בר"ש 5842/13 יורם יהודה נ. וועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין מחוז ת

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ' סגל ) בעמל"ע 50445-07-12 מיום 20.3.13, במסגרתו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד שובל , כהן ואפלבוים ) בבד"א 13,18/12 מיום 17.7.12. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (עו"ד זמיר , אסף ואליעזר ) בבד"מ 51/11 מיום 23.1.12. על המבקש הושת עונש של השעיה בפועל למשך חמש שנים וכן קנס בסך 5,000 ₪, לאחר הרשעתו בפלילים, וזאת לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק ).

רקע עובדתי

ב.

כנגד המבקש הוגשו כתבי אישום בשלושה תיקים (ת"פ 5929/07, ת"פ 5518/03 ות"פ 6598/05), המתעדים אירועים שעניינם אלימות פיסית או מילולית בה נקט המבקש כלפי המתלוננת, היא גרושתו. המקרה שלפנינו קשור בת"פ 6598/05, בגדרו יוחסו למבקש עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש בבת זוג לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, תקיפה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 382(א) לחוק העונשין וכליאת שווא לפי סעיף 377 רישא לחוק העונשין; בכתב האישום נטען, כי ביום 10.4.04, בעת שהמתלוננת שהתה בגינה המשותפת לה ולמבקש, אחז בה בנם המשותף, ומשכה למרתף דירתו של המבקש. לאחר מכן, תקף המבקש את המתלוננת בכך שאחז בידה, גררה לדירתו, נעל את הדלת, הושיבה על הרצפה וכרך סביבה את רגליו כך שלא תוכל לזוז. כשהייתה בתנוחה זו, בעט בה בנם, סטר על פניה וירק עליה. בכל אותה עת מנע המבקש הימנה לנוע ולהתגונן.

בת"פ 5929/07 יוחסה למבקש עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; נטען, כי ביום 25.12.06 במהלך שמיעת עדותה של גרושת המבקש בהליך ת"פ 6598/05, איים המבקש על המתלוננת באומרו: "אם עוד פעם אני אתפוס אותך בחדר לבד, את לא תצאי מזה חיה", וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה.

בת"פ 5518/03 יוחסה למבקש עבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין; נטען, כי ביום 18.10.02 איים הנאשם על גרושתו, שהיתה אז אשתו, בכך שאמר לה ש"ימלא את מקומו של אלוהים וידאג שאחותה תשב עליה שבעה".

ביום 24.11.09 הרשיע בית משפט השלום (השופטת ד' שריזלי ) את המבקש בעבירות המיוחסות לו בת"פ 6598/05, וביום 1.2.10 גזר עליו עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, שלא יעבור עבירה של אלימות כנגד הגוף, כנגד בת זוג, לרבות ניסיון; שלושה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירת איומים; ארבעה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירה של כליאת שווא; קנס בסך 1,000 ש"ח; פיצוי למתלוננת בסך 1,500 ש"ח.

ערעורו של המבקש על פסק דין זה נדחה (ביום 5.1.11, ע"פ 38630-03-10) על-ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (הנשיאה ד' ברלינר , והשופטים ת' שפירא ו- ח' ברנר ), יחד עם שני ערעורים נוספים שהוגשו מטעמו בגין הרשעתו בת"פ 5929/07 ות"פ 5518/03 (ע"פ 7694/09 וע"פ 7891/09 בהתאמה). ביום 14.7.11 דחה בית משפט זה (השופט ס' ג'ובראן , רע"פ 1035/11) בקשת רשות ערעור שהגיש המבקש ביחס לע"פ 7694/09 וע"פ 38630-03-10, וביום 12.8.12 נדחתה בקשתו גם ביחס לע"פ 7891/09 (השופטים ס' גובראן , י' עמית , צ' זילברטל ).

הליכים משמעתיים

ג.

ביום 7.7.10 הורה בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב והמרכז על השעייתו הזמנית של המבקש במסגרתו של בד"מ 16/10, בשל הרשעתו בעבירות פליליות לפי סעיף 78(ב) לחוק, זאת – עד להכרעה בבקשה לפי סעיף 75 לחוק.

