בר"ש 7631/13 יורם יהודה נ. ועדת האתיקה המחוזית במחוז ת''א והמרכז

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דרורי ) מיום 10.10.13 בעמל"ע 48031-04-13, בגדרו התקבל חלקית ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד דסאו – אב"ד, ועוה"ד ארבל כיטוב ורומנוב – חברים) מיום 14.3.13 בבד"א 98/12. בפסק דינו של בית המשפט המחוזי נדחה ערעורו של המבקש באשר להרשעתו בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות בלתי הולמת, והתקבל חלקית הערעור באשר לעונש שהוטל עליו.

רקע

ב.

ביום 10.7.03 הורשע המבקש בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב בעבירות שונות (בד"מ 117/99), וביום 5.9.03 הוטלו עליו חמש שנות השעיה מן המועד בו ייחלט פסק הדין. נקבע, כי עד הפיכת פסק הדין לחלוט יושעה המבקש חלקית, באופן שיהא רשאי לייצג בהליכים פליליים. ערעור שהגיש המבקש על פסק דין זה בבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 126/03) – נדחה, ככל שהדברים אמורים בעונש ההשעיה שהוטל עליו. בדעת הרוב בבית הדין הארצי נקבע, כי תקופת ההשעיה הזמנית החלקית שהוטלה על המבקש לא תבוא במניין ריצוי העונש שהוטל עליו. ערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית הדין הארצי בבית משפט זה נדחה ביום 31.8.06 (על"ע 9417/05 יהודה נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2006; הנשיא ברק , והשופטים ריבלין ו רובינשטיין )).

ג.

בשוך ההליכים המפורטים מעלה, הגיש העותר עתירה מינהלית בבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב (עת"מ 2392/06 יהודה נ' לשכת עורכי הדין בישראל ), ומשאלתו בה להורות, כי השעייתו מן הלשכה מסתיימת ביום 4.9.08, קרי, בחלוף חמש שנים מגזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בבד"מ 117/99. המבקש טען כי יש להחיל על עניינו את הוראת סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, לפיה תקופת השעיה זמנית תבוא במניין ריצוי העונש. בפסק דין מיום 12.10.08 נדחתה העתירה; נאמר, כי נוכח פסק דינו של בית משפט זה ב על"ע 9417/05 הנזכר – בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין הארצי בבד"א 126/03, לרבות לעניין העונש – אין מקום להידרש לטענותיו.

ד.

שאלת היחס בין ההשעיה הזמנית החלקית וההשעיה הקבועה שהוטלו על המבקש הגיעה לפתחו של בית משפט זה פעם נוספת בגדר בר"ש 7082/11 יהודה נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב והמרכז (17.11.11). באותו עניין השיג המבקש על הרשעתו בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת, בגינה הושתו עליו 10 חודשי השעיה בפועל אשר – כך נקבע – ירוצו החל מיום 30.8.11, קרי, בחלוף חמש שנים ממועד פסק הדין בעל"ע 9417/05. בין היתר השיג המבקש על הקביעה בדבר מועד תחילתו של ריצוי העונש, שכן לפי הנטען באותה בקשה תקופת השעייתו הסתיימה – לאחר ניכוי תקופת ההשעיה הזמנית – ביום 4.9.08.

בהחלטה בבר"ש 7802/11 נאמר (פסקה ט'), כי המקום הבלעדי לבירור שאלת אופן חישובה של תקופת השעיתו של המבקש היה במסגרת הדיון בעל"ע 9417/05 וההליכים המשמעתיים שקדמו לו, וכי "אין לאפשר את פתיחת השאלה לדיון מחודש בתקיפה עקיפה לאחר שמוצו הליכי הערעור, קל וחומר שאין לאפשר זאת אגב תקיפת פסק הדין בתיק הנוכחי. עקרונית נאמר (פסקה י"א), כי אין "לראות את הוראת סעיף 78(ז) לחוק הלשכה כמחייבת ניכוי תקופה בה רשאי היה המבקש לעסוק במשפט פלילי, מתקופת השעיה מלאה בה אין הוא רשאי לעסוק בעריכת דין מכל סוג שהוא", וכי "אין הוראת הניכוי הקטגורית שבסעיף 78(ז) חלה על ניכוי תקופת השעיה זמנית חלקית" (פסקה י"ט).

