עש"ם 5843/08 נשאת אבו דהש נ. נציב שירות המדינה

א.

ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (אב בית הדין עו"ד תלרז, מר ליבנה ומר קבלאן) מיום 28.5.08 בבד"מ 11/08, אשר בגדרו הושתו על המערער נזיפה חמורה, פיטורין, ופסילה ממילוי כל תפקיד במשרד החינוך במשך שנתיים מיום גזר הדין.

ב.

(1) המערער, מורה במקצועו, הורשע על פי הודאתו בבית משפט השלום בחיפה (ביום 12.6.07, ת"פ 1897/06) בכתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של מסירת הודעה כוזבת, בשל דיווח כוזב שמסר בשנת 1999 על פגיעות גוף שנגרמו לו עקב תאונת דרכים. בגזר הדין ציין השופט פלאח, כי הוא "ממליץ בפני כל רשות רלוונטית כי הרשעתו של הנאשם לא תהיה לו לרועץ, לנוכח מכלול הנסיבות". יצוין כי חקירת המשטרה נגד המערער נפתחה בשנת 2002 וכתב האישום בתיק ב"סיבוב הנוכחי" הוגש בשנת 2006, לאחר שכתב אישום קודם באותו ענין מ-2003 נמחק בנימוק שהמערער לא אותר. לאחר הגשת כתב האישום הושעה המערער מתפקידו, ועתירתו כנגד זאת נדחתה על-ידי בית הדין קמא. בכתב האישום המתוקן נמחקו סעיפים של קשירת קשר להונות, שיבוש הליכי משפט וניסיון לקבל דבר במרמה, שהופיעו בכתב האישום כפי שהוגש. המערער נדון להתחייבות להימנע מעבירה בסך 2,000 ₪ ולשישה חודשי מאסר על תנאי לשנתיים. כאן המקום לציין לשלמות התמונה, כי בשנת 2005 נדון המערער בבית משפט השלום על עבירות

מ-1997, של קשר להונות, שיבוש מהלכי משפט וקבלת דבר במרמה, והושתו עליו ביום 8.5.03 התחייבות להימנע מעבירה ו-8 חודשי מאסר על תנאי. בעקבות זאת נדון בבית הדין המשמעתי ב-14.2.05, כמפורט להלן, לנזיפה חמורה ולהורדה בדרגה לשנה. יצוין כי סיפור המעשה בשני המקרים דומה למדי זה לזה, קרי, בדיית שהיה ברכב שעבר תאונת דרכים.

(2) בגין העבירה עליה הורשע הועמד המערער גם לדין משמעתי, על עבירות משמעת לפי סעיפים 17(2) ו-17(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963. ביום 22.5.08 הרשיע אותו בית הדין בעקבות הרשעתו בהליך הפלילי, וביום 28.5.08 נגזר דינו כאמור. בגזר הדין קבע בית הדין, כי אף שמעשיו של המערער נעשו מחוץ למסגרת תפקידו כעובד מדינה, יש בהם ביטוי לעבירה בעלת כוונה פלילית ופגם מוסרי המצדיקים ייחוס של עבירת משמעת, לנוכח האינטרס הציבורי להבטיח את טוהר המידות של שירות הציבור. כן נקבע, כי חלוף הזמן ממועד ביצוע העבירה אינו מהוה שיקול משמעותי במתן גזר הדין, לנוכח מטרתו העיקרית של ההליך המשמעתי, שהיא הגנה על השירות הציבורי ושמירה על האינטרס הציבורי הכללי. בקביעת העונש שקל בית הדין את רף ההתנהגות הגבוה הנדרש ממורה ואת חומרת מעשיו של המערער מול נסיבותיו האישיות – צעיר, נשוי ואב לשני ילדים, שהשלים 12 שנות שירות בהוראה עד שהושעה מתפקידו ומצוי במצב כלכלי קשה; בית הדין ציין, כי אילו עמד המקרה שבפניו לבדו יתכן שלא היה נדרש לאמצעים חמורים, אלא שהמערער כבר הורשע בעבר בעבירה דומה בגין מעשים שנעשו בשנת 1997 ולכך יש ליתן משקל. בית הדין המליץ בסיפה, כי בתום הפסילה ישקול משרד החינוך בלב פתוח את השבת המערער להוראה, אם לא יתגלה רבב נוסף במעשיו.

(3) כנגד גזר הדין הנוכחי הוגש הערעור דנא.

ג.

לטענת המערער, מעשיו – אף שחמורים הם – אינם מצדיקים פיטוריו משירות המדינה. כפי הנטען בכתב הערעור, בית הדין המשמעתי שגה וייחס למעשים חומרה יתרה, אשר נבעה ממה שיוחס למערער בכתב האישום המקורי בבית משפט השלום, בעוד שהיה עליו להתייחס רק לכתב האישום המתוקן. עוד נטען, כי אף שחלוף הזמן אינו שיקול משמעותי להקלה בענישה משמעתית, בעניין דנא המשטרה היא שהכתיבה את לוחות הזמנים של החקירה ואת מועד הגשת כתב האישום זמן רב לאחר מועד ביצוע העבירה. המערער מכיר בכך שבעברו הרשעה קודמת בעבירה דומה, אך טוען כי יש לתת לכך משקל מועט, שכן העבירה בגינה נשפט כעת נעברה עוד בטרם הוגש כתב האישום שעסק בעבירה הקודמת. בדיון טען בא כוחו של המערער בדבר אופיו החיובי של המערער ומצבו הכלכלי הקשה, והדגיש את חומרתו של גזר הדין - לשיטתו - ביחס למקרים אחרים בנסיבות דומות. כן נטען לגבי עברו הפלילי של המערער, כי בחר מי שבחר להגיש שני כתבי אישום בגין אותם מעשים, אך ניתן היה להגיש כתב אישום אחד בגין שניהם, ולכן אין לייחס משקל משמעותי לעבר הפלילי במקרה זה.

ד.

לטענת באת כוח המדינה, פסיקתו של בית משפט זה לאורך השנים העניקה משקל נכבד במיוחד לשמירה על טוהר המידות של מורים בשירות המדינה, וגזר הדין במקרה דנא עומד ברף הענישה הנדרש לפי פסיקה זו. כן נטען, כי פיטוריו של המערער הם אקט מינהלי שמטרתו הגנה על תדמיתה של מערכת החינוך ולא אקט ענישתי, ולכן חלוף הזמן אינו מהוה שיקול משמעותי בכגון דא.

ה.

עוד עיינתי בפסק הדין המשמעתי שניתן נגד המערער ב-14.2.05, בעקבות הרשעתו הראשונה בבית משפט השלום. באותו עניין ראה בית הדין קלון בעבירות עצם טבען, ואמנם ציין את חלוף הזמן מאז העבירה, אך מבלי שראה בכך בנסיבות "עינוי דין קשה מנשוא". המערער הביע שם צער וחרטה על המעשה והובעה תקוה כי לא ייכשל בעתיד; על כן הושתו עליו נזיפה חמורה, "כמסר נורמטיבי", והורדה בדרגה לשנה, וכן הומלץ על אי קידום במשך שנתיים. דברים אלה הובאו לשלמות התמונה, אך אל נכון ציין בא כוח המערער, כי העבירה בה עסקינן עתה נעברה שנים לפני ההרשעה הפלילית הראשונה וההרשעה המשמעתית הראשונה, ואין לראות איפוא בהבאה המאוחרת לדין מעין מחדל.

ו.

לאחר העיון והתלבטות מסוימת אין בידי להיעתר לערעור. אכן, בא כוחו המלומד של המערער טען לו בטוב טעם ודעת, אך גם בשקלול הרכיב האישי לתוך המערך הנורמטיבי הכללי בכגון דא, איני מוצא כי יש בידי לילך לקראת המערער. אמנם המדובר בפרשה שאירעה לפני שנים רבות ובמהלכן הצליח המערער בתפקידו כמורה. הוא היה צעיר בעת העבירה - בן עשרים וארבע שנים, ובן עשרים ושתיים בעת העבירה שקדמה. רוצה אני לקוות, במבט צופה פני עתיד, כי עבירות אלה היו בחינת מעידות של אדם צעיר, ואינן משקפות קו אופי במערער, ואולי ראיה תומכת לכך היא העובדה שבתשע השנים האחרונות לא נרשמו לחובתו מעשי עבירה. גם ער אני כי כתב האישום המתוקן שינה, כדברי בית הדין קמא, את פניו של ההליך המקורי. אך מן הנודעות, כי "ככלל לא יתערב בית משפט זה באמצעי משמעת שהוטלו על ידי בית הדין למשמעת אלא במקרים חריגים, בהם קיימים חוסר סבירות או חוסר מידתיות בין חומרת העבירה לחומרתם של אמצעי המשמעת שננקטו לגביה" (עש"מ 11976/05 חליל נ' נציבות שירות המדינה (השופטת פרוקצ'יה) (לא פורסם)). והנה מקרה זה אינו יוצא דופן, ובית הדין - עתיר ניסיון בתחומו - שיקלל, כך נראה, באופן מאוזן את השיקולים הרלבנטיים, בראש וראשונה מערכתיים אך גם אישיים.

ז.

ראשית, אציין כי לענייננו אין נפקא מינה של ממש אם העבירה נעברה בתוך השירות או מחוצה לו, וזאת, בשל "כתם הקלון" העולה מן ההתנהגות כשלעצמה (עש"מ 2699/01 חלף נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת - כתארה אז - ביניש)). יתר על כן, בעייתיות ההרשעה בפלילים גוברת, כפי שנראה, כשהמדובר בתפקיד חינוכי; כך נפסק לא אחת, כך מורנו גם השכל הישר.

ח.

כנגד המערער עומדים שלושה: עצם העבירה, וגם אם ער אני כאמור לטענה הנכוחה של בא כוחו כי כתב האישום השתנה עד מאוד בטרם הסדר הטיעון, מה שנותר אינו מילתא זוטרתא. זאת במיוחד בהצטרפו לעבירה הקודמת - והגם שכתב האישום הוגש לאחר שתי העבירות, עדיין אין להתעלם מהישנות העבירה של מסירת ידיעות כוזבות. שלישית, וכנאמר מעלה, ולדידי רכיב חשוב במיוחד, הוא כי במורה - איש חינוך - עסקינן.

ט.

(1) בפסיקה עקבית של בית משפט זה בשנים האחרונות הודגש המסר הערכי הקשור באנשי הוראה וחינוך אשר נכשלים בעבירות ומגיעים לפתחו של בית הדין המשמעתי. דברים אלה - החוזרים כחוט השני - הם בחינת פשיטא; מורה הוא מקצוע הנושא מסרים של התנהגות וערכים, והוא אמור להנחילם לתלמידיו, ולשמש להם מופת. בפרשת חלף הנזכרת ציינה השופטת ביניש, כי "לתפקיד המורה נועדה משמעות מיוחדת, בהיותו מחנך האמור לשמש דוגמה לתלמידיו". בעש"מ 9741/06 נעאמנה ע' מדינת ישראל (לא פורסם) ציינה השופטת פרוקצ'יה, לגבי מורה שכשלה בקבלת תמריצי עידוד בשימוש במסמכים כוזבים (ולא הובאה בפלילים אלא בדין המשמעתי), כלהלן: "איש חינוך המועסק במערכת החינוך של המדינה חייב בחובת אמון והגינות מוגברת. במעמדו כאיש הוראה הוא מהוה דוגמא ומופת אישי לבני הנוער אותם הוא מלמד ומחנך. ממוריו ומחנכיו שואב הדור הצעיר את מערכת הערכים הבונה ומגבשת את דמותה של החברה הישראלית לימים יבואו". מזכירים דברים אלה את אמרת הנביא ישעיהו (ל', כ') "והיו עיניך רואות את מוריך".

(2) משיצא לפלוני, על-ידי משפט פלילי ודין משמעתי, שם בעייתי, יש מקום ככלל למצער לתקופת פסילה, "צינון" מן ההוראה, שבמהלכה תעומעם הזיקה לעבירות. תקופה זו בהכרח קשורה למועד בו "יוצא הקול" הפלילי והמשמעתי על אותו אדם, ולא רק למועד ביצוע העבירה. על פי העולה מן הפסיקה, תקופת פסילה זו יכולה להיות של שנים אחדות, ויש שפוצל בין פסילה לתפקידי חינוך לפסילה לתפקידים אחרים מבחינת אורך הזמן; אף כי היו גם מקרים שבהם הוטלה תקופה קצרה יותר (כמו בפרשת נעאמנה הנזכרת (11 חודשים); בבד"מ 112/07 (לא פורסם) הוטל עונש דומה לזה שהושת על המערער בפעם הראשונה. לקו שבו הלכה הפסיקה נדגים, כי בעש"מ 8180/05 ולידי נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), הוטלו, בפרשה של העברת שטרי כסף מזויפים והרשעה בפלילים, שלוש שנות פסילה מכל תפקיד בשירות המדינה, ושנתיים נוספות של פסילה לתפקיד במשרד החינוך. במקרים אחדים של זיוף עבודות (גם משלא הובאו לדין פלילי אלא משמעתי בלבד), הוטלו פיטורין, ושנתיים של פסילה (עש"מ 10970/05 מדינת ישראל נ' חורשיד חיפא (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה), וכן עש"מ 3666/06 אסדי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה). במקרים אחרים, שבהם היה הליך פלילי, הוטלו שלוש שנות פסילה מוחלטת לשירות המדינה, ועוד שנתיים של פסילה לתפקיד הוראה (עש"מ 2528/06 מדינת ישראל נ' דראושה (לא פורסם); עש"מ 5051/06 מדינת ישראל נ' סלאמה (לא פורסם) (שניהם - השופטת פרוקצ'יה)). אכן, בדין הפלילי ככלל ככל שמתרחקים מ מועד העבירה ללא עבירות נוספות, יש בכך נסיבה לקולה. ואולם, בהקשר המשמעתי יש לדעתי זיקה מסוימת בין מועד המשפט

הפלילי לסנקציה המשמעתית, כפי שציינתי מעלה, ובמיוחד במערכת החינוך. אכן, שופט בית משפט השלום המליץ כי התיק לא יהא למערער לרועץ בעבודתו. כבן אנוש, וכחלוף השנים הייתי מבקש להתחבר לדברים אלה - אך בתפקידנו הנורמטיבי בבית המשפט המתוה את ארחות הדין המשמעתי, אין מנוס מגישה שיש בה חומרה, כחומרת הצורך הציבורי.