ד.

ביום 16.8.11 הגישה ועדת האתיקה של ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין (להלן ועדת האתיקה או המשיבה ) קובלנה כנגד המבקש, עם הרשעתו הסופית בפלילים במעשים המתוארים, להטלת עונש לפי סעיף 75 לחוק, בגדרה ביקשה הועדה עונש של השעיה לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

ה.

ביום 23.1.12, לאחר שנשקלו טענות הצדדים לעונש ולאחר בדיקה מעמיקה של רף הענישה המקובל, גזר בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב והמרכז על המבקש שמונה שנות השעיה וקנס בסך 5,000 ש"ח. צוין בפי בית הדין, כי במהלך הדיון מיום 10.10.11 נדחו טענותיו המקדמיות של המבקש וכן נקבע שבעבירות בהן הורשע יש קלון, משכך כל שנותר הוא להכריע באשר לעונש הראוי. הוטעם, כי המקרה דנן אינו מצדיק הוצאה מהלשכה, וכי "על אף המשקל הפחות שניתן לנסיבותיו האישיות של הנאשם, אין להתעלם מהן כליל, ויש לתת את הדעת גם למצבו החברתי-כלכלי-מקצועי ולגילו של הנאשם. אין מטרתו של בית הדין לגרום לקריסתו הכלכלית והנפשית של הנאשם... ומאידך, הנאשם הורשע בפלילים בעבירות חמורות, שיש עמן קלון... בעברו של הנאשם ישנה השעיה נוספת בגין עבירה אחרת, והרשעות נוספות שונות. כמו כן, אנו סבורים כי לאור חומרת העבירות, הקלה רבה מדי בעונש תפגע באמון הציבור בעורכי הדין, וכי אין הנאשם ראוי בשלב זה, ועד לאחר ריצוי העונש, לעסוק במקצוע". על פסק דין זה הגישה המשיבה (ביום 5.2.12), לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, ערעור על קולת העונש, בגדרו טענה כי יש להשית על המערער השעיה לצמיתות (בד"א 18/12). ואילו המבקש הגיש ערעור בטענות שונות, בין היתר, בדבר היעדר סמכותם של ועדת האתיקה במחוז תל אביב והמרכז לנקוט בהליכים נגדו ובית הדין המשמעתי המחוזי לדון אותו, הגנה מן הצדק לאור אכיפה סלקטיבית, היעדרו של קלון וכן חומרת העונש (בד"א 13/12).

ו.

ביום 17.7.12 דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעור המשיבה וקיבל באופן חלקי את ערעור המבקש לעניין חומרת העונש בלבד, כך שזה הופחת להשעיה בת שבע שנים, תוך דחיית טענות המבקש לעניין הקלון, היעדר הסמכות ואכיפה סלקטיבית. צוין, כי ההליך קשור בעבירות אלימות במשפחה, לגביהן קם הצורך בהחמרת הענישה, כפי שקבע המחוקק בחוק העונשין (תיקון מס' 49) התשנ"ו-1996 וכפי שנקבע בפסיקה. כן צוין, כי יש להביא במניין שיקולי הענישה את חומרת "הפגיעה האנושה", כנאמר בתדמיתה של קהילת עורכי הדין, כמו גם את עברו המשמעתי המכביד של המבקש. עוד צוינה, התנהלותו הקלוקלת של המבקש בהליך, כאשר בתקופה קצרה הגיש הודעות ובקשות רבות אשר התאפיינו בלשון בוטה ופוגענית כלפי עורכי הדין שכנגד. באשר לפסיקה שהוגשה מטעם המבקש, צוין כי בחלקה הגדול אינה עוסקת בעבירות בהן הורשע המבקש, ובשאר פסקי הדין, העונשים נעו בין מספר חודשים לשנים של השעיה בפועל. במכלול, בית הדין התחשב במצבו הכלכלי הקשה של המבקש, כמו גם במצבו המשפחתי, כך שקיצר את עונשו של המבקש כאמור, ואף קבע את מועד תחילתה של ההשעיה ממועד ההשעיה הזמנית (מיום 7.7.10). זאת – אף שההלכה הפסוקה קובעת כי יש להמעיט בערכם של שיקולים אישיים בגזירת העונש. על פסק דין זה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, בגדרו חזר המבקש על טענותיו בפני בית הדין המשמעתי הארצי (עמל"ע 50445-07-12).

