בר"ש 8818/13 חיים שטנגר נ. ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט משה יועד הכהן ) בתיקים עמל"ע 34371-01-13 ועמל"ע 22999-01-13 מיום 28.11.13, בגדרו נדחו ערעורים הדדיים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין שבלסקי, איש-שלום ואשד-ונגריק ) בתיקים בד"א 53/12 ובד"א 55/12 מיום 10.12.12. בית הדין הארצי דחה אף הוא את ערעורי הצדדים על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב-יפו (עורכי הדין שטסמן, שמעוני ולויט ) בתיק בד"מ 64/11 מיום 3.5.12. על המבקש הושת עונש של שלושה חודשי השעיה על תנאי למשך שלוש שנים (בנוסף לתקופת ההשעיה הזמנית שנקבעה בעניינו), וזאת לפי סעיף 75 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק ), לאחר הרשעתו בפלילים. עניינה של הפרשה – השאלה היש קלון בנסיבות בעבירות האיומים שבהן הורשע המבקש.

רקע עובדתי

ב.

כנגד המבקש הוגש כתב אישום מתוקן בת"פ 35803-01-11, במסגרתו של הסדר טיעון, בגדרו יוחסו למבקש ריבוי עבירות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; בכתב האישום המתוקן נטען, כי במועדים שונים במספר הזדמנויות בין השנים 2010-2009, בעקבות החניית אופנים על-ידי שכנו (להלן המתלונן ), איים עליו המבקש כי יפגע שלא כדין בגופו, בחרותו, בנכסיו או בשמו הטוב; זאת, כדי להפחידו או להקניטו. שתי דוגמאות הובאו: כך למשל, נטען כי בשיחת טלפון שנערכה בין השניים במהלך שנת 2009 איים המבקש על המתלונן באמרו, "אתה עכשיו נכנסת לרשימת האויבים שלי, אתה לא תישאר בבניין הזה, אתה עכשיו התחלת איתי ותזהר ממני", וכן סיים את השיחה בביטוי "חכה, חכה" וניתק את השיחה. עוד נטען, כי ביום 13.6.10, בעת ששהה המתלונן ברחוב הסמוך למקום מגוריו, הגיע למקום המבקש בלויית אדם נוסף. או אז אמר המבקש לבן לוייתו, בקול רם, בכוונה להפחיד את המתלונן, "ראית אותו, ראית?", והמלווה ענה "כן ראיתי, ראיתי". המבקש שאל בשנית "ראית אותו טוב", והמלוה ענה "אמנם אני בלי משקפיים, אבל ראיתי טוב", והוסיף בקול מאיים "וגם צילמתי". המבקש סיים ואמר "טוב מאוד שראית". יצוין, כי בכתב האישום המקורי נטענו עבירות חמורות משמעותית באופיין, אך אנו אין לנו אלא כתב האישום המתוקן, שהוא בסיס ההרשעה, ורק אליו נידרש.

ג.

ביום 9.8.11 הרשיע בית משפט השלום בתל אביב (השופטת ה' נאור ) את המבקש בעבירות המיוחסות לו, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וגזר על המבקש עונש של שישה חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יעבור או ינסה לעבור עבירות אלימות, איומים או היזק לרכוש בזדון, וכן פיצוי למתלונן בסך 5,000 ש"ח.

ההליכים המשמעתיים

ד.

ביום 27.3.11, על רקע הגשת כתב האישום המקורי, הורה בית הדין המשמעתי המחוזי על השעייתו הזמנית של המבקש באופן מלא במסגרתו של בד"מ פ/4/11, וזאת עד להכרעה בהליך הפלילי נגדו לפי סעיף 78(ג) לחוק. ערעור שהגיש המבקש על החלטה זו התקבל באופן חלקי על-ידי בית הדין המשמעתי הארצי (עורכי הדין קנת , ציליבוים וויזר ) בקבעו, כי ההשעיה הזמנית תהיה חלקית ותחול רק על ייצוג לקוחות בבתי משפט בתיקים פליליים או בכל תיק הקבוע בבית המשפט לענייני משפחה ברמת גן. בעקבות הסרת האישומים החמורים מכתב האישום, והרשעת המבקש בכתב האישום המתוקן, הורה בית הדין המשמעתי המחוזי (ביום 28.8.11), לבקשת המבקש ובהסכמת המשיבה, על ביטולה של ההשעיה הזמנית.

