בר"ש 4660/12 אברהם עזריאלנט נ. לשכת עורכי הדין בישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט שפירא) בעמל"ע 7505-03-12 מיום 14.5.12, במסגרתו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד מוזר, הכהן ופנקס) בבד"א 100/11 מיום 7.2.12. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המבקש, וקיבל חלקית את ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי (עו"ד שלו, קליין ושריק) בבד"מ 29/09 מיום 10.7.11; בית הדין המחוזי הרשיע את המבקש בעבירה של עשיית פרסומת אסורה לפי כלל 3 לכללי לשכת עורכי הדין (פרסומת), התשס"א-2001 (להלן כללי הפרסומת ) וסעיפים 55, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק ). כן הורשע המבקש בעבירה של פגיעה בכבוד המקצוע לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק ובעבירה של התנהגות שאיננה הולמת את המקצוע לפי סעיף 61(3) לחוק. בית הדין המחוזי השית על המבקש 12 חודשי השעיה על תנאי מעיסוק בעריכת דין, נזיפה וקנס בסך 20,000 ₪. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל חלקית את ערעור המשיבה והשית על המשיב קנס בסך 75,000 ₪ (שאר רכיבי העונש הותרו על כנם). עיקר עניינו של התיק – מה דין פרסומת של חברת עורכי דין לעניין האחריות המשמעתית של עורך דין בעלים בחברה, שפירסם את הדברים.

רקע והליכים

ב.

המבקש, עורך דין ושותף בחברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל, פירסם בשם החברה פרסומים בעיתונות הכתובה ובאמצעות נייר מכתבים, שלפי הכרעת הדין בבית הדין המחוזי הם פרסומת אסורה המפרה את כללי הפרסומת. אחד הפרסומים הובא בפסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי, והוא נדפס בגליון "ידיעות אחרונות" מיום 13.2.09, וכלהלן:

"מזה שנים ניצבת חברתנו בחוד החנית של משפט הגירושין. מאחורינו אלפי מקבלי שירות מרוצים, עשרות תקדימים, ומאות פסקי דין חשובים, מאמרים, רעיונות יצירתיים ואסטרטגיות גירושין מנצחות, ששינו את חייהם של אנשים רבים, באמתחתנו פתרונות יחודיים וכלים מתקדמים לתכנון אסטרטגי רב תחומי, החיוני לגירושיהם של מנהלים בכירים, בעלי נכסים, מנהלי עונדי היי-טק, עצמים, בעלי מקצועות חופשיים ובני/בנות זוגם".

"לנצח את הגירושין משמע להשיג את התוצאה הטובה והרצויה לך במהירות, באלגנטיות, במחיר אישי, רגשי וכלכלי מינימלי, תוך הבטחת עתיד טוב יותר לך לילדיך. אם ברצונך לנצח את הגירושין עליך לפתח, בראש ובראשונה אסטרטגיות גירושין אינטגרטיבית, בעזרת עורכי הדין הטובים ביותר שביכולתך להשיג".

"חברת עורכי הדין עזריאלנט לישראל עוצמה, תחכום ויצירתיות בגירושין מורכבים"

המבקש הועמד לדין משמעתי בעבירות הנזכרות.

ג.

הדיון בשלוש הערכאות הקודמות נסב על שתי טענות מרכזיות של המבקש (אשר נשנו לאורך כל ההליכים): הראשונה , כי חברת עורכי דין איננה כפופה לכללי האתיקה של הלשכה, ובפרט לכללי הפרסומת להם כפוף עורך דין בשר ודם; על כן -כנטען - לא ניתן לייחס למבקש אחריות משמעתית לעבירות שבוצעו על ידי החברה. והשניה , כי כנגד המבקש ננקטה אכיפה בררנית בכל הנוגע לכללי הפרסומת. בבקשה שבפני חזר המבקש על אלה, בנוסף לטענות כנגד הרשעתו בעבירות של פגיעה בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת, וכנגד חומרת העונש. נסקור בתמצית את ההליכים הקודמים.

בית הדין המשמעתי המחוזי

ד.