בית המשפט המחוזי

ז.

ביום 20.3.13 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר סגל ) את ערעור המבקש לעניין עונש ההשעיה, כך שזה הופחת לחמש שנים. בית המשפט המחוזי דן בסוגיית הקלון, בקובעו כי "המערער הפר ברגל גסה במעשיו את הקודים האנושיים, האתיים והמקצועיים של מקצוע עריכת הדין. לא ניתן להותיר את מעשיו בתחום הפלילי בלבד, ולהפרידם הפרדה מלאכותית ו'חלולה', לטעמי, מתחום עיסוקו המקצועי והמכובד שהוא חב ל'טריטוריה המקצועית בתוכה הוא מתפקד ואשר בשליחותה הוא פועל". באשר לטענת היעדר הסמכות, אימץ בית המשפט המחוזי את קביעותיו ונימוקיו של בית הדין המשמעתי הארצי, זאת – ראשית, בציינו כי לועדת האתיקה המחוזית מוקנית הסמכות להגיש קובלנה לפי סעיף 63 לחוק, ללא מגבלה הקשורה ברישום או חברות במחוז מסוים. שנית, בציינו כי לבית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב והמרכז סמכות מקומית לדון בעניינו של המבקש, לפי סעיף 64 לחוק, שעה שהבקשה להשעייתו הזמנית של המבקש הובאה בפני בית דין זה בטרם העתיק את רישומו למחוז חיפה, כך שהבקשה לפי סעיף 75 לחוק היא המשך ישיר ובלתי נפרד מההליך המקדמי. באשר לטענת אכיפה בררנית, צוין כי בבחינת המקרים שהובאו בפני בית המשפט מטעם המבקש לא נמצאה זהות, או דמיון, למקרה דנא,

וכי ביחס למקרים אלה עברו הפלילי והמשמעתי של המבקש הוא מכביד יותר. עם זאת, קבע בית המשפט כי העונש שנגזר על המבקש חריף וחורג במידה ניכרת מרף הענישה המשמעתי המקובל, גם בהתחשב בחומרת מעשיו, וזאת בעבירות שאינן קשורות לליבת עיסוקו המקצועי. לפיכך, הופחת עונשו של המבקש בשנתיים, כאמור, לחמש שנים.

הבקשה

ח.

בבקשה הנוכחית (מיום 31.7.13) (להלן הבקשה ), שהוגשה בד בבד עם בקשה להוספת ראייה ובקשה לעיכוב ביצוע, נטענו שלל טענות אשר רובן באו בפניהן של הערכאות המשמעתיות ובית המשפט המחוזי. הוטעם, כי שבע שאלות עומדות במוקד בקשת רשות הערעור ודורשות הכרעה: באשר לעצם הטלת העונש, נטען כי ועדת האתיקה במחוז תל אביב והמרכז נקטה בהליכים בהיעדר סמכות ("שאלה" 3 בבקשת רשות הערעור). כן נטען, כי הערכאה הדיונית מנעה מן המבקש להגיש ראיות שלא נזכרו בפסק הדין המרשיע בפלילים, שיש בהן כדי להטות את הכף בשאלת קיומו של קלון ("שאלה" 4 בבקשת רשות הערעור). עוד נטען, כי הערכאות הקודמות לא נתנו דעתם לבקשת גרושתו של המבקש להקל עמו ("שאלה" 5 בבקשת רשות הערעור). נטען, כי נמנעה מן המבקש העלאת טענת הגנה מן הצדק, בשל אכיפה בררנית ("שאלה" 6 בבקשת רשות הערעור); באשר לחומרת העונש, ולגישת המבקש גם לעצם העונש, נטען כי עבר למועד מתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי (20.3.13), היה המבקש קרבן לנסיון רצח על-ידי בעלה לשעבר של בת זוגו (6.3.13) שבעקבותיו נדרש להליך שיקומי, וכי יש בנסיבה אישית זו, שלא היה סיפק בידיו להודיעה לבית המשפט המחוזי ולא באה במכלול שיקוליו של בית המשפט המחוזי, כדי להטות את הכף לביטול העונש, ולמצער להפחתתו ("שאלות" 1, 2 ו-7 בבקשת רשות הערעור).

ט.

כתמיכה בטענת המבקש להתחשב בנסיבות האישיות החדשות, הוגשה הבקשה להוספת ראיה שעניינה בהוספת כתב האישום והבקשה למעצר עד תום ההליכים בנסיון הרצח הנטען; תיעוד רפואי שבא להעיד על מצבו הבריאותי של המבקש ועל ההליך השיקומי שעבר; תיעוד בדבר תאונה שעבר המבקש ביום 24.7.13; תיעוד התומך בהיות בת-זוגו של המבקש בחודש התשיעי להריונה.

י.

ביום 29.8.13 דחיתי את הבקשה לעיכוב ביצוע, וביקשתי תגובת המשיבה לתגובתה לבקשת רשות הערעור ולבקשה להוספת ראייה.

יא.

בתגובת המשיבה לבקשה להוספת ראיה (מיום 2.10.13) נטען, כי אין לראיות שהתבקשה הוספתן קשר להליך המשמעתי שהתנהל כנגד המבקש, וכי אין בהן כדי לסייע למבקש בשינוי האמת העובדתית שביסוד הרשעתו בפלילים או ביסוד הקביעות המשפטיות של הערכאות הקודמות ביחס לעונש הראוי שהושת עליו. צוינו חקיקה ופסיקה התומכות בגישה שקבלת ראיות חדשות בשלב ערעורי תיעשה במקרים יוצאי דופן בלבד, כאשר יש ביכולתן של הראיות להשפיע על תוצאות הכרעת הדין או למנוע עיוות דין. נטען, כי הדברים נכונים במיוחד מקום בו כבר ניתן גזר הדין (רע"פ 8716/06 גלזר נ' מדינת ישראל (2007)). המשיבה עמדה על חיוב המבקש בהוצאות בגין ניהול ההליך הנוכחי.

בתגובת המשיבה לבקשת רשות הערעור (מיום 3.10.13) נטען, כי המקרה דנן אינו בא בגדרי החריגים שבגינם תינתן רשות ערעור בגלגול רביעי. כן נטען, כי רוב רובן של טענות המבקש נדונו ונדחו על-ידי הערכאות המשמעתיות, כמו גם בערעור לבית המשפט המחוזי. עוד נטען, כי אין ליתן רשות ערעור, גם כאשר עסקינן בשאלה משפטית חשובה, כל עוד אין בפתרונה כדי לשנות מן האמור בפסק דינה של הערכאה הקודמת, או מקום בו השאלה שעל הפרק לא התעוררה בפני הערכאות הקודמות; וכי אין בחומרת העונש, ככלל, כדי להצדיק מתן רשות ערעור. כן נטען, כי המעשים בהם הורשע המבקש מעידים על חומרה רבה ודריסת החוק, כך שנסיבותיו האישיות נסוגות מפני האינטרס הציבורי בשמירה על אמון הציבור בקהל עורכי הדין.

יב.

ביום 8.10.13 נעתרתי לבקשת המבקש להגיש את תשובתו לתגובת המשיבה לבקשה. בתשובת המבקש (מיום 21.10.13) צוין, כי בעמל"ע 48031-04-13 יהודה נ' וועדת האתיקה המחוזית במחוז תל אביב והמרכז (10.10.13), שניתן על-ידי סגן הנשיא מ' דרורי , הופחת עונשו של המבקש בשנה וחצי (משלוש שנות השעיה לשמונה עשר חודש, תוך חפיפה חלקית כך ששנה אחת תצטבר להשעיה בתיק (נשוא ענייננו). מאותם הטעמים שבגינם מתבקשת הפחתת העונש בהליך זה – נסיבותיו האישיות, ובפרט אירוע ניסיון הרצח. כן חזר המבקש על טענותיו בבקשת רשות הערעור, תוך שעמד על חיוב המשיבה בהוצאות משפט.

הכרעה

יג.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, בבקשה להוספת ראיה, בתגובת המשיבה לבקשה ובתשובה לה, חוששני שלא אוכל להיעתר לבקשת רשות הערעור. כידוע, רשות ערעור - בגלגול רביעי, בהליך שראשיתו שתי ערכאות משמעתיות - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, נשקלת אך במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב

(2009); בר"ש 5700/09 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2009); אין המקרה שלפנינו בא בגדרי אלה. אמנם, נטען בבקשה, כי יש בענייננו מקום לגלגול רביעי בשל סוגיה משפטית עקרונית העולה מן המקרה דנן – האם נסיבה אישית, אשר יכול שהיא רלבנטית לשיקולי הענישה, ואשר מועד היולדה בטרם פסק הדין בבית המשפט המחוזי, אך לא הונחה בפניו מטעמים שאינם תלויים במי מהצדדים, מצדיקה שקילה מחדש של העונש? ואולם, לא מצאתי מקום לכך במקרה דנא. הטעם הוא, ש התוצאה אינה מצדיקה הידרשות ערעורית נוספת (בר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין - ועד מחוז חיפה , פסקה ח' לחוות דעתי (16.5.13)), ואשוב לכך להלן.

יד.

אכן, חומרת העונש אינה ככלל עילה לדיון בגלגול שלישי פלילי (ראו רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (2002)), ומקל וחומר בגלגול רביעי (ראו בר"ש 3504/12 ארבל נ' לשכת עורכי הדין, מחוז תל אביב והמרכז (2012)); הדברים נכונים ביתר שאת, כאשר מדובר בהתערבות בתי המשפט בעניינים משמעתיים, שם "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין , פסקה ט"ו לחוות דעתי (2012) והאסמכתאות שם).

טו.

אציין כאן, כי כשלעצמי איני פוסל, במישור העקרוני, את האפשרות כי אירוע חריג שמועדו אחר השלב השיפוטי הקודם בדין המשמעתי עשוי להיות רלבנטי להכרעה בשלב הבא, כפי שיארע גם בערעורים פליליים, שהדין המשמעתי קרוב "גנרית" אליהם. לעניין זה מסכים אני עם סגן הנשיא דרורי בפסק דינו, לעניין המבקש דנא, בעמל"ע 48031-04-13 הנזכר מ-10.10.13, פסקה 29.

טז.

לגופו של עניין לא מצאתי כי עונשו של המבקש נוטה לחומרה, אף בשקלול נסיבותיו האישיות החדשות, זאת – בשים לב לעבירות אותן עבר, שבראשן תקיפה בנסיבות מחמירות של גרושתו וכליאת שווא, שתוארו על-ידי בית משפט השלום באופן הבא:

"22. תקיפתה של המתלוננת בידי ש' (בן המבקש – א"ר), וגרירתה מהחצר לתוך מרתף הבית, היו אות הפתיחה למסכת אלימה ומבעיתה שהתרחשה בביתו של הנאשם במועד האירוע. הגדרת הסנגור את אירוע כ'מעיק', היא הגדרה מינורית, שאינה משקפת את מה שארע בפועל. בפועל, התרחש אירוע אלים ומזעזע, שבו חברו האב (המבקש – א"ר) והבן ונקטו בצוותא באלימות כואבת ומשפילה כלפי המתלוננת, אמו של ש', גרושתו של הנאשם, גרמו לה חבלות, וכלאו אותה בביתם לשווא...

40.הנאשם (המבקש – א"ר) ובנו ש' חברו הלכה למעשה להגשמת תכניתם המאוחדת לנעילת ביתם וכליאת המתלוננת בתוכו, למניעת יציאתה. מאוחדים היו בהחלטה, מאוחדים היו בכעס חסר מעצורים ובלתי נשלט כלפי המתלוננת, ומאוחדים היו במעשי האלימות כלפיה: הנאשם גרר אותה במעלה המדרגות, קורע אגב כך את חולצתה; ובעודו מועך אותה ברגליו, מונע את תזוזתה – ש' סוטר לה, בועט בה ויורק עליה, באין מפריע, ואין איש שיבלום את התקיפה האלימה והמזעזעת; אין איש שיורה לו לחדול מלתקוף את אמו. ומה שחמור לא פחות: במעשיו, מנע הנאשם מהמתלוננת כל אפשרות להתגונן או להימלט מפני מתקפתו של ש'" (ת"פ 6598/05 מדינת ישראל נ' פלוני , פסקאות 22 ו-40 (2009)).

