשה לעיכוב ביצוע.

רקע

ב.

ראשית, נביא בקצרה את השתלשלות ההליכים המשפטיים בעניינה של המבקשת. כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בשנת 2003 הורשעה המבקשת בבית משפט השלום, על פי הודאתה, במספר עבירות של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 והטרדה באמצעות מתקן בזק, לפי סעיף 30 לחוק הבזק, תשמ"ב-1982, ונדונה בגינם לעשרה חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי; ותשלום פיצוי למתלוננים בסך 50,000 ₪. ערעור שהגישה המבקשת על חומרת העונש נדחה על ידי בית המשפט המחוזי, וכן נדחתה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"פ 1469/06 בניטה נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לאחר שסיימה המבקשת לרצות את עונש המאסר האמור, הגיש נגדה המשיב קובלנה לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961. בית הדין המשמעתי המחוזי קיבל את עמדת המשיב וקבע, כי יש קלון בעבירות בהן הורשעה המבקשת, ומשכך הושתו עליה 12 חודשי השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין, וכן 18 חודשי השעיה מותנים למשך 3 שנים (וזאת לפי הוראות סעיף 68 לחוק לשכת עורכי הדין). בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעורה של המבקשת על קביעות בית הדין המחוזי הן לעניין הקלון, והן לעניין חומרת העונש; מנגד, קיבל בית הדין המשמעתי הארצי את ערעור המשיב על קולת העונש, והעמיד את תקופת ההשעיה בפועל של המבקשת על 24 חודשים, תוך ניכוי תקופות השעיה זמניות שריצתה בעבר. ערעור שהגישה המשיבה על פסק דינו של בית הדין הארצי (ביום 3.12.08 - ראו נספח ת' 3 לבקשה) נדחה ביום 22.11.10 על-ידי בית המשפט המחוזי. כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה שלפנינו.

הבקשה

ג.

בבקשה נטען, בעיקר , כי שגה בית המשפט המחוזי משדן בעניינה של המבקשת בדן יחיד. המבקשת מבססת טענתה, בין היתר, על כך שההליכים נגדה החלו בשנת 2003, קרי, בטרם נכנס לתוקפו חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 32), התשס"ח-2008 (להלן תיקון 32 ), לפיו ערעורים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי יוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים ולא לבית המשפט העליון, כפי שנעשה בעבר (ראו סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין לאחר התיקון; על התיקון ראו בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב (לא פורסם) - כך נטען - ולכן נדרש היה לדון בעניינה בפני הרכב שלושה (כפי שנעשה בבית המשפט העליון), או למצער להעביר את הערעור לנשיאת בית המשפט או סגנה כדי שידונו ויכריעו בשאלת ההרכב המתאים (ראו סעיף 37(3) לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984). טענות נוספות שהועלו היו הקלון שהוטל במבקשת, וחומרת עונשה.

דיון והכרעה

ד.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. כידוע, מתן רשות ערעור בגלגול רביעי ניתנת במשורה ובנסיבות חריגות, בהן השאלה המועלית בבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית (ראו עניין ברי הנזכר; בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה (לא פורסם)) ואין זה המקרה בענייננו.

ה.

ראשית, גם אם אילו צדקה המבקשת בטענתה, לעניין ההרכב בבית המשפט המחוזי - ואין זה המצב - ראוי היה להעלות זאת כטענה מקדמית בפני בית המשפט המחוזי. כך למשל, בסעיף 149(2) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 נקבע, כי טענות בנושא חוסר סמכות עניינית יועלו כטענה מקדמית לאחר תחילת המשפט. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ואף בבקשה עצמה אין אינדיקציה לכך שהמבקשת העלתה את טענתה בדבר ההרכב המתאים בפני הערכאה הקודמת. שנית, המבקשת טוענת, כי בעקבות תיקון 32 אין זה ברור באיזה הרכב יש לדון בהליכים שהחלו לפני כניסת התיקון לתוקף. אך לא היא: בסעיף 27(ג) לתיקון 32 נקבעו הוראות מעבר לעניין תחולתו של סעיף 71 המתוקן, לפיהן הוראותיו "יחולו על ערעור על פסק דין של בית הדין המשמעתי הארצי המוגש ביום תחילתו של חוק זה ואילך". בענייננו, ערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית הדין הארצי הוגש בדצמבר 2008; קרי, כחמישה חודשים לאחר תחילת החוק בראשית יולי 2008. כלומר, הוראות סעיף 71, בנוסחן לאחר התיקון, חלות על המבקשת, ומשכך חלות עליה גם הוראות סעיף 37(ג) לחוק בתי המשפט המורה, כי "בכל ענין שאינו מוזכר בסעיפים קטנים (א) ו-(ב) ידון בית משפט מחוזי בשופט אחד", מכיון שעניינה של המבקשת אינו מוזכר בסעיפים האמורים הובא עניינה, כדת וכדין, בפני דן יחיד (בר"ש 2998/10 בלום נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם)).

ו.

אשר לקלון: העובדות שמתאר בית המשפט המחוזי בעקבות ההליכים הפליליים (פסקה 2 לפסק דינו), שביסודן הלשון המבישה שבה נקטה המבקשת, הפרוסה בהרחבה שם ומתוך כבודה וכבוד הנוגעים בדבר לא אחזור עליה כאן, ועיקרה שימוש חוזר בוריאציות מרובות בשורשים בלשון העברית המשמשים בסלנג וולגרי ביותר - אי אפשר שלא לראות בהן מקור קלון. בית המשפט המחוזי נדרש לטענה, כי משהורשעה המבקשת בעבירות איומים והטרדה, אין להטיל בגינן קלון בנסיבותיה האישיות הקשות. דבריו מקובלים עלי לחלוטין, ולא כל שכן כשהמדובר בכמויות גדולות של איומים ברצח (9 עבירות) ומקרי הטרדה (11 עבירות), שגם אם יכלה כל אחת מהן לעמוד בנפרד לנידון דידן, כל שכן הצטברותן היא קלונית בעליל; לעניין פרשנות סעיף 30 לחוק הבזק ראו בהרחבה רע"פ 10462/03 הראר נ' מדינת ישראל (לא פורסם). אשר לחומרת העונש, גלגול רביעי אינו נועד לכך ככלל (ראו עניין דיאמנט הנזכר), ומכל מקום לא מצאתי דופי בהכרעתו של בית המשפט המחוזי.

ז.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע.