פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ש
1825/18
לפני:
כבוד השופט מ' מזוז
המבקש:
גור פינקלשטיין
נ ג ד
המשיבה:
ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי
הדין
בקשה
לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט
ע' שחם
) מיום 14.1.2018
בעמל"ע
9460-09-17
בשם המבקש:
עו"ד משה וייס
בשם המשיבה:
עו"ד אדם אשכנזי
החלטה
1.
בקשה לרשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ע' שחם ) מיום 14.1.2018 בעמל"ע
9460-09-17, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין מיום 25.7.2017 בבד"א 42/17, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת של בית הדין המשמעתי המחוזי מיום 28.3.2017 בבד"מ
14/17.
2.
בחודש מאי 2011 הוגש נגד המבקש בבית המשפט המחוזי בתל אביב כתב אישום הכולל עשרה פרטי אישום, אשר ייחס לו שורה של עבירות חמורות ביותר. עקב כך הגישה ועדת האתיקה בקשה לפי סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק
או חוק לשכת עורכי הדין ) להשעות זמנית את המבקש מעיסוק במקצוע של עורך דין .
ביום 12.9.2011 החליט בית הדין המשמעתי כי המבקש יושעה זמנית עד לסיום ההליך הפלילי נגדו.
3.
ביום 19.6.2014 ניתן פסק הדין בעניינו של המבקש בגדרו הורשע בשורה ארוכה של עבירות חמורות - ובהן ניסיון לרצח, קשירת קשר לרצח, ניסיון לשידול לרצח, קשירת קשר לפשע ושיבוש מהלכי משפט
- אך זוכה מחלק מהאישומים . ביום 14.9.2014 נגזר עונשו ל- 8 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי לתקופה של 18 חודשים למשך 3 שנים, וכן הוטל פיצוי כספי בסך של 100,000 ₪.
הן המבקש והן המדינה ערערו על הכרעת הדין ועל גזר הדין (ע"פ 7253/14 וע"פ 7314/14). בפסק דין מיום 16.11.2015 התקבלו חלקית ערעורי שני הצדדים, באופן שהמבקש זוכה ממספר אישומים , ומנגד הוחמר עונשו ביחס לאישומים אחרים, ועונש המאסר שהושת על המבקש הועמד על 66 חודשי מאסר בפועל, כאשר יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.
4.
משהסתיים משפטו של המבקש, החליט בית הדין המשמעתי המחוזי ביום 28.3.2017 להטיל על המבקש עונש של הוצאה מלשכת עורכי הדין, לפי סעיף 68(5) לחוק.
המבקש הגיש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי על חומרת העונש שהושת עליו על ידי בית הדין המשמעתי המחוזי. בפסק דין מיום 25.7.2017 נדחה ערעורו של המבקש. נקבע כי לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש והקלון הכרוך בהן, האינטרס הציבורי מחייב נקיטת סנקציה של הרחקת המבקש לצמיתות מחברותו בלשכת עורכי הדין.
5.
על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, ובין היתר העלה את הטענה, מושא הבקשה שלפני, כי יש למנות את מועד הוצאתו מן הלשכה מן היום בו החלה השעייתו הזמנית, וזאת לענין הוראת סעיף 52 לחוק לפיה מי שנידון להוצאה מהלשכה רשאי לבקש חידוש חברותו בחלוף עשר שנים מהוצאתו.
בפסק דינו מיום 14.1.2018 דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש על עונש ההוצאה מן הלשכה שהושת עליו. בשולי פסק הדין נדרש בית המשפט גם לטענת המבקש כאמור לענין המועד ממנו יש למנות את תחילת הוצאתו של המבקש מהלשכה, ודחה אותה. בית המשפט קבע כי לא מצא בטענות המבקש עילה להתערב בפסק דינו של בית הדין הארצי, וכי אין בדין או בתכליתו בסיס להסטת נקודת ההתחלה של ההוצאה מן הלשכה לנקודת זמן שקדמה להחלטת ההוצאה.
6.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוען המבקש כי שגה בית משפט קמא בהחלטתו שאין למנות את הוצאתו מן הלשכה מן המועד בו החלה השעייתו הזמנית. לשיטת המבקש, ישנה חשיבות מעשית למועד תחילת ריצוי עונש ההוצאה מן הלשכה, הואיל ותקופה זו משליכה על המועד בו יוכל לפנות בבקשה לפי סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין לחידוש חברותו בלשכה. לטענתו, מדובר בשאלה משפטית עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור.
7.
בתגובתה לבקשה טוענת המשיבה כי אין בטענות המבקש כדי לחרוג מעניינו האישי, וכי בקשתו אינה מעלה שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית וציבורית המצדיקות מתן רשות ערעור ודיון בהם ב"גלגול רביעי". נטען כי המחוקק מצא לנכון לערוך הפרדה בין עונש של השעיה לתקופה קצובה לבין עונש של הוצאה מהלשכה לצמיתות. ימי השעיה זמנית מופחתים אך ורק במסגרת עונש של השעיה לתקופה קצובה, כקבוע בסעיף 68(4) לחוק, ולא במסגרת עונש של הוצאה לצמיתות מהלשכה. אי לכך, נטען כי לא ניתן לנכות עונש של ימי השעיה זמנית כאשר העונש שהוטל על עורך הדין הוא הוצאה מן הלשכה לצמיתות.
8.
לאחר עיון הגעתי למסקנה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות.
9.