יז.

ודוק, לא הובעה – למרבה הצער – חרטה מצד המבקש על מעשיו, והוא אף בחר לגמדם, כעולה מתשובתו לתגובת המשיבה "על איזו 'דריסת רגל' בדיוק המשיבה מדברת בכתב תשובתה? על עיכובה – משך 15 דקות – של המתלוננת, בדירת המערער..." (פסקה 19 לתשובה לתגובת המשיבה). חוששני, כי המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו, הפוגעים בדימויו ובכבודו של המקצוע. לא אחת צוין בהקשר דומה, כי "מעשה אלימות מעין זה שבוצע על ידי המערער מחייב ענישה הולמת שתבטא את סלידת קהילת עורכי הדין מן המעשה ואת הפסול שיש במעשה שכזה המבוצע על ידי עורך דין" (ראו על"ע 11744/04 זיו נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב , פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ארבל (2005) (להלן ענין זיו )).

יח.

בעש"ם 5843/08 אבו דהש נ' נציב שירות המדינה , פסקה י"א (2008), ציינתי כי "אין צורך להכביר מלים על כך שהדין המשמעתי נועד בראש וראשונה להגנת תדמיתו של שירות הציבור ולמאבק הקשה על האמון בו , כפי שנפסק פעמים רבות; זהו יסוד היסודות ( ראו ער"מ 2950/08

עירית חיפה נ' ויסמן (לא פורסם), והאסמכתאות דשם). נאמר בעבר מפי השופט זמיר (ע"ש 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב , פ"ד נב(3) 87, 93), כי המשקל שיש ליחס לנסיבות האישיות של עובד הציבור פוחת בדין המשמעתי – אך עם זאת נאמר גם, כי 'בסופו של יום מתבקש איזון כך שתוגשם תכלית דין המשמעת ועם זאת לא יתעלם בית הדין, ובבני אנוש עסקינן, מן הנסיבות האישיות' (עש"מ 2165/08 זיקרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם))... אך לדין המשמעתי זוית משלו. הדין המשמעתי אינו מכוון לענישה במובן הפלילי שלה, אף שיש באמצעי המשמעת משום עונש. הוא צופה פני כלל העובדים בשירות הציבור וכלל הציבור "; דברים אלה נכונים ביתר שאת כאשר בהוראת סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין עסקינן, שכן "מטרתה של הוראת סעיף 75 לחוק אינה עונשית, שהרי ההוראה מדברת במי שהורשע כבר ונגזר דינו על ידי בית המשפט. מטרתה של ההוראה... שמירה על רמתו של מקצוע עריכת הדין ועל אמון הציבור בעורכי דין" (ראו על"ע 3572/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' בוטח , פסקה ח' (2005) והאסמכתאות שם)). סבור אני כי הביטוי "אמון הציבור" רלבנטי כאן, שכן מקצוע עריכת הדין זקוק לתדמית של יושר, יושרה, ואישיות ראויה. בעל"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יהודה (2006) נזדמן לי לומר (פסקה י"א) "הבא למשרדו של עורך דין לקבלת שירותיו, נותן בו על פי רוב אמון מלא, כמעט בלתי מסויג; הוא מאמין במקצועיותו, ביושר לבבו ובנקיון כפיו; הוא מפקיד בידו עניינים החשובים לו ומניח כי אלה יטופלו כדבעי". נושא אמון הציבור פחות נהיר בעיני כשהמדובר בנושאים בעלי אופי ציבורי-פוליטי (ראו בג"ץ 4921/13 אומ"ץ אזרחים למען מנהל תקין וצדק חברתי נ' ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר , פסקה י' לחוות דעתי (14.10.13)).

