בר"ש 7478/10 אנואר זחאלקה,עו"ד נ. לשכת עורכי הדין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הכהן) בתיק על"ע

7014/09 מיום 30.6.10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין בנר, באסם וטועמה) בתיק 56/08

מיום 31.3.09, בו נתקבל באופן חלקי ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בבד"מ 116/07 מיום 29.4.08. המבקש הורשע בשורת עבירות בתחום המשמעת, ודינו נגזר בסופו של יום (בבית הדין הארצי) לשבע שנות השעיה.

רקע

ב.

אלה העובדות הצריכות לענייננו, כעולה מפסק דינו של בית המשפט המחוזי,

המבקש ייצג מספר לקוחות (להלן המתלוננים) בנוגע לקבלת הלוואות מבנק מזרחי-טפחות. הבנק העניק למתלוננים את ההלוואות, ואלה שילמו למבקש תמורת שירותיו שכר טרחה בסך כולל של 20,000 ₪. במהלך שנת 2002 העבירו המתלוננים אל המבקש 85,200 ₪ על מנת שיעבירם אל הבנק לכיסוי ההלוואות. אולם המבקש לא העביר סכומים אלה לבנק. משגילו המתלוננים כי הכספים שמסרו לא הגיעם, פנו אל המבקש. משלא נענו פניותיהם, פנו לעו"ד אלמאלק, וזה ייצג אותם בתביעה אזרחית אותה הגישו. בין עו"ד אלמאלק למבקש התנהלו מגעים שונים, וביום 31.12.05 נחתם הסכם פשרה בין המבקש לבין המתלוננים, שעל פיו התחייב המבקש להעביר לידיו של עו"ד אלמאלק את יתרת הסכום שהחזיק בידו ושלא הועבר לבנק, בתוספת סכום נוסף כפיצוי. על אף האמור לא הועברו הכספים, וכאשר נתבעו המתלוננים על ידי הבנק לפרוע את ההלוואות שנטלו, הגישו תביעה כנגד המבקש ותלונה ללשכת עורכי הדין. עו"ד אלמאלק הובא גם הוא לדין משמעתי בגין חלקו בפרשה, משלא הועבר הכסף ממנו למתלוננים, והושעה מלשכת עורכי הדין ל-3 שנים.

פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי

ג.

המבקש לא התייצב לדיון שנקבע בבית הדין המשמעתי המחוזי ביום 29.4.08, והדיון התקיים בהיעדרו בהתאם לכלל 25 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשכ"ב-1962. בית הדין קבע, כי המבקש קיבל את הכספים האמורים, אולם לא העביר את מרבית הכספים ליעדם. הודגש, כי המתלוננים אף טרם קיבלו את סכומי הכסף על פי הסכם הפשרה שנחתם. בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המבקש בשליחת יד בכספי פיקדון, מעשה שאינו הולם את המקצוע, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק); חוסר נאמנות ומסירות, עבירה לפי סעיפים 54 ו- 61 (1) לחוק, וכלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן הכללים); התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61 (3) לחוק; אי שמירה על כבוד המקצוע, עבירה לפי סעיף 53 לחוק; אי מתן תשובה לתלונה, עבירה לפי כלל 2 לכללים, וסעיף 61 (1) לחוק. בית הדין הורה על השעייתו של המבקש מלשכת עורכי הדין לצמיתות.

פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי

ד.