ההליכים נשוא הבקשה דנא

ה.

בכתב קובלנה שהוגש כנגד המבקש ביום 27.12.10 בבית הדין המשמעתי המחוזי (בד"מ 265/10) נטען, כי בחודש אוקטובר 2008 ייצג המבקש אחד, משה אביזהר, בבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, ובתוך כך חתם בעבורו לאישור תצהיר וטען בשמו בדיון בבית המשפט. זאת, כך נטען, הגם שבאותה העת היה המבקש מושעה מחברותו בלשכת עורכי הדין מכוח פסקי הדין שניתנו במסגרת ההליכים המשמעתיים בעניינו (בד"מ 117/99, בד"א 126/03 ועל"ע 9417/05).

ו.

בהכרעת דינו מיום 27.2.12 ציין בית הדין המחוזי (עו"ד קליין – אב"ד, עוה"ד שניאורסון

ו מיליס – חברים), כי אין לו הסמכות לשבת כערכאת ערעור על בית המשפט העליון, אשר דחה "את טענתו של הנאשם [המבקש – א"ר], כי את ההשעיה הזמנית יש לחשב בחפיפה להשעיה הקבועה". כן נדחתה טענתו של המבקש, לפיה מדובר בטעות במצב משפטי אשר היתה בלתי נמנעת באופן סביר. נאמר, כי טענותיו של המבקש בערעורו בעל"ע 9417/05 וכן העתירה המינהלית שהגיש מלמדות שהבין היטב כי השעייתו לא הסתיימה ביום 4.9.08. על כן הורשע המבקש בעבירות של מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בגזר דין מיום 18.10.12 הוטלו על המבקש 36 חודשי השעיה בפועל – 30 חודשים במצטבר לעונשי השעיה אחרים, ושישה חודשים בחופף; 18 חודשי השעיה על תנאי למשך 3 שנים; והוצאות בסך 12,000 ש"ח.

ז.

ערעור שהגיש המבקש לבית הדין המשמעתי הארצי (בד"א 98/12) נדחה ביום 14.3.13. נאמר (פסקה 20), כי "ניתן היה לפרש, ואולי בלתי נמנע היה לפרש, בשלהי שנת 2008, את הוראת סעיף 78(ז) כהוראה קטגורית המחייבת לנכות את תקופת ההשעיה הזמנית מתקופת ההשעיה הסופית"; חרף זאת נאמר, כי אין ניתן לקבל את טענתו של המבקש בדבר טעות במצב המשפטי, שכן מפסקי דינם של בית הדין הארצי בבד"א

126/03 ובית משפט זה בעל"ע 9417/05 יכול היה המבקש לדעת כי תקופת ההשעיה הזמנית החלקית אינה באה במניין תקופת ההשעיה הקבועה, והוא אף הגיש עתירה מינהלית בעניין זה. נאמר, כי המבקש "ידע בודאות שקיימת מחלוקת ביחס לסוגיה משפטית זו, פעל לצורך יישובה בהגישו העתירה המינהלית, אך לא המתין לפסק דין ועשה דין לעצמו בהחליטו להופיע בבית המשפט ולהציג עצמו כעורך דין" (פסקה 26).

ח.

על פסק דינו של בית הדין הארצי עירער המבקש לבית המשפט המחוזי (עמל"ע 48031-04-13). בפסק דין מיום 10.10.13 נדחה ערעורו כנגד הרשעתו; נאמר (פסקה 11), כי "כאשר בוחר אדם לפנות לבית משפט מוסמך, כדי להצהיר האם מעשה מסוים, הוא מותר או אסור, ובזמן שהתיק תלוי ועומד, הוא מבצע את אותו מעשה, שעליו הוא מבקש שבית משפט יכריע בדבר חוקיותו, לא יוכל לחסות הוא תחת הגנת טעות שבדין". באשר לערעור על העונש נאמר, כי יש ליתן משקל לעובדה שמדובר באירוע בודד, שבבסיסו – להשקפתו של המבקש – "מניע נאצל", וכן לנסיבותיו האישיות של המבקש, לרבות אירועים שהתרחשו לאחר שניתן פסק הדין בבית הדין הארצי. בית המשפט כיון לפגיעה פיסית קשה במבקש על ידי גרושהּ של חברתו לחיים, אירוע שבעטיו הוגש כתב אישום כנגד התוקף. סופו של דבר, בית המשפט המחוזי העמיד את ההשעיה בפועל על 18 חודשים – שנים עשר במצטבר לעונשי השעיה אחרים, ושישה בחופף, ואת עונש התנאי על 36 חודשים. בית המשפט לא התערב בשיעור ההוצאות שהוטלו על המבקש.

הבקשה

ט.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה נטען כי בשנת 2008 ניתן היה לפרש את הוראת סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין באופן שתקופת ההשעיה הזמנית החלקית תנוכה מתקופת ההשעיה הקבועה, ולפיכך באוקטובר 2008 לא היה המבקש מושעה מחברותו בלשכה ועל כן יש לזכותו. נטען לתחולתה של ההגנה שבסעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז-1977 שעניינה טעות במצב משפטי, וכן להגנה מן הצדק. באשר לעונש שהוטל על המבקש נטען, כי זה מופלג וחורג מרמת הענישה המקובלת, בודאי נוכח נסיבותיו האישיות, בראש וראשונה – הפגיעה הקשה בו.

הכרעה

י.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. עסקינן בהליך שיפוטי רביעי במספר, לאחר שלמבקש ניתנו שני ימים ערעוריים, בזכות. על מנת לבוא בקהלם של המקרים החריגים בהם תישקל רשות ערעור בגלגול רביעי היה על המבקש להראות כי בקשתו מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינו האישי (ראו, מני רבים, בר"ש 9092/10 איטח נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2011)); כזאת לא נעשה. חרף נסיונו של המבקש להעטות על בקשתו מחלצות משפטיות כלליות, לאמיתו של דבר תחומה היא לנסיבות הקונקרטיות. די בכך שלא להיעתר לבקשה. אוסיף, כי גם לגוף הדברים לא נמצא מקום להתערבות, כפי שיבואר.

יא.

אדרש תחילה לטענתו של המבקש – שהיא לוז הבקשה – בדבר טעות במצב משפטי. ראשית יש להבהיר, כי טענותיו של המבקש בנוגע לבר"ש 7082/11 (שחלקן נטענו בשפה שאינה הולמת כתבי בי דין – ראו, למשל, סעיפים 25.12, 25.17 ו-27 לבקשה), פסיקה בה נקבעה פרשנותו של סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין, אינן ממין העניין באשר הבקשה דנא אינה הליך ערעורי על אותה החלטה. נותרנו איפוא עם טענתו של המבקש, לפיה בשנת 2008 – בטרם ניתנה ההחלטה בבר"ש 7082/11 לעניין פרשנותו של סעיף 78(ז) – ניתן היה לפרש סעיף זה, באופן שתקופת ההשעיה הזמנית החלקית שהוטלה עליו תנוכה מתקופת ההשעיה הקבועה. לאחר העיון, חוששני כי קיים קושי לקבל טענה זו.

יב.

טעות במצב משפטי היא סייג לאחריות פלילית, המוסדר בסעיף 34יט לחוק העונשין, תשל"ז-1977:

"לענין האחריות הפלילית אין נפקה מינה אם האדם דימה שמעשהו אינו אסור, עקב טעות בדבר קיומו של איסור פלילי או בדבר הבנתו של האיסור, זולת אם הטעות היתה בלתי נמנעת באורח סביר".