במרכז דיונו של בית הדין המחוזי עמדה הצעת החוק לתיקון חוק לשכת עורכי הדין (תיקון מס' 9), תשל"ה-1974 ( הצעות חוק 1142, עמ' 6 (15.10.74)), אשר הציעה להסדיר את אפשרות המעבר לעיסוק בעריכת דין במסגרת חברות עורכי דין. הצעת חוק זו כללה את סעיף 59ד, שהושמט בתיקון כפי שנתקבל (תיקון מס' 11 מתשל"ח-1978), ואשר הציע את העיקרון, כי "עשתה חברת עורכי דין דבר אשר אילו עשה אותו עורך דין היו רואים אותו כעבירת משמעת, וראו בכך עבירת משמעת של כל אחד מחבריהם". למעט שני חריגים. לשיטת המבקש, השמטת הסעיף מן התיקון שנתקבל מצביעה על שוני לגבי החברה באשר לכפיפות להוראות המשמעת שבדין, וממילא משליכה על השותף בה. לשיטת בית הדין, סעיף 59ו לחוק, שנתקבל בתיקון, נועד ליצור זהות עקרונית בין חובתו וכפיפותו של עורך הדין היחיד לחוק ולכללי האתיקה, לבין חובתו וכפיפותו לכללים ולחוק בעיסוק במקצוע במסגרת חברה. בית הדין דן באריכות בהסדרה המשפטית של פרסומת מטעם עורכי דין, ובשינוי המשפטי שאירע בעקבות מתן האפשרות לעורכי דין לפעול באמצעות חברות, והטעים, כי בחינה מעמיקה של התיקון על סעיפיו האחרים (הדנים בחובותיה של חברת עורכי דין), מלמדת על זהות לעניין המשמעת בין חברת עורכי הדין לבין עורך הדין; וכי כוונת המחוקק המפורשת הייתה, שבמעבר של עורך הדין מעיסוק עצמאי במקצוע לעבודה במסגרת חברה, לא

ייגרעו

אחריותו האישית וכפיפותו לכללי האתיקה ולחוק. מכאן קבע בית הדין ביחס לטענה הראשונה , כי חברת עורכי הדין, כמו עורכי הדין הפועלים מטעמה, כפופה לכללי הפרסומת - ואינה יכולה לפעול באופן שאילו עורך הדין האינדיבידואלי שהוא בעליה, היה פועל בו, היתה בכך הפרה של כללי הפרסומת.

ה.

בית הדין קבע, כי לא ניתן לנתק בין פעולות החברה לבין עורך הדין הפועל באמצעותה. מכאן, כי המבקש חב אחריות אישית לפרסומת האסורה, גם אם נעברה פורמלית על ידי החברה. הוטעם, כי פרסומת לחברה היא באופן מובנה פרסומת בעקיפין לעורך הדין עצמו, וגם מטעם זה חב המבקש אחריות אישית למעשים. עוד דחה בית הדין המחוזי את הטענה שעניינה אכיפה בררנית, מן הטעם שלא הורם נטל הראיה לעניין זה, ולא הופרכה חזקת החוקיות ממנה נהנית לשכת עורכי הדין. לבסוף קבע בית הדין, כי במקרה הנוכחי אכן, מדובר בפרסומת אסורה לפי כללי הפרסומת. בית הדין בחן את שיקולי הענישה, ביניהם עברו הנקי של המבקש ותקדימיות הסוגיה; מנגד נשקלו לחומרה, בין היתר, היקף המעשים בהם הורשע המבקש והימשכותם, וצוין כי חרף פניות מצד המשיבה לא הופסקו אלה עד להכרעת בית הדין המשמעתי. בסופו של יום, השית בית הדין המחוזי על המבקש את העונשים המצוינים מעלה, בהדגישו את ההיבט הכלכלי של העבירות ואת הרווח שגרף המבקש כתוצאה מהן.

בית הדין המשמעתי הארצי

ו.

לבית הדין הארצי עירער המבקש הן על הכרעת הדין, הן על חומרת העונש. המשיבה עירערה על קולתו. בית הדין הארצי דחה את ערעורו של המבקש והטעים, כי הרקע למעבר עורכי הדין לעיסוק במסגרת חברה נבע בעיקר מטעמים כלכליים הנוגעים להטבות מס נלוות; אבן הנגף העיקרית למהלך החדש, הייתה החשש בפני פגיעה באחריות האישית עליה מבוסס המקצוע. בסקירת ההיסטוריה החקיקתית של התיקון ניתן להיוכח, כי מצוות המחוקק היתה, שעורך הדין יישאר אחראי באופן אישי למעשיו ומחדליו; חברת עורכי הדין אינה יכולה לשמש כלי להכשיר פעולות האסורות באופן אישי על עורך הדין. הוטעם, כי ההרשעה מבוססת על אחריותו האישית של עורך הדין, בקובלנה שהוגשה כנגדו (ולא כנגד החברה), ולא על "הרמת מסך" בינו ובין החברה בו הוא פועל. עוד הוטעם, כי השמטת סעיף 59ד בהצעת החוק מן התיקון בחוק כפי שנתקבל מהוה ראיה דווקא להידוק אחריותו האישית של עורך הדין, שכן הסעיף המוצע כלל שני תנאים בהם לא ייחשב עורך הדין כמי שביצע את העבירות. לשיטת בית הדין הארצי, סעיף 59ו קובע מפורשות ובצורה כוללת, כי אחריותו האישית של עורך הדין איננה משתנה בעקבות עבודתו כחלק מחברה.