ה.

ביום 31.8.11 הגישה המשיבה בקשה להטלת עונש על המבקש, עם הרשעתו הסופית בפלילים במעשים המתוארים מעלה; זאת לפי סעיף 75 לחוק, הקובע אפשרות ענישה על-ידי בית דין משמעתי למי שהורשע בפלילים "אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון". המשיבה עתרה לעונש של השעיה משמעותית בפועל.

ו.

ביום 1.1.12 קבע בית הדין המשמעתי המחוזי, בהחלטת ביניים, כי קיים קלון בעבירות בהן הורשע המבקש. הוטעם, כי "אין ספק ואין חולק כי סוגית הקלון לא תילמד מכותרת סעיף העבירה שבה הורשע המשיב (המבקש – א"ר), וכי עשוי להיות מצב שבנסיבותיו ייקבע כי יש קלון או כי אין קלון על פי נסיבות הביצוע. לאחר התלבטות לא קלה, ולא הגענו למסקנה בלב קל, החלטנו לקבוע כי יש בעבירה משום קלון. לא נעלמו מעינינו השיקולים האחרים שמדובר בסכסוך שכנים שייתכן מן הראוי שמוסדות הלשכה לא יתערבו בהם מבחינה נורמטיבית. אולם מכיון שסוגית הקלון היא שאלה של השקפה והסתכלות ואולי אף קביעת נורמות ותרבות התנהגות ודיון, מצאנו לנכון לקבוע את סוגית הקלון, כאשר את השיקולים שישנם לקולא, והם לא נעלמים מעינינו ואנחנו סבורים שייתכן שיש בהם אף שיקולים כבדי משקל, יש להותיר לסוגית שיקולי הענישה".

ז.

ביום 3.5.12, לאחר שנשקלו טענות הצדדים לקולת העונש ולחומרתו ולאחר שנבחנה מדיניות הענישה המקובלת במקרים מסוג זה, גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש נזיפה ושלושה חודשי השעיה על תנאי למשך שלוש שנים, והתנאי הוא שלא יורשע בעבירת איומים, זאת בנוסף לתקופת ההשעיה הזמנית. באשר לסוגית הקלון, ובהמשך להחלטה מיום 1.1.12, צוין כי התנהגות המבקש "אינה עולה בקנה אחד עם מקצוע עריכת הדין ועם האינטרסים שעליהם בא הדין המשמעתי להגן. אין לקבל מציאות בה עורך דין, שהנו חלק ממערכת המשפט, פונה לטפל בסכסוכים ו/או במחלוקות בדרכי אלימות, פיזית או מילולית, תוך הפרת החוק. מדובר בהתנהגות הפוגעת בכבוד מקצוע עריכת הדין ובתדמית העוסקים בו, ולעובדה שהמעשים בוצעו שלא על רקע פעילותו המקצועית של המשיב אין, לטעמנו, כדי לגרוע מחומרתם, ככל שהדברים נוגעים לעצם קביעת הקלון. אנו סבורים כי קביעת הקלון מתחייבת במקרה זה לשם שמירה על רמת המקצוע ועל אמון הציבור בעורכי הדין". באשר לשיקולי הענישה, הוטעם כי בין השיקולים לקולה באו, בין היתר, הפגיעה בשמו הטוב של המבקש ועגמת הנפש, שכן העבירות בהן הורשע הן ממדרג נמוך יותר מאלה שיוחסו לו בתחילת הפרשה; תקופת המעצר הממושכת; ההשעיה הזמנית החלקית; בריאותו שנפגעה כנטען (בלא שהוכחש); תרומתו לחברה לפני ביצוע העבירה, בתפקידים ציבוריים בלשכת עורכי הדין, לרבות כהונתו בועדת האתיקה (עם זאת, צוין כי הם יכולים דווקא להוות שיקול לחומרה); שיתוף הפעולה עם רשויות אכיפת החוק; עברו המשמעתי הנקי; וכן ניהול ההליך ביעילות ובנועם בבית הדין המשמעתי המחוזי. לחומרה מנה בית המשפט את אופייה של העבירה בה הורשע המבקש, "הנושאת ניחוח עברייני ובלתי חברתי", ואת הפגיעה בתדמית קהילת עורכי הדין ובאמון הציבור בהם. על פסק דין זה הגישה המשיבה לבית הדין המשמעתי הארצי ערעור על קולת העונש (בד"א 53/12). המבקש הגיש אף הוא ערעור, בין היתר, על קביעת קיומו של קלון וכן על חומרת העונש (בד"א 55/12).

ח.

ביום 10.12.12 דחה בית הדין המשמעתי הארצי את ערעורי הצדדים. באשר לטענת המבקש, כי החלטת בית הדין המשמעתי המחוזי מיום 1.1.12 נעדרת הנמקה, נקבע כי למרות ההנמקה הקצרה, שראוי היה לפרטה יותר, תוכן ההחלטה מצביע כי בית הדין שקל את טענות הצדדים וגיבש החלטה תוך התייחסות לשיקולים העומדים ביסוד קביעת הקלון. באשר לטענת המבקש, כי שגה בית הדין המשמעתי המחוזי בקבעו שבעבירות בהן הורשע המבקש יש קלון, הוטעם כי עבירת איומים היא עבירה שמטבע ברייתה יש עמה קלון, אולם יכול שהנסיבות המיוחדות בהן נעברה העבירה ישללו את פגם הקלון – ואין זה המקרה בענייננו. בית הדין הארצי הדגיש, כי אמנם כתב האישום מתעד שני מקרים בלבד בהם איים המבקש על המתלונן, אולם מדובר בדוגמאות, שכן המבקש הודה בריבוי עבירות איומים בין השנים 2010-2009 – ולכך יש משקל בקביעתו של קלון. באשר לעונש צוין, כי לפי סעיף 68א(ב) לחוק עונש על תנאי צריך להיות מותנה בקיומה של עבירת משמעת, ולא בעבירה פלילית כפי שקבע בית הדין המשמעתי המחוזי, וכיון שהעבירה המשמעתית בחוק האוסרת על איומים מתייחסת אך לאיומים כלפי הצד שכנגד, נקבע כי יתוקן גזר הדין באופן שהתנאי הוא שהמבקש לא יעבור עבירה משמעתית לפי סעיף 53 לחוק. עוד נקבע, כי עונש הנזיפה יבוטל. זאת, נוכח החמרת התנאי כאמור, וכן נוכח הערפל הלשוני האופף את סמכותו של בית הדין לפי סעיף 75 לחוק להטיל יותר מ"אחד העונשים" (שאליו לא התייחס מי מהצדדים להליך). על פסק דין זה הגישו המשיבה והמבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (עמל"ע 22999-01-13 ועמל"ע 34371-01-13 בהתאמה).

בית המשפט המחוזי

ט.

ביום 28.11.13 דחה בית המשפט המחוזי (השופט משה יועד הכהן ) את הערעורים שהובאו בפניו. תחילה דחה בית המשפט המחוזי את טענת הסף שהעלה המערער, כי עו"ד זויטיא שייצג את המשיבה בערעור פעל בהיעדר סמכות. צוין, כי אף שסעיף 18ג לחוק, כפי שתוקן במסגרתו של תיקון מס' 32, ייחד את בירור תלונות המשמעת לפרקליט הועדה שאינו חבר באחד ממוסדות הלשכה, פרשנות תכליתית של סעיף 18ג(ד) לחוק מאפשרת את הסיוע של עו"ד זויטיא לפרקליט. כן צוין, כי בנסיבות המקרה הייצוג אינו בא בגדרה של האצלה פסולה של סמכות, הן בשל האמור בכתב המינוי והן מאחר שהחתום על הקובלנה הוא פרקליט הועדה. עוד צוין, כי בסוגיית פרשנותו של סעיף 18ג(ד) תלויה ועומדת עתירה שהגיש המבקש לבית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב – יפו (עת"מ 21348-02-13). כן צוינה החלטתו של בית המשפט לעניינים מינהליים מיום 10.3.13, בגדרה הורה למחוק את העתירה כלפי אותם פרקליטים, ועו"ד זויטיא ביניהם, ונקבע כי "לאור סעיף 18 ניתן לומר לפחות כי הוא נתון לפרשנות ולא כי חוסר הסמכות בולט על פניו. במקרה כזה, גם אם תתקבל פרשנות העותר, לא יהיה מקום לבטל הליכים קודמים בהם הופיעו אותם פרקליטים". לפיכך, נקבע כי אין בתוצאות העתירה להשליך על ענייננו. עוד ציין בית המשפט המחוזי, כי "לכל היותר מדובר בפגם טכני", שאינו מהותי, כך שהוא ניתן לריפוי בדיעבד במסגרת דוקטרינת הבטלות היחסית.

י.

לגוף הערעור נפסק, כי באשר לקביעת הקלון לא נמצאה עילה להתערב בהנמקתו של בית הדין הארצי. צוין, כי "הפסיקה המשמעתית בעניינם של עורכי הדין זנחה זה מכבר את ההבחנה בין מעשים פליליים הנעשים על ידי עורך דין במסגרת עיסוקו במקצוע, לבין מעשים המבוצעים במסגרת חייו הפרטיים והאישיים. אותה פסיקה קבעה כי גם מעשים מן הסוג האחרון אינם הולמים את מקצוע עריכת הדין ומהוים פגיעה בכבודו. מעשים כאלה גם מערערים את האמון שרוחש הציבור לעוסקים במקצוע עריכת הדין". כן ציין בית המשפט כ"יסוד מחמיר לעניין תו הקלון הדבק במעשים מסוג זה" את העובדה שהמתלונן מתגורר בשכנות עם משרדו של המבקש; נציין כאן שקביעה זאת, למרבה הצער, יסודה בשגגה – שכן המתלונן מתגורר, על פי כתב האישום בשכנות ל דירת מגוריו של המבקש. נקבע, כי הנימה העולה מאיומי המבקש, היא שיעשה שימוש במעמדו החברתי ובכישוריו המקצועיים כעורך דין למימוש איומיו. בנוסף, דחה בית המשפט את טענות המבקש באשר לרדיפתו על ידי מוסדות הלשכה. עוד קבע בית המשפט, כי "בהתחשב בנסיבות המקרה, מדובר בעונש מידתי ואף מקל ולפיכך ערעורו של המערער על אותו עונש דינו להדחות" (ההדגשה הוספה – א"ר). באשר לשינוי התנאי, כי העבירה הנוספת תהיה עבירת משמעת של אי שמירה על כבוד המקצוע, נקבע כי "בדין יסודה והיא מקובלת עליי, גם אם מתקיים בה יסוד מסוים של החמרה".

הבקשה

יא.

בבקשה הנוכחית (מיום 29.12.13) (להלן הבקשה ) נטען, כי היא שונה וחריגה מן הרגיל, שכן עניינה בחינת היתכנותו של קלון בעבירות פליליות, המצויות – כך נטען – ברף הנמוך ביותר, ושנסיבות ביצוען אינן קשורות לעבודתו המקצועית השוטפת של עורך הדין. כן נטען, כי בית המשפט המחוזי כלל קביעה עובדתית מוטעית, לפיה משרדו של המבקש מצוי בבניין מגוריו של המתלונן, כך שקיימת זיקה בין מעמדו המקצועי של המבקש לבין עוצמתו של האיום; זאת, אף שמשרדו של המבקש מצוי בחלקה האחר של העיר תל-אביב, ודירת מגוריו של המבקש היא אשר בשכנות עם דירת המתלונן. נטען, כי אילו היו העובדות מדויקות, היה בית המשפט המחוזי נמנע מקביעת קלון בעבירות בהן הורשע המבקש, והיה מתערב בקביעתו של בית הדין המשמעתי הארצי. עוד נטען, כי מאחר ועו"ד זויטיא ייצג את המשיבה בשלב הערעור לבית המשפט המחוזי בחוסר סמכות וללא ייפוי כוח כדין מטעם המשיבה, יש להורות כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בטל.

הכרעה

יב.

לאחר העיון בבקשת רשות הערעור ובנספחיה לא ראיתי להיעתר לבקשה. רשות ערעור בגלגול רביעי – שראשיתו שתי ערכאות משמעתיות - על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים לפי סעיף 71 לחוק לשכת עורכי הדין, נשקלת אך במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב

(2009); בר"ש 5700/09 פודים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין (2009)); אין המקרה שלפנינו מעורר שאלה משפטית או כללית מהסוג הבא בגדרים אלה, ועניינה יישום הלכות קיימות. לשאלת היתכנותו של קלון בעבירות מהרף שאינו הגבוה, הנעברות ללא קשר לעיסוקו המקצועי של עורך הדין – כפי שנוסחה בבקשה – נתן בית משפט זה מענה לא פעם. כך, למשל, אגב דיון בקביעת קיומו של קלון בעבירה שאולי היא חמורה פחות מזו שלפנינו, ומכל מקום לא חמורה ממנה (החזקה והעברה של מטבע חוץ ללא היתר בנסיבות מחמירות, לפי חוק הפיקוח על המטבע, תשל"ח-1978, שהוא "חוק רגולטורי באופיו" כהגדרתו של הנשיא ברק ):

"מהיות עורך הדין חלק מהמערכת המשפטית, ומהיותו עזר כנגד בית המשפט במלאכתו השיפוטית (ע"פ 266/88, בעמ' 503), עליו להיות נאמן לחוקי המדינה ולגלות רמה מקצועית ואתית ההולמת את המקצוע וגם את האמון שהלקוח, בית המשפט והציבור נותנים בעורך הדין. על-כן, עבירה על חוקי המדינה, המעידה על זלזול וחוסר כבוד של עורך הדין כלפי החוק, ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון; עבירה - המעידה על אופי פגום או על היעדר שליטה ביצרו או על תפיסה אתית מעוותת של תיפקוד עורך הדין והחוק בחברה - ניתן לראותה כעבירה שיש עמה קלון... במסגרת זו עשויות להשתלב גם עבירות שבוצעו שלא במסגרת מילוי תפקידיו

המקצועיים של

עורך הדין (על"ע 4/88, 5, 7, 8 ... בעמ' 481), ואף עבירות

שאינן מהחמורות ביותר בספר החוקים " (על"ע 2579/90 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב – יפו נ' פלוני , פ"ד מה(4) 729, 734 (1991), מפי הנשיא ברק ) (להלן עניין פלוני , הדגשה הוספה).

עינינו הרואות, כי דירוגה של העבירה בקודכס הפלילי אינו כשלעצמו חזות הכל בעת קביעת קלון לפי סעיף 75 לחוק, ויש להידרש למהות (ראו על"ע (י-ם) 17/08 בניטה נ' ועד מחוז דרום של לשכת עורכי הדין , פסקה 15 (2010), מפי השופט סובל ). הדברים נכונים גם באשר להבחנה שבין ביצוע העבירה על ידי עורך דין בכובעו המקצועי או כאדם פרטי:

"...במרכז ההוראה שבסעיף 75 לחוק עומדת התפיסה, כי מקצוע עריכת-דין אינו עולה בקנה אחד עם הפרת דין. מי שנמנה על שורותיה של לשכת עורכי הדין, והוא ממרה את פי החוק, ובמיוחד כשהוא עובר עבירה פלילית, הריהו פוגע גם בכבוד המקצוע ועקרונותיו. ואין נפקא מינה, אם עבר את העבירה תוך שהוא ממלא את תפקידיו המקצועיים או מחוצה למסגרת זו " (על"ע 4/88

הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב – יפו נ' פלוני , פ"ד מג(3) 475, 4816 (1989), מפי השופט א' גולדברג ; הדגשה הוספה).

יג.

גם לגופו של עניין, איני רואה מקום להתערבות בקביעותיהם של בית המשפט המחוזי והערכאות המשמעתיות באשר לקיומו של קלון בנסיבות המקרה; ראשית , בידוע כי:

"המושג קלון הוא מושג עמום, ויכול שהוא ישא בחובו משמעויות שונות בהקשרים שונים. על מהותו של הקלון 'יש לעמוד על-פי תכליתה של החקיקה, אשר במסגרתה מופיעה ההוראה בדבר עבירה שיש עימה קלון' (בג"צ 251/88, בעמ' 839). כאשר הוא מופיע בהקשר של 'עבירה שיש עימה קלון' או, כמו כאן, 'שבנסיבות הענין היה בעבירה משום קלון', הוא מתאר את הרכיב הבלתי מוסרי שטמון בביצוע העבירה או בנסיבות ביצועה (בג"צ 184/73, בעמ' 750; בג"צ 436/66, בעמ' 566). לא בכל עבירה פלילית טמון יסוד הקלון. יתרה מזאת, ייתכן שבביצוע עבירה יימצא בנסיבות מסוימות קלון, בעוד שבנסיבות אחרות לא יימצא קלון (בג"צ 436/66 הנ"ל, בעמ' 566), כך ש'מרכז הכובד של ההכרעה אינו טמון

ביסודות הפורמאליים של העבירה אלא בנסיבות בהן נעברה העבירה...' (בג"צ 251/88 הנ"ל, בעמ' 839). מהיות אמות המידה המוסריות דבר המשתנה מעת לעת ומחברה לחברה, אין טעם ואין אפשרות לנסות ולהגדיר באופן חד 'קלון' מהו, ובאילו

נסיבות הוא יימצא. ואכן, החוקים המשתמשים במונח 'קלון' כמאפיין של ביצוע

עבירה כלשהי אינם מגדירים או מפרשים את המונח. השימוש במונח עמום הוא מכוון כאן - מטרתו לאפשר לבתי הדין המשמעתיים ולבית המשפט לצקת בו תוכן ממקרה למקרה באופן המתבקש מתפיסות העולם ואמות המידה האתיות הרווחות בחברה באותה עת, ומתוך מטרה להגן על אותם אינטרסים עליהם מופקד החוק (ראה: ר' גביזון, 'עבירה שיש עימה קלון כפסול לכהונה ציבורית' משפטים א (תשכ"ח) 176, 177)" (ענין פלוני , 732).

בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת עורכי דין, והם מצאו בנסיבות המקרה לצקת תוכן של קלון בעבירות, נוכח אמות המידה המוסריות והנורמטיביות שלפיהן מצופה מן העוסק במקצוע עריכת הדין להתנהג (ראו בר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה , פסקה י' לחוות דעתי (2013)). " סטנדרד זה גבוה הוא. עורך דין נדרש לעמוד ברף נורמטיבי גבוה. תחת גלימתו מסתופפות, זו בצד זו, כל אותן חובות הייחודיות למקצועו, וביניהן גם החובה לכבד את החוק, החובה לשמר את מעמד קהילת עורכי הדין, את כבוד המקצוע ואת האמון שרוחש הציבור לעורכי הדין, אמון שהוא מאבני היסוד לפעולתם. חובות אלה מוטלות על עורך הדין גם כאשר יוצא הוא את שערי בית המשפט, גם כאשר אין הוא פועל בכובעו כעורך דין. החובות שנוטל הוא על עצמו מרגע שעטה על כתפיו את גלימת עורך הדין ממשיכות לחייב אותו גם כאשר מסיר הוא את הגלימה. אכן, השאלה האם נעברה העבירה תוך שעורך הדין ממלא תפקידו או במנותק מעיסוקו זה אינה מעלה ואינה מורידה לעצם ההכרעה בשאלת הקלון, כל עוד נמצא כי התנהגותו אינה עולה בהתאמה עם ההתנהגות המצופה והנדרשת מעורך דין" (על"ע 11744/04 זיו נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב , פסקה 5 (2005), מפי השופטת ארבל והאסמכתאות שם). לא מצאתי מקום לשנות מקביעה זו. אף כי הסמכות נתונה, קשה ככלל לצפות מבית משפט זה, העוסק בקביעות נורמטיביות, כי יחוש להתערב במישור הערכי שביסוד ההכרעות ושיהא מקל יותר מן העמיתים למקצוע שבבתי הדין המשמעתיים, בתחושתם באשר לכבודו של המקצוע שהם חלק ממנו. דבר זה עשוי להתרחש במקרים יוצאי דופן; ענייננו אינו ביניהם.

יד.

שנית , אמנם נפלה שגגה בקביעתו של בית המשפט המחוזי כי משרדו של המבקש ממוקם מתחת לדירתו של המתלונן. אולם, לטעמי גם אם משרדו של המבקש אינו ממוקם באותו בניין שבו גר המתלונן והשכנות היא בין דירותיהם, דבר שעליו אין חולק, מתקיים היסוד המחמיר המגבש קלון בנסיבות, כך ש"עשויה להתקיים זיקה ברורה בין מעמדו המקצועי (של המבקש – א"ר) לבין עוצמתו של האיום", ו"מצטרפת לאותה אמירה גם נימה ברורה של שימוש במעמדו החברתי של עורך הדין ובכישוריו המקצועיים, אשר יקלו עליו לממש את האיום", כפי שהיטיב לתאר זאת בית המשפט המחוזי.

טו.

שלישית , אין מדובר – על פי כתב האישום בו הודה המבקש – במעידה חד-פעמית, כי אם בריבוי עבירות איומים, בהזדמנויות שונות על פני תקופה בת שנתיים; גם אם כתב האישום מנוסח בצורה עמומה במקצת לגבי מספר המקרים בהם מדובר, השכל הישר מורה, כי לריבוי עבירות כשלעצמו נודע משקל בלתי מבוטל בקביעת הקלון, שכן יש בו כדי להעיד על העוצמה; "כמות שיוצרת איכות" במישור המוסרי-ערכי בו ממוקם עניין הקלון.

טז.

רביעית , על עבירות האיומים בהן הורשע המבקש נאמר:

"האיום הוא אפוא ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי, וזאת כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן פעמים רבות האיום כרוך גם בצפייה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום. עמד על כך השופט א' גולדברג

בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל

... 'מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט ( person’s peace of mind ) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט ...'" (רע"פ 2038/04 לם נ' מדינת ישראל , פ"ד ס(4) 96, 106-105 (2006), מפי השופטת (כתארה אז) ביניש , הדגשה הוספה).

בשים לב לאותם אינטרסים חברתיים מוגנים, אין להקל ראש בעבירות איומים מאת עורך דין, שמעמדו המקצועי והיותו בכל ארחותיו "קצין בית המשפט", מטילים עליו חובות, בחינת "בכל-דרכיך דעהו והוא יישר ארחותיך" ( משלי ג', ו'). בהקשר זה אציין, כי לא מצאתי תיעוד בחומר שצורף לבקשה להבעת חרטה מצידו של המבקש על האופן שבו הילך אימים על המתלונן במשך שנתיים; כך, הן במסגרתו של ההליך הפלילי, והן ובמיוחד בשלב הטיעונים לעונש (פרוטוקול הדיון מיום 9.8.11), בגדרו לא הובעו מצד בא כוח המבקש והמבקש עצמו כל חרטה והתנצלות. הוא הדין להליכים המשמעתיים, ואף בבקשה הנוכחית, בגדרה התייחס המבקש לעבירות ככאלה ש"בשולי המדרג הפלילי" וכ"עבירות מינוריות" (פסקה 11 לבקשה), שעניינן ב"סכסוך השכנים השטותי" (פסקה 20 לבקשה). מדובר בשיקול במניין השיקולים לגזירת עונשו של אדם; כך מקדמת דנא וכיום בגדרי סעיף 40יא(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, שעניינו – כנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה ואפשר ליתן להן משקל בגזירת העונש – "נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, וחזרתו למוטב או מאמציו לחזור למוטב". בכך משנה תוקף לקביעתו של בית המשפט המחוזי כי עונשו של המבקש "מידתי ואף מקל" בנסיבות (פסקה 34 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי).

יז.

גם אם אין מדובר בקלון ברף הגבוה שלו, עדיין בקלון עסקינן, קרי, העושה כן יבוש בעיני הבריות ("ועם-קלון חרפה", משלי י"ח, י"ג), ועורך-דין לא כל שכן. אציין, והדברים נאמרים על דרך הכלל, ספר חסידים לר' יהודה החסיד (גרמניה, המאות הי"ב-הי"ג) אומר, בגדרי המשפט העברי, לעניין הפסוק "נצור לשונך מרע" ( תהלים ל"ד, י"ד), כי מי שמרבה דברים ותוכחות לזולת, "יהיו דבריו עליו לקלון שאומרים השומעים לכל הטובה אשר מוכיח אותנו הוא נעדר ממנה, והוא נאה דורש ואינו נאה מקיים". אם למבקש, לפי הפרשה, "פתיל קצר" שניצת כלפי המתלונן פעם אחר פעם, עלינו לחשוב על המאוים, ועל הצורך בהרתעה בכגון דא גם במישור המשמעתי.

יח.

ולבסוף, שאלת פרשנותו של סעיף 18ג לחוק, הקשורה בטענת היעדר סמכותו של עו"ד זויטיא לייצג את הועדה בפני בית המשפט המחוזי, כבודה במקומה, ואולם לא מצאתי להיעתר לרשות ערעור בשאלה זו כשלעצמה, משמסכים אני עם קביעת בית המשפט המחוזי כי לכל היותר עלול הדבר להיות פגם לא מהותי, בעל אופי טכני, הניתן לריפוי בגדרה של דוקטרינת הבטלות היחסית (ראו רע"פ 9686/10 סלאמי נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה דרום, פסקאות ו'-ז' לחוות דעתי (2011)). על כן, משהגעתי למסקנה כי אין להכרעה בנושא השלכה על העניין שלפניי, ובהתחשב בכך שעתירה בנושא מונחת לפתחו של בית המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב-יפו (עת"מ 21348-02-13), וראו גם החלטת השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן מיום 10.3.13 – לא ראיתי מקום לשנות מהחלטתו של בית המשפט המחוזי בענייננו שלנו.

יט.

סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש, ואביע בחתימה את התקוה כי המבקש, עורך דין ותיק, יתן אל לבו את האמור, ולא ישוב חלילה לכגון דא.