סייג זה דורש איפוא התקיימותם של שני יסודות: האחד – קיומה של טעות, והשני – היותה של הטעות בלתי נמנעת באופן בלתי סביר. באשר ליסוד הראשון נאמר כי:

"מן הרישא של סעיף 34יט עולה כי טעות זו יכולה להיות הן באשר לעצם קיומו של איסור פלילי במקרה מסוים והן באשר להבנתו של האיסור ... על מנת שיהיה זכאי להגנה מפני אחריות בפלילים טעותו הסובייקטיבית של הנאשם צריכה להיות טעות כנה ובתום לב. נאשם שחשד כי מעשהו אינו חוקי ובמקום לברר זאת עצם את עיניו אל מול חשד זה לא יוכל ליהנות מההגנה של טעות במצב משפטי, שכן הגנה זו נועדה להבטיח, כאמור בפיסקה 30 לעיל, את השמירה על עקרון האשמה; כאשר טעותו של נאשם אינה טעות כנה ובתום לב או כאשר מתעורר בקרבו של נאשם חשד כי מעשהו הוא בלתי חוקי, אך הוא עוצם את עיניו ואינו עושה דבר כדי לברר זאת, אין כל הצדקה לסטות מן הכלל כי טעות בדין הפלילי אינה פוטרת מאחריות פלילית" (ע"פ 845/02 מדינת ישראל נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית לישראל , פ"ד סב(3) 307, בפסקה 31 לפסק דינה של הנשיאה ביניש).

ובאשר ליסוד השני נאמר שם כי:

"זה קובע סטנדרט אובייקטיבי באשר למהותה של הטעות המשפטית של הנאשם. על פי אמת המידה האובייקטיבית רק טעות בלתי נמנעת באורח סביר עשויה לפטור את הנאשם מאחריות בפלילים. ודוק: אין די בכך שטעותו של הנאשם באשר לדין הפלילי תהיה 'טעות סבירה'. הדרישה לכך שהטעות תהיה בלתי נמנעת באורח סביר מצביעה על כך שרק אם לא היה בידי הנאשם למנוע את הטעות למרות שפעל באורח סביר, הוא ייהנה מההגנה של טעות במצב משפטי. אם נקיטת האמצעים לא הייתה אפשרית באורח סביר בהתאם לנסיבות העניין, או אם למרות שאמצעים אלה ננקטו, עדיין הייתה טעותו של הנאשם בלתי נמנעת, תשלול הטעות בדין הפלילי את אחריותו הפלילית של הנאשם".

ראו עוד ע"פ 5672/05 טגר בע"מ נ' מדינת ישראל (2007), בפסקה 59; י' רבין י' ואקי דיני עונשין (מהדורה 2, 2010) 907-905.

יג.