ז.

ביחס לטענות בדבר אכיפה בררנית, קבע בית הדין הארצי, כי גם אם מדובר באכיפה חלקית, דומיננטיות ההפרה דנא מצדיקה את העמדתו לדין של המבקש. לעניין הערעורים על העונש, קבע בית הדין הארצי, כי במכלול השיקולים הקל בית הדין המחוזי עם המבקש, ויש להשית עליו קנס בסך 75,000 ₪. הוטעם, כי אין לקבל את בקשת המשיבה לעונש השעיה בפועל אשר יפגע במבקש בצורה קשה מדי, אך בהתחשב בהיקף הניכר של הפרסום האסור ומספר השנים לאורכן נעברו העבירות יש להחמיר בעונשו הכספי של המבקש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח.

על הכרעת הדין וחומרת העונש עירער המבקש לבית המשפט המחוזי בירושלים, וחזר על עיקרי הטענות שהוזכרו מעלה. מנגד עירערה המשיבה על קולת העונש. המבקש טען, כי הרשעתו בעבירות שנעברו על ידי החברה היא בבחינת חקיקה שיפוטית אשר אין לה מקום. המשיבה חזרה אך היא על עיקרי טיעוניה לעניין קולת העונש. בית המשפט המחוזי, סמך ידו על נימוקי הרשעתו של המבקש כפי שנקבעו בשתי הערכאות הקודמות, והחליט כי בכל הנוגע לעונש, אין עילה להתערבותו כערכאה שלישית.

הבקשה

ט.

את אדניה של בקשת רשות ערעור זו סמך המבקש על טענות שהועלו לאורך כל ההליכים בעניינו, קרי כי החברה איננה כפופה לכללי האתיקה ולחוק המסדירים את חובותיו של עורך דין בשר ודם, וכי בכל מקרה אין לייחס למבקש אחריות משמעתית לעבירות שנעשו על ידי החברה. עוד נטען, כי המבקש הורשע, ללא דיון, ב"עבירות סל" של התנהגות שאינה הולמת ופגיעה בכבוד המקצוע, ושוב- כי ננקטה נגדו אכיפה בררנית. לבסוף נטען, כי עונשו של המבקש הוחמר יתר על המידה בהתחשב באופיה התקדימי של הפסיקה ובעברו הנקי.

הכרעה

י.

בבר"ש 9092/10 עו"ד איטח אהרון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין

(לא פורסם) נאמר:

"במדינת ישראל קנויים לנאשם שני ימי דיון בזכות - יומו הדיוני ויומו הערעורי; הרשות ליום ערעור נוסף תישקל במקרים חריגים בלבד, המגלמים סוגיה משפטית או ציבורית אשר חורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך... לא כל שכן בגלגול רביעי, כמתבקש כאן, לאחר פסיקתם של שני בתי הדין המשמעתיים ופסיקת בית המשפט המחוזי... בעניין ערעור לשכת עורכי הדין נאמר: 'רשות ערעור בתיקים כאלה תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית. כל כך - בגדרי "מהדורה מחמירה" של הלכת רע"א 103/82 חניון חיפה נ' מצת אור (הדר חיפה) , פ"ד לו(3) 123'" (שם, פסקה י').

יא.