י.

אציין, כי אין חלקי עם המתעלמים בדין המשמעתי מחלוף הזמן, בבני אנוש עסקינן,

ונסיבה זו ככל נסיבה אחרת היא, גם אם אינה מכרעת. אף במקרה דנא, מסיבות שונות, לרבות – ככל הנראה – איטיות הרשויות ומחדל האיתור, חלף זמן יתר על המידה מאז העבירה עד להעמדה לדין. אך עם זאת ומנגד היו למערער בינתיים שנות עבודה שיתכן כי היו נמנעות ממנו בחלקן אילו נדון כדבעי בראשית הדברים. מכל מקום, חלוף הזמן אינו נסיבה מכרעת (ראו עש"מ 4875/06 מדינת ישראל נ' אבו זרקאי (לא פורסם) (השופטת פרוקצ'יה)), עם שלדידי יש להתחשב בו, מטעמי הגינות בסיסיים. ואולם, בגדרי הדין המשמעתי יש חשיבות למועד המשפט הפלילי עצמו , שכן אליו נכרכות מטבע המציאות האנושית שאלות אמון הציבור ותדמית השירות.

י"א.

אכן, אין צורך להכביר מלים על כך שהדין המשמעתי נועד בראש וראשונה להגנת תדמיתו של שירות הציבור ולמאבק הקשה על האמון בו , כפי שנפסק פעמים רבות;

זהו יסוד היסודות (ראו ער"מ 2950/08 עירית חיפה נ' ויסמן

(לא פורסם), והאסמכתאות דשם). נאמר בעבר מפי השופט זמיר (ע"ש 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(3) 87, 93) כי המשקל שיש ליחס לנסיבות האישיות של עובד הציבור פוחת בדין המשמעתי – אך עם זאת נאמר גם, כי

"בסופו של יום מתבקש איזון כך שתוגשם תכלית דין המשמעת ועם זאת לא יתעלם בית הדין, ובבני אנוש עסקינן, מן הנסיבות האישיות" (עש"מ 2165/08 זיקרי נ' מדינת ישראל

(לא פורסם)). לדידו חש השופט במשפט הפלילי כי אין מקום בנסיבות שההרשעה תהא למערער לרועץ (הוא לא הזכיר את ההליך הקודם מ-2005); אך לדין המשמעתי זוית משלו. הדין המשמעתי אינו מכוון לענישה במובן הפלילי שלה, אף שיש באמצעי המשמעת משום עונש. הוא צופה פני כלל העובדים בשירות הציבור וכלל הציבור (ראו פרשת אסדי הנזכרת).

י"ב.

בבואנו ליישם כל אלה לענייננו, דומה - כאמור - כי בית הדין קמא איזן כדבעי את הנחוץ - ולא במתמטיקה ובמחשב עסקינן, אלא במתחם רב שיקולים ורב רגישות. אי אפשר בנסיבות המקרה, וגם תוך שנביא בחשבון את המלצתו של בית משפט השלום, שלא לנקוט בצעד של פיטורין. בכף המאזניים מצויות שתי הרשעות פליליות בעבירות דומות (אם כי כתב האישום הראשון חמור יותר). ההצטברות אינה מותירה ברירה, עם הנסיבות לקולה – ושנתיים של פסילה מצויות ללא ספק במתחם הנוהג בכגון דנא. ועוד, במורה עסקינן וכבר מילתנו אמורה. ישאל עצמו כל אחד מאתנו מה הקול שייצא למערכת חינוך, שבה אך תמול שלשום הורשע מורה בפלילים בפעם שניה, והנה הוא מתייצב בכיתה ועולם כמנהגו נוהג; וכאן נוטה הכף. אכן, מנגד מצוי תפקודו הטוב של המערער כמורה, במשך תריסר שנים, רצונו לשוב לכך וכן מצבו המשפחתי והכלכלי, ונזכור כי כבר הושעה לשנתיים. אך בשקלול, איני רואה מקום להתערבותנו. עם זאת אוסיף, כי נוכח כלל הנסיבות וכן המלצות בית משפט השלום ובית הדין המשמעתי, אם יבקש המערער כתום התקופה לשוב להוראה, יש מקום כי הדבר יישקל בפתיחות דעת, ולא ננעלו דלתי תשובה. בנתון לכך איני נעתר לערעור.