בית הדין המשמעתי הארצי הותיר את הרשעתו של המבקש על כנה. כן קבע בית הדין, כי מהראיות שעמדו בפניו השתכנע, שהמבקש ידע על הגשת הקובלנה, וכי קיבל זימון לישיבת בית הדין חרף הכחשותיו. משכך נקבע, כי בדין פעל בית הדין כאשר קיים את הדיון בעניינו של המבקש ביום 29.4.08 בהיעדרו. אשר לגוף האישומים, קבע בית הדין כי אין למבקש מענה מניח את הדעת להאשמות נגדו, וכי די בעובדות בהן הודה במסגרת הסכם הפשרה לביסוס האישומים נגדו. אשר לגזר הדין ציין בית הדין המשמעתי הארצי, כי מעשיו של המבקש מחייבים ענישה משמעותית, אשר תביא לידי ביטוי את הצורך להגן על הציבור מפני עורכי דין הנוהגים בכספי לקוחותיהם כבשלהם. חרף האמור הקל בית הדין בעונשו של המבקש, שכן סבר, כי עונש של הרחקה לצמיתות חורג מן הסביר. בית הדין ציין, כי לא השתכנע שמעשיו של המבקש מלמדים על פגיעה ועל התעלמות גמורה לאורך זמן מסטנדרטים מקצועיים, וכי לא אבדה התקוה. בית הדין הורה איפוא על השעייתו של המבקש מלשכת עורכי הדין ל-7 שנים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.

ערעור שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי נדחה. נקבע, כי אין מקום להתערבות בקביעותיהם העובדתיות של בית הדין המשמעתי המחוזי ושל בית הדין המשמעתי הארצי בדבר ידיעתו של המבקש על ההליך המשפטי שנפתח נגדו, ובדבר הדיון. צוין, כי טענותיו של המבקש שלא ידע על הקובלנה שהוגשה נגדו ועל הדיון שנערך, עומדות בסתירה למסמכים שהוצגו בחתימת ידו ובניגוד לעדויות שונות. הוסף, כי גם אילו נתקבלה טענתו של המבקש שלא ידע על קיומו של הדיון, לא ניתן היה לומר כי נגרם לו עיוות דין, נוכח חומרת מעשהו. אשר לגזר הדין הודגש, כי אין בית משפט של ערעור נוטה להתערב בענישה, אלא אם כן סבור הוא כי קיימת חריגה ממדיניות הענישה הראויה, ובמקרה דנן לא חרג בית הדין המשמעתי הארצי מגבולות הסביר. הודגש, כי המבקש עבר עבירות שיש בהן משום פגיעה קשה בלב ליבו של מקצוע עריכת הדין, ולכך מצטרף פרק הזמן הארוך, שבו החזיק המבקש בכספי המתלוננים. צוין, כי לא זו בלבד שהעונש שהוטל על המבקש אינו חמור מדי, אלא שניתן לסבור שבית הדין המשמעתי הארצי אף הקל עם המבקש. ואולם, משלא הוגש ערעור על ידי המשיב, והעונש שהוטל מצוי במתחם הסבירות, לא נמצא מקום להתערב בגזר הדין. צוין, בהקשר זה כי אין בסיס לטענת המבקש שנקודת המוצא לעונש שנגזר עליו היא העונש שהוטל על עו"ד אלמאלק, בפרט שגזר דינו של עו"ד אלמאלק ניתן בגדרי הסדר טיעון.

הבקשה

ו.

מכאן הבקשה הנוכחית. בבקשת רשות הערעור טען המבקש, כי כתב הקובלנה מעולם לא נמסר לו, וכי אין אישור מסירה בחתימת ידו של המבקש לזימון לדיון בבית הדין המשמעתי המחוזי. לטענתו, בית המשפט הכריע בסוגיה על בסיס תמונה עובדתית חסרה, והעובדה שלא היתה הזמנה כדין לישיבה שבה ניתנה הכרעת הדין, מחייבת את המסקנה כי יש לבטל את הכרעת הדין, וליתן למבקש את יומו. נטען, כי כל תוצאה אחרת תגרום למבקש עיוות דין, משלא ניתנה לו הזדמנות להוכיח את טענותיו או להביא את ראיותיו; כן נמנעה מן המבקש חקירה נגדית של העדים, לרבות המתלוננים. לעניין גזר הדין נטען, כי בית המשפט קמא לא נתן דעתו לעובדה שהמבקש שילם את כל הכספים לידי המתלוננים באמצעות באי כוחם עוד בטרם הוגשה תלונה ללשכת עורכי הדין, ולכן לא ניתן להרשיעו בעבירה של שליחת יד בכספי פיקדון. לבסוף נטען, כי גזר הדין לוקה בחוסר סבירות ומידתיות, ואף מפלה את המבקש לרעה למול עו"ד אלמאלק.