לענייננו, הגם שהמדובר בנושא שיש בו בנותן טעם, כביכול בעיקר טענה שובת לב שאין דינו של גוף משפטי לעניין עבירות משמעת כדינו של האדם החי, ועל כן גם "האדם החי" בתוכו פטור מאחריות - לא מצאתי דופי בהכרעות שלוש הערכאות הקודמות. ואומר כבר כאן: הטענה המרכזית מופרכת ומנוגדת, הן ללשון החוק כנתינתו - בסעיף 59ו - הן לתכליתו; קבלתה תהא משגה שאינו אחראי ואינו הולם. חברת עורכי דין איננה "כביש עוקף" שבנסיעה בו משוחרר עורך הדין השותף בה מ"חוקי התעבורה" החלים עליו בכביש המרכזי. דבר זה לא יתכן. נזכיר: מטרתו של התיקון בחוק לשכת עורכי הדין אשר כונן את חברת עורכי הדין, ציין את תועלות התיקון לשם "ריכוז משאבים וידע, חיסכון בהוצאות מינהליות והפקת תועלת בשטחים רבים" (דברי ההסבר עמ' 5). מטרתה לא היתה "כתב שחרור" מאחריות משמעתית; ועוד נשוב לכך.

יב.

במישור הנורמטיבי, סעיף 59ו לחוק קובע כי:

"אין בקיומה של חברת עורכי דין ובחירת עורך דין חבר בה כדי לגרוע:

1.מאחריותו האישית של עורך הדין כפי שהיתה קיימת לולא

החברה או חברותו בה;

2.מתחולת חוק זה על עורך הדין."

דברים אלה על פניהם ברורים כשמש בצהרי היום, ודי בהם לביסוס ההרשעה. אם היה עורך דין פלוני חב באחריות מסוג כזה או אחר בטרם ימי החברה, לרבות תחולת חוק לשכת עורכי הדין - מפטירים כדאשתקד, ומה שהיה הוא שהווה, גם במצב המשפטי הקיים. אין צורך ביותר מכך, גם לא היה צורך בסעיף 59ד שהוסר. סעיף 59ו קובע, והדברים פשוטים, כי טענה מסוג "אינני אחראי למעשה, שכן אני פועל בכובעי כאורגן של חברה פלונית" לא תישמע מטעם עורך הדין. עורך הדין חייב, כפי שהיה מקדמת דנא, בחובות האתיות ובדין המשמעתי, ללא תלות בהיותו חבר בחברת עורכי דין. כל פירוש אחר משחרר הלכה למעשה את עורכי הדין הפועלים בחברה מן הכפיפות לכללי המשמעת; אין לכך כל הצדקה משפטית או מהותית. כפי שהטעים בית הדין הארצי, זה היה החשש העיקרי שהועלה בעת פתיחת האפשרות לאיגוד עורכי דין בחברה, וזה הטעם העיקרי לדחיית טענותיו של המבקש. חברת עורכי דין איננה כשאר החברות, מדובר בחברה שאיננה יכולה להתאגד בערבון מוגבל, בעלי מניותיה הם עורכי הדין וחל איסור לשתף אחרים בהכנסותיה. הגבלות אלה מקורן באיזון בין תפקיד עורך הדין, המצריך אחריות אישית גבוהה, לבין שאיפתם הלגיטימית של עורכי דין לפעול במסגרת תאגיד מודרני על כל ההטבות (בעיקר כלכליות) הנלוות לכך; על היבט המס והיבטים נוספים ראו רשימתו של פרופ' יעקב נאמן, "חברות עורכי דין – שיקולי המס להתאגדות" הפרקליט כ"ח, 500. המחוקק טרח להבטיח "שהיחסים המיוחדים בין עורכי דין ולקוח המושתתים על אמון וטיפול אינדיבידואלי, יישמרו גם במסגרת של חברה" (דברי יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת ח"כ דוד גלס בהבאת החוק לקריאה שניה ושלישית, דברי הכנסת כרך 83, ישיבת כ"ז בתמוז תשל"ח. 1.8.79 עמ' 3934); ועוד לפני כן, בקריאה הראשונה ( דברי הכנסת כרך 72, ישיבת י' בטבת תשל"ה. 24.12.74, עמ' 947) ציין חבר הכנסת ניסים אליעד כי "נשמתה של הצעת החוק היא בכך שהיא משמרת במלואה את אחריותו האישית של עורך הדין. אחריות אישית זו נשמרה". ברי מכאן כי לא עלה על דעתו של איש לפטור את עורכי הדין המאוגדים בחברת עורכי דין מאחריותם המשמעתית.

יג.