בענייננו, אף אם נניח כי סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין בא בגדר "איסור פלילי", כדרישת סעיף 34יט לחוק העונשין, הנחה שאינה נקיה מספקות (שהרי סעיף זה אינו מדבר באיסור פלילי, כי אם באופן ריצוי עונשים), חוששני כי אין ניתן לראות את המבקש כמי שטעה טעות בלתי נמנעת באורח סביר בדבר מצבו המשפטי. ובמה דברים אמורים? מוכן אני להניח, לטובתו של המבקש (ונזכיר – בהליך "מעין פלילי" עסקינן), כי בשנת 2008 – עת בוצע המעשה בגינו הורשע – שררה אי בהירות מסוימת באשר לפרשנותו של סעיף 78(ז), אי-בהירות אשר התפוגגה עם ההחלטה בבר"ש 7082/11 הנזכר. דא עקא, שהמבקש אינו יכול להיבנות מכך, שכן בעניינו קבע בית הדין הארצי מפורשות (בגדר פסק הדין בבד"א 126/03) כי תקופת ההשעיה הזמנית לא תנוכה מתקופת ההשעיה הקבועה, וערעורו של המבקש על פסק הדין – נדחה בבית משפט זה (במסגרת על"ע 9417/05). במלים אחרות, בעניינו של המבקש הוראת סעיף 78(ז) לחוק לשכת עורכי הדין לא שכנה בדד; לצדה ניצבו קביעות מפורשות של ערכאות שיפוטיות אשר הבהירו למבקש הבהר היטב את מצבו המשפטי. בנסיבות אלה, סבורני כי קיים קושי להלום את טענתו של המבקש בדבר טעות במצבו המשפטי, לא כל שכן טעות בלתי נמנעת באורח סביר. הדברים מקבלים משנה תוקף נוכח העובדה כי – כמפורט מעלה – המבקש לא הסכין עם הקביעות השיפוטיות שניתנו בעניינו, והגיש עתירה מינהלית בניסיון לשנות את מצב הדברים המשפטי, שהיה נהיר לו היטב. אמנם, בעת ביצוע המעשים בגינם הורשע לא עמד בפני המבקש פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים, אולם ניתן היה לצפות כי טרם פסק הדין יכבד המבקש את הקביעות השיפוטיות שניתנו בעניינו בנוגע לתקופת ההשעיה, והרי המבקש הוא שפנה לבית המשפט. בכל הכבוד, אין ניתן להלום מצב בו פונה פלוני – בודאי מי שהוסמך כעורך דין ומבקש לייצג אחרים ולעוץ להם – לבית המשפט בהסתמך על מצב דברים מסוים, ומתנהל בפועל תוך התעלמות ממצב דברים זה; אין ניתן לאחוז את החבל בשתי קצותיו. משאלה פני הדברים, חוששני כי אין ניתן לומר שהמבקש טעה טעות בלתי נמנעת באורח סביר באשר לסיומה של תקופת ההשעיה, וממילא אין הוא יכול לדור תחת כנפי הסייג שבסעיף 34יט.

יד.

באשר לעונש שהוטל על המבקש, חוששני כי גם זה אינו מצדיק התערבות. ראשית, טענות בנוגע לחומרת העונש אינן מהוות עילה לרשות ערעור, בודאי בגלגול שיפוטי רביעי, וכל שכן כשמדובר בענייני משמעת (בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז (2012)). שנית, אף לעיצומם של דברים לא נמצא מקום להתערבות.

טו.

לא ניתן להקל ראש בחומרת המעשים בהם הורשע המבקש – ייצוג לקוח בתקופת השעיה. מדובר, אם לקרוא לילד בשמו, בהקלת ראש בהחלטות שיפוטיות. למותר להכביר מלים על חובתו של המבקש לייצג אחרים למלא אחר החלטות של ערכאות שיפוטיות. על כך יש להוסיף את עברו המשמעתי של המבקש, אותו ניתן לתאר, בלשון המעטה, כמכביד (ראו הסקירה בבר"ש 5842/13 יהודה נ' ועדת האתיקה וועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין מחוז תל אביב (24.10.13)). מנגד ניצבת העובדה שהרשעתו הנוכחית נסבה על מעשה בודד, וכן נסיבותיו האישיות, לרבות כאלה המתייחסות לאירועים שהתרחשו לאחר פסק דינו של בית הדין הארצי (ראו לעניין זה בר"ש 5842/13 הנזכר, בפסקה ט"ו), ושאליהם נדרש בית המשפט המחוזי בפסק דינו. ואולם סבורני, כי במכלול אין האחרונות יכולים להטות את הכף עדי ביטולו של עונש ההשעיה בפועל שהוטל על המבקש. יש לזכור בהקשר זה, כי בית המשפט המחוזי הפחית במחצית את תקופת ההשעיה בפועל שהוטלה עליו (ואת התקופה ההשעיה המצטברת ב-60%), קרי, הלך כברת דרך ארוכה מאוד לקראת המבקש. אין המכלול מצדיק התערבות נוספת.

כללם של דברים

טז.

נוכח האמור, אין בידי להיעתר לבקשת רשות הערעור. אני מאחל למבקש רפואה שלמה.