אף אם ניתן לטעון שהמבקש מעלה בבקשתו שאלה כללית, מדובר בשאלה לה קיים מענה ברור, בחוק ובפסיקה, כפי שיפורט בתמצית להלן, וממילא שאלה זו אינו מצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול רביעי", שכידוע ניתנת אך במקרים חריגים "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123" ( בר"ש
6588/09
דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה ( 19.8.2009)).
10.
שלוש הן ההוראות מחוק לשכת עורכי הדין הנוגעות לענייננו:
א.
סעיף 68 לחוק, שכותרתו " ענשים " , קובע -
"אלו העונשים שבית הדין המשמעתי מוסמך להטיל על נאשם שהורשע בשל עבירת משמעת:
(1)
....
(4)
השעיה לתקופה קצובה שלא תעלה על עשר
שנים;
(5)
הוצאה מן הלשכה. "
ב.
סעיף 78(ז) לחוק, שכותרתו " השעיה זמנית ", קובע כי -
" הושעה עורך דין זמנית לפי סעיף זה, תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין
ריצוי העונש שהוטל עליו."
ג.
ואילו סעיף 52, שכותרתו " סייג לחידוש חברות ", קובע כי -
"... מי שנידון להוצאה מן הלשכה לא יבקש חידוש חברותו לפני שעברו עשר שנים מהוצאתו, והלשכה רשאית, לפי שיקול דעתה, להסכים לחידוש החברות או לסרב לו."
11.
עיון בהוראות אלה מעלה כי בדין קבע בית משפט קמא כי אין בהוראות החוק עוגן להסטת נקודת ההתחלה של ההוצאה מן הלשכה לענין סעיף 52 לחוק לנקודת זמן שקדמה להחלטת ההוצאה. סעיף 52 לחוק קובע במפורש כי מנין עשר השנים יחל ממועד ההוצאה מהלשכה. השעיה זמנית אינה "הוצאה" מהלשכה. מטבע הדברים גם שהשעיה זמנית אינה רלבנטית ואינה נמנית כאשר מדובר בעונש של " הוצאה מן הלשכה " לפי סעיף 68(5), שמשמעו הרחקה לצמיתות שאינה קצובה בזמן; זאת להבדיל מעונש " השעיה לתקופה קצובה " לפי סעיף 68(4) לחוק, שאז תקופת ההשעיה הזמנית תבוא במנין תקופת ההשעיה שהוטלה. לשון אחר - כאשר עסקינן ב" השעיה ", הרי שתקופת השעיה זמנית תבוא במנין תקופת ההשעיה לתקופה קצובה שהוטלה כעונש, אך לא כאשר מדובר בעונש של הוצאה מן הלשכה, שפירושו הרחקה לצמיתות ולא השעיה. ברוח זו אף נפסק לענין זה כי -
"הסעיף מתייחס לאפשרות מי שנדון להוצאה מן הלשכה לבקש את חידוש חברותו, וקובע כי הוא לא יוכל לעשות כן 'לפני שעברו עשר שנים מהוצאתו '. קשה להלום, כי ניתן לקבוע את מועד תחילתה של תקופת העשור, שהמחוקק ראה את ראשיתה ב'הוצאה', לפני המועד בו הוצא עורך הדין מהלשכה בפועל" ( בר"ש 2998/10
בלום נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פסקה י"ב (27.06.2010 ).
ההדגשות במקור).
יצוין כי הוראת סעיף 78(ז) לחוק, לפיה תקופת השעיה זמנית תבוא במנין תקופת עונש ההשעיה שהוטל, הוספה לחוק במסגרת תיקון מספר 26 לחוק לשכת עורכי הדין. תוספת זו נועדה להסיר ספק בשאלה האם ניתן למנות את תקופת ההשעיה הזמנית במנין העונש שהוטל, וזאת לאור מחלוקת שנתגלעה בשאלה זו בפסק הדין בעל"ע 9/82 ד"ר סלומון נ' לשכת עורכי הדין , פ"ד לז (3) 609 (1983), בו נקבע בדעת הרוב כי תקופת ההשעיה הזמנית תובא במנין תקופת ההשעיה הסופית שהוטלה כעונש, אלא אם כן קיימות נסיבות מיוחדות שלא להורות כך, בעוד שופט המיעוט סבר כי הדבר מחייב עיגון בחקיקה. בדברי ההסבר בהצעת החוק להוספת סעיף קטן 78(ז) הוסבר כי תכליתה להבהיר את הספק לאור פסק הדין בענין סלומון הנזכר ולקבוע במפורש כי " אם הושעה עורך דין זמנית לפי סעיף 78 תבוא תקופת ההשעיה הזמנית במנין
תקופת עונש ההשעיה שהוטל עליו ". ודוק: השעיה זמנית תבוא במנין לענין "עונש השעיה " נאמר, ואילו לענין עונש הוצאה
מן הלשכה - לא נאמר- ( ה"ח
התש"ס
164).
לבסוף, כמצוין לעיל, גם מבחינה מושגית הרעיון של ניכוי תקופת השעיה זמנית מהעונש שהוטל אינה מתיישבת עם עונש הוצאה מן הלשכה שמשמעו הרחקה לצמיתות שאינה קצובה בזמן.
12.
נוכח כל האמור לא מצאתי כל יסוד להשגותיו של המבקש על פסק דינו של בית משפט קמא, ו אשר על כן הבקשה נדחית.
ניתנה
היום, כ"ב בסיון
התשע"ח
(5.6.2018).
ש ו פ ט