אכן, בהצעת החוק נכלל סעיף 59ד שבו הוצע העיקרון שצוטט מעלה, לפיו "עשתה חברת עורכי דין דבר אשר אילו עשה אותו עורך דין היו רואים אותו כעבירת משמעת, יראו בכך עבירת משמעת של כל אחד מחבריה...", לא הצלחתי, חרף מאמץ, לעמוד על הטעם להשמטת הסעיף בחוק כפי שנתקבל, וער אני לדברי בית הדין הארצי כי לטעמו השמטת הסעיף שהוצע מחמירה עם עורכי הדין, שכן חריגים לאחריות שהועלו בהצעה (אי ידיעה על העבירה או נקיטת אמצעים סבירים למניעתה) הושמטו.

ברי גם לטעמי כי סעיף 59ו כנתינתו עונה על הצורך במלואו, במפורש ובבירור, ואין בשום פנים להעמיד את המחוקק כמי שטחו עיניו מראיית "תרגיל" המתרגש ובא. ראו גם דברי ג' קלינג, אתיקה בעריכת דין (תשס"א-2001) 91, לעניין חברת עורכי דין, כי אחריותו של עורך הדין (בחברת עורכי דין –א"ר) קיימת "במלואה במישור האזרחי ובמישור האתי " (הדגשה הוספה).

יד.

עוד אציין למעלה מן הצורך, כי לעניין האכיפה הבררנית ניתנה תשובה עוד בפסק דינו של בית הדין המחוזי, ובית הדין הארצי נדרש לכך, ובסופו של יום, עסקינן במידה רבה בשאלה עובדתית - נקבע בערכאות המשמעת כי המבקש לא הרים את נטל ההוכחה לעניינה; ער אני לקושי שבכך (ראו מיכל טמיר, אכיפה סלקטיבית , 373), אך לא ראיתי מקום להידרש לכך בגלגול זה, וראו גם דברי המחברת טמיר בעמ' 145 והאסמכתאות שם, לגבי אכיפה חלקית; בג"ץ 6396/96 זקין נ' ראש עירית באר שבע פ"ד נג(3) 289. גם אין להלום את טענות המבקש, כי הורשע ללא דיון. אף אם לא ייחדו בתי הדין המשמעתיים דיון מפורט ליסוד הנפשי להרשעה בעבירת הפגיעה בכבוד המקצוע. סבורני, כי לא נגרם לו עיוות דין. כללי הפרסומת נועדו מעיקרם לשמור על כבוד המקצוע ולהגן על התחרות השויונית בין עורכי הדין. בית הדין הארצי הביא בהרחבה מתוך פרסומי המבקש בעיתונות, כדי לעמוד בין היתר על האופי הפרסומי שלהם, נדמה, כי די לעיין בפרסומים אלה, ודוגמה אחת הובאה מעלה, כדי להפנים את המסר אותו ביקש בית הדין להעביר. והלא אי אפשר להיתמם, עם כל התחכום והיצירתיות שרצה המבקש לנקוט; חברת עורכי דין, לא כל שכן כזאת הנושאת את שמו של המבקש, אינה יכולה להיות "מסך רשות נתונה" לעבירות משמעת לבעליה. המשורר היידי איציק מנגר בשירו "הייתי שנים נע ונד" ( שירות ובלדות (תרגום בנימין טנא)) כתב על יהודי העולה ארצה ומבקש לנשק את עפרה, אך אומר "איך אנשק עפרך? הן אני עפרך, ומי זה נושק את עצמו, רבותי?".

טו.

המבקש טען אף כי העונש שהושת חורג מרף הענישה המקובל. חומרת העונש אינה ככלל עילה לדיון בגלגול שלישי (רע"פ 9655/02 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), ומקל וחומר בגלגול רביעי. מעבר לכך, בנוגע להתערבות בתי המשפט בעניינים משמעתיים , הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה; כפי שנפסק לא אחת, לא בנקל יתערבו בתי המשפט בהחלטתם (ראו על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו נ' עו"ד חיים (לא פורסם); על"ע 4444/99 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים נ' וינוגרד , פ"ד נה(5) 908, 911-910), גם אם יש לכך חריגים מעטים (ואין לך נושא שאין לו חריג כלשהו). בתי הדין נימקו את גזר הדין שהושת על המבקש, ובית הדין הארצי נימק את ההחמרה בקנס בערעור; בתי הדין בחרו שלא להטיל על המבקש עונש השעיה בפועל, ולהדגיש את המרכיבים הכלכליים של העבירות באמצעות הטלת קנס, שבית הדין הארצי ביקש כי יהא גבוה ומרתיע. אין בנושא זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול רביעי.

טז.

סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש.