פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
בר"ש
5700/09
בפני:
כבוד השופט א' רובינשטיין
המבקש:
עו"ד יעקב פודים
נ ג ד
המשיבים:
1. הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין
2. בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין
בקשת רשות
ערעור על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל) מיום5.2.09 ומיום
2.3.09 בתיק על"ע 6/08
המבקש:
בעצמו
החלטה
א.
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל) מיום 2.3.09 בתיק על"ע 6/08.
ב.
ביום 4.9.08 דחה בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין את ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (שלא צורף לבקשה), בו הורשע המבקש בעבירות של פגיעה בכבוד המקצוע ועשיית מעשים שאינם הולמים ונגזרו עליו שלושה חודשי השעיה (במצטבר לעונש שנגזר בתיק אחר) וקנס בסך 5,000 ₪. המבקש עירער לבית המשפט המחוזי בירושלים, וביום 5.11.08 הורה בית המשפט לבאי כוח הצדדים, "להגיש לבית המשפט, ובד ובבד - להמציא האחד לשני במישרין, עיקרי טיעון קצרים בכתב", וזאת "לצורך ייעול הדיון". נקבע מועד לשמיעת הערעור, ולוח זמנים להגשת עיקרי הטיעון. סמוך למועד שמיעת הערעור התברר למבקש "כי כתוצאה מטעות ברישום ביומנו לא הוגשו עיקרי טיעון", והוא ביקש - שלושה ימים עובר למועד הדיון (ביום 15.1.09) - לדחות את מועדי הדיון והגשת עיקרי הטיעון. ביום 18.1.09 נעתר בית המשפט לבקשה, דחה את הדיון ליום 8.2.09 והורה על הגשת עיקרי טיעון עד ליום 1.2.09.
ג.
המבקש לא הגיש עיקרי טיעון במועד, וביום 5.2.09 מחק בית המשפט את הערעור (להלן ההחלטה הראשונה ). בין היתר נקבע, כי המבקש הכיר בטעותו באי הגשת עיקרי טיעון, ואף ביקש את הארכת המועד להגשתם. עוד נקבע, כי המדובר בהליך אשר קשור "לפן המשמעתי הגלום במקצוע עריכת הדין", פן שאינו זר למבקש, וכי ההתעלמות מהחלטת בית המשפט ראויה לסנקציה. בית המשפט אף ציין, כי שקל להשית הוצאות על המבקש, אך בסופו של יום ביכר להימנע מכך.
ד.
המבקש הגיש בקשה לביטול ההחלטה הראשונה, בה טען כי אין בדין הוראה המחייבת הגשת עיקרי טיעון, בהליכים מסוג זה הנשמעים כהליכים פליליים. נטען איפוא, "המבקש מתנצל על כך שלא הוגשו על ידו עיקרי טיעון, אך לא היה באי הגשתם כדי למחוק את הערעור". המשיב התנגד לבקשה, נוכח תולדות התיק ובטענה כי המדובר בניסיון לדחיית הקץ ולהמשך העיסוק חרף פסקי דין שניתנו בעניינו.
ה.
ביום 2.3.09 דחה בית המשפט את הבקשה (להלן ההחלטה השניה ). ראשית נאמר, כי אף שאין חובה שבדין להגיש עיקרי טיעון, לא כפר המבקש עצמו (בבקשה שהוגשה ביום 15.1.09) בעניין זה, וכי לבית המשפט סמכות טבועה לנקוט צעדים לייעול הדיון בפניו. שנית , הוזכר כי בית המשפט הלך לקראת המבקש, ואישר את בקשתו לדחיית מועד הדיון כדי להגיש עיקרי טיעון, וקשה איפוא להיעתר לעמדתו הנוכחית. שלישית , נקבע כי אין במחיקת הערעור משום עיוות דין: זאת, הן כיון שניתן היה לראות באי הגשת עיקרי הטיעון אי התייצבות לדיון, והן משום שהעונש שהוטל על המבקש אינו "בגדר סעד כה חריף ובלתי מידתי, עד כי אין מנוס אלא לקיים הדיון בערעור במעמד הצדדים... אין למערער להלין אלא על עצמו שלא סייע בידי בית המשפט לקדם עניינו"; ולבסוף, נקבע כי התנהלות המבקש לוקה בחוסר תום לב.
ו.
כלפי החלטה זו הוגשה הבקשה הנוכחית. בתמצית , נטען כי בהעדר הוראה שבדין המחייבת הגשת עיקרי טיעון, לא היה מקום לסנקציה שהשית בית המשפט המחוזי על אי הגשתם. נטען, כי הסנקציה הושתה בחוסר סמכות, וכן כי היא עולה
כדי פגיעה בזכות יסוד ובזכות הגישה לערכאות. נומק, כי מתחילה סבר המבקש כי אכן יש חובה בדין להגיש עיקרי טיעון (בדומה להליכים אזרחיים) ולפיכך ביקש את הארכת המועד להגשתם, אך לאחר שהמועד הוארך הסתבר למבקש כי לא קיימת חובה כאמור. ולבסוף נטען, כי סיכויי הערעור לגופו טובים, וכן הועלתה טענה כלפי התנגדות המשיבים לעמדת המבקש.
ז.
לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה. אמות המידה למתן רשות ערעור בגלגול רביעי על החלטות בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 הותוו לאחרונה בפרשת ניק ברי (בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (טרם פורסם)):
"רשות ערעור בתיקים כאלה תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה), פ"ד לו(3) 123, מפי מ"מ הנשיא (כתארו אז) שמגר" (פסקה ז').
כן ראו בר"ש 4573/09 פרנקל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (טרם פורסם), ההנמקות והנסיבות דשם.
ח.
המקרה שלפנינו, שאינו מעורר שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, אינו בא בגדרי חריגים אלה. אך אף לגופו של עניין, לא מצאתי עילה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט לא קבע כי קיימת בדין חובה להגיש עיקרי טיעון (בהחלטה השניה הוא אף כתב מפורשות "הגם שאין חובה שבדין להגיש עיקרי טיעון בהליך זה"); ואולם, לא רק בערעורים אזרחיים, שבהם ישנה חובת עיקרי טיעון (תקנה 456 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984), אלא גם בערעורים פליליים, אין כל מניעה להורות מפי הרכב, דן יחיד או רשם, לשם ייעול השמיעה וחיסכון בזמן שיפוטי, על הגשת עיקרי טיעון. פרקטיקה זו נוהגת בבית משפט זה בתיקים המתאימים, ונהגה גם בערעורי לשכת עורכי הדין שנדונו כאן. בבש"מ 4368/05 לשכת עורכי הדין נ' ברי בל (לא פורסם) אישרה השופטת נאור בערעור את הוראת הרשם השופט מרזל להגשת עיקרי טיעון, בציינה:
"נזדמן לי לשמוע לא מעט ערעורי לשכת עורכי הדין בהם לא היו עיקרי טיעון; לא מעט זמן שיפוטי בוזבז בהליכים אלה. יפה עשה הרשם שהורה על הגשת עיקרי טיעון בענייננו".
אף אנו נענה אחריה ונאמר, יפה עשה סגן הנשיא המלומד שהורה על עיקרי טיעון. ומכל מקום, אילו סבר המבקש בזמן אמת, ולוא בטעות, כי אין חובה ואין הצדקה להגשת עיקרי טיעון, יכול היה להגיש בקשה לבית המשפט. התעלמות מהחלטה מפורשת של בית המשפט אינה אופציה לגיטימית, ודאי כך לאור ההליכה לקראת המבקש בביטול הדיון הראשון כדי לאפשר לו להגיש עיקרי טיעון. כאשר מביטים על טיב המאטריה בה עסקינן - דין משמעתי הנועד להבטיח התנהגות הולמת של עורכי דין - להתנהלות זו חומרה יתירה.
ט.
אינני נעתר איפוא לבקשה.
ניתנה היום כ"א בתמוז תשס"ט (13.7.09).
ש ו פ ט