הכרעה

ז.

לאחר העיון אין בידי להיעתר לבקשה, שבמובהק אין לה מקום. רשות ערעור - בגלגול רביעי, שראשיתו שתי ערכאות משמעתיות - על פסקי דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 ל חוק לשכת עורכי הדין , תשכ"א - 1961 נשקלת אך במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה " ( בר"ש 1958/09

ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב (לא פורסם); ראו גם ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123; בר"ש 6588/09

דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין (לא פורסם) בר"ש 5700/09 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (לא פורסם)). אין המקרה שלפנינו מעורר כל עיקר שאלות עקרוניות מהסוג הבא בגדרים אלה. זאת, בפרט משהמבקש חפץ כי נתערב בממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו על ידי בתי הדין המשמעתיים, ואשר כידוע באלה אין בית משפט זה נוטה להתערב כדבר שבשגרה, לא כל שכן בגלגול רביעי.

ח.

לא מצאתי מקום להתערבותנו אף לגופם של דברים. עיון בהסכם הפשרה מבסס את האישומים כנגד המבקש בצורה ברורה, כך גם קביעות בתי הדין למשמעת, המבוססות על עדויות וראיות בכתב, אשר מלמדות כי המבקש ידע גם ידע על הגשת הקובלנה נגדו ועל זימונו לדיון. אכן, לעולם עדיף, בגדרי הסדר הדיוני, בהגינות והשכל הישר, כי משפט יתנהל בנוכחות הכל – אך לא ניתנו בידי היודע על הדיון מפתחות לאי קיומו. ועוד, משנדון עניינו של המבקש בשלוש ערכאות, ממילא ניתן לו יומו או ניתנו לו ימיו הדיוניים, והפגם הנטען רופא במידה רבה אם גם באופן שונה. על כן צדק בית המשפט המחוזי בקבעו כי לא נגרם עיוות דין. אשר לגזר הדין, אכן, גם אם העונש שנגזר על המבקש אינו חורג ממתחם הסביר, קרוב אני כשלעצמי בדעתי לזו שהביע בית המשפט המחוזי, כי בית הדין המשמעתי הארצי הקל עם המבקש. לשכת עורכי הדין אמונה "על רמתו וטהרו של מקצוע עריכת הדין" (סעיף 1 ל חוק לשכת עורכי הדין ), ותפקידה להבטיח שחבריה יתנו לציבור הפונים את השירות לו הם ראויים ביושר ובמקצועיות (על"ע 5641/03 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' פרלמוטר (לא פורסם) ). העבירות שבהן הורשע המבקש בעלות חומרה מובהקת; אין צורך להכביר מלים על כך ששליחת יד בפיקדון הוא פגיעה בליבת החובות המקצועיות של עורך הדין, ויש בה במובהק כדי לפגוע באמון הציבור במקצוע עריכת הדין וביושרתו .

לכך מצטרפת העובדה כי אין זו הפעם הראשונה, שבה הועמד המבקש לדין משמעתי. ואולם, כאמור, לא הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי על ידי המשיב באשר לקולת העונש.ומכל מקום כבר נפסק בבית משפט זה בשעתו (מפי השופטת ארבל):

"לבתי-הדין המשמעתיים שיקול-דעת רחב באשר לעונש שהם בוחרים להטיל במקרה פלוני, ומן הראוי שהם יסללו את '...שביל המותר בהליכותיהם של עורכי-דין...' ( על"ע 9/89

יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע ). בית-משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול-דעת זה כל אימת שהעונש שהוטל נופל בגדר מיתחם הענישה הראויה. רק מקום שבו יש בפסיקתו של בית-הדין משום חריגה מהתוויית גבולות ההתנהגות הנדרשת מעורך-הדין או ממדיניות הענישה הראויה, יאמר בית-משפט זה את דברו" ( על"ע 5160/04 אשד נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים פ"ד נט (6) 223, 238).

ראו גם על"ע 16868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' גדעון חיים (לא פורסם). המקרה שלפנינו אינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבותנו. אין בידי אפוא להיעתר למבוקש.