יט.

צר לי על הדרך בה בחר ללכת המבקש, באשר נושא הוא על גבו קופה לא קטנה של עבירות בדין המשמעתי. בשנת 2006 אושרה השעייתו של המבקש לחמש שנים (ראו על"ע 9013/05 הנזכר (2006)), וזאת בעבירות הקשורות בנסיונו לשים את ידו על רכושו של לקוחו, אדם בא בימים המצוי בסערת רגשות, תוך שהוא מערים עליו. על מעשיו אלה צוין, כי "פעמים שתפוח שאינו ראוי בערימת תפוחים גדולה מדיף עד למרחקים ריחו שאינו טוב" ( שם , פסקה י"א). במקרה אחר הושעה המבקש לעשרה חודשים, וכן השעיה על תנאי לשנים עשר חודשים למשך שלוש שנים (ראו בר"ש 7082/11 יהודה נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב והמרכז (2011)), וזאת בגין מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת – בשל איום שהטיח בגרושתו במהלך דיון משפטי ביניהם: "אם עוד פעם אני אתפוס אותך בחדר לבד את לא תצאי מזה חיה" (ת"פ 5929/07), שכאמור נדחה ערעור עליו בבית המשפט המחוזי. וכבר נאמר:

"בבואנו לבחון מהו העונש ההולם במקרה כגון דא לא ניתן להתעלם מכך שמדובר בעורך דין ותיק שלחובתו הרשעות רבות בעבירות משמעת. ריבוי הרשעות הינו שיקול כבד משקל אותו לא ניתן שלא להביא בחשבון בבחינת עונשו של המערער (על"ע 2443/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' עו"ד ישראל בלום (טרם פורסם, ניתן ביום 7.2.05)). יפים לעניין זה דברי השופט בייסקי בעל"ע 4/83

מאירוב נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב , פ"ד לט(1) 75:

'...אם במדיניות הענישה בפלילים המקובל הוא, כי ריבוי הרשעות קודמות מפעיל בדרך כלל שיקול בכיוון החמרת העונש, בשיפוט משמעתי על אחת כמה כמה. משום שהשיפוט המשמעתי מטרתו, מלבד ענישת הנאשם, לשמור, כי יהא נקי המחנה של העוסקים במקצוע עריכת-דין, וכי לא ייפגע האמון אשר רוחש הציבור הרחב המזדקק לשירותיהם של חברי הלשכה. יתר-על-כן: כאשר המדובר הוא בעורך-דין, שהרשעותיו הקודמות מלמדות על מועדות נמשכת בעבירות על החוק או על הכללים בדבר אתיקה מקצועית, יש שהכמות הופכת לאיכות. על- כן המסקנה, כי הגיעה השעה להפסיק חברות בלשכה לתקופה ממושכת או לצמיתות, עשויה להתקבל לאו דווקא בגין הרשעה ספציפית בעבירה חמורה, אלא גם כאשר הוגדשה הסאה כבר קודם על-ידי חריגה נמשכת, כשלא למד עורך הדין לקחו והוא מורשע שוב, ולו אף בעבירה, אשר לו לבדה עמדה, ניתן היה להסתפק בעונש המתאים לאותה עבירה ושאינו חמור ביותר' ( שם , בעמ' 83)" (ראו ענין זיו , פסקה 7 לחוות דעתה של השופטת ארבל ).

כ.

כאמור, בית הדין המשמעתי הארצי ובית המשפט המחוזי המתיקו את עונשו של המבקש – משמונה שנות השעיה בבית הדין המשמעתי המחוזי (חרף עתירת ועדת האתיקה המחוזית להשעות את המבקש לצמיתות), לשבע שנות השעיה בבית הדין המשמעתי הארצי, ולחמש שנות השעיה בבית המשפט המחוזי. חרף הפגיעה המצערת במבקש על-ידי בעלה לשעבר של בת זוגו, איני רואה מקום להתערב בתוצאה המשמעתית העונשית באשר לו עצמו, שהיא מאוזנת ונומקה כהלכה בבית המשפט המחוזי.

כא.

סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.