בר"ש 3790/16בר"ש 3790/16

א.בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן ) בעמל"ע 62256-12-15 מיום 28.3.2016, שלפיו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד יגאל טמיר - אב"ד, עו"ד יורם תובל ועו"ד אבידן רומנוב - חברים) בבד"א 79/15 ובבד"א 80/15, מיום 30.11.2015. בית הדין המשמעתי הארצי הטיל על המבקש עונש השעיה בפועל של 30 חודשים; בכך קיבל בחלקו את ערעורה של ועדת האתיקה על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב-יפו (עו"ד גלעד ברמן - אב"ד, עו"ד גאולת רובין ועו"ד טל יקר - חברים) בבד"מ 56/12 מיום 16.7.2014; בית הדין המשמעתי המחוזי גזר על המבקש, ברוב דעות, עונש השעיה בפועל למשך ששה חודשים.

ההליכים המשמעתיים

ב.המבקש סיפק שירותים משפטיים שונים לפלוני (להלן הלקוח ). בין היתר, ייצג את הלקוח בעסקה לרכישת חנות. הלקוח מסר למבקש בשנת 2000 כספים כדי שיחזיקם בנאמנות לצורך ביצוע תשלומים שנדרשו לשם השלמת העסקה. הלקוח הגיש תביעה כספית נגד המבקש, במסגרתה ביקש להשיב לו את כספי הנאמנות, וכן לפצותו בגין עגמת הנפש והטרחה שנגרמו לו כתוצאה מהתנהלות המבקש (ת"א 1859/07). בית המשפט המחוזי (השופט נ' ישעיה ) קבע כי המבקש מעכב את הכספים שמסר לו הלקוח, מבלי שהוכיח כי היתה לו זכות לקזז מהם סכומים שחייב לו הלקוח בגין שכר טרחה והוצאות שונות. לפיכך חויב המבקש לשלם ללקוח 109,323 ש"ח בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, וכן 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין הוצאות משפט ושכר טרחת עורך- דין. על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה (ע"א 9574/09). בית המשפט העליון (השופטים א' חיות , ע' פוגלמן ו י' עמית ) פסק ביום 22.2.2011, על דרך הפשרה, כי המבקש ישלם ללקוח סך של 110,000 ש"ח, ובכך יסתיים הסכסוך בינו לבין הלקוח.

ג.ביום 18.10.2012 הגישה ועדת האתיקה קובלנה נגד המבקש לבית הדין המשמעתי המחוזי בגין עיכוב כספי הפיקדון שמסר לו הלקוח. זאת, לאחר שהנהלת בתי המשפט העבירה לועדת האתיקה את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. הקובלנה הוגשה לאחר שהמבקש שילם ללקוח את הסכום שנפסק בבית המשפט העליון.

ד.בית הדין המשמעתי המחוזי דחה את הטענה המקדמית שהעלה המבקש, שלפיה פסק הדין של בית המשפט העליון ביטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי על הקביעות העובדתיות והמשפטיות שבו, באופן המקים השתק או מניעות מהגשת קובלנה. נפסק, כי בית המשפט העליון הכריע שהמבקש ישלם ללקוח סכום "המהוה הלכה למעשה את רובו הגדול של הסכום שנפסק" לטובת הלקוח בבית המשפט המחוזי. בכך, כנפסק, יש אמירה מפורשת של בית המשפט העליון המקבלת את טענות הלקוח בדבר זכותו לקבל לידיו את יתרת הכספים המוחזקים בנאמנות בידי המבקש. עוד נקבע כי פסק הדין של בית המשפט העליון אינו מעניק למבקש חסינות מן הדין המשמעתי החל עליו מכוח היותו עורך-דין.

ה.בית הדין המשמעתי המחוזי קובע, כי הוכחו יסודות העבירה של שליחת יד בכספי פיקדון, באופן שהעביר את הנטל למבקש להוכיח כי לא עבר את העבירה. קביעה זו התבססה על מכתבים שכתב המבקש ללקוח (מוצגים נ/7 ו-נ/8). נאמר, כי משהודה המבקש בשנת 2000 שהוא מחזיק בידיו כספים השייכים ללקוח וכי הוא מעכב כספים אלה עד להסדרת ההתחשבנות הכספית ביניהם, עבר הנטל למבקש להוכיח כי עיכב את הכספים בהתאם להוראות סעיף 88 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן החוק ), והוא לא עמד בו. בית הדין המשמעתי המחוזי קיבל בהקשר זה את גרסת הלקוח, שלפיה דרש בכתב מן המבקש להשיב את הכספים שהוחזקו בידיו בנאמנות, וכי משסירב זה להשיבם, נאלץ הלקוח ליטול משכנתה כדי לשלם את התמורה לבעלי החנות. בית הדין המשמעתי המחוזי ציין שניכר היה במבקש כי עובדות אלה היו מוכרות לו היטב, וכי לא היה מופתע לשמען. בית הדין מצא אישוש נוסף לקיומה של דרישה בכתב מצדו של הלקוח – בחליפת מכתבים בינו לבין המבקש, אשר הוזכרה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; אף במהלך החקירה הנגדית של הלקוח, ציין המבקש באחת משאלותיו כי היה מודע לדרישתו של הלקוח להשיב את כספי הפיקדון.

ו.לפיכך, קבע בית הדין המשמעתי המחוזי כי המבקש לא פעל בהתאם להוראות סעיף 88 לחוק, שכן היה עליו להגיש תביעה כספית נגד הלקוח בתוך שלושה חודשים מן המועד שבו דרש הלקוח בכתב את השבת הכספים לידיו. כן נקבע, כי מאחר שהכספים היו מיועדים להבטחת תשלומים המגיעים למוכרי החנות, לא היה המבקש רשאי לעכבם מעיקרא. בנוסף, נפסק כי אין רלבנטיות לעובדה שהלקוח המתין שבע שנים מאז הודיע לו המבקש על כוונתו לעכב בידיו את הכספים ועד שהגיש תביעה להשבתם. בית הדין דחה את טענת המבקש שלפיה יש לו זכות קיזוז על פי ייפויי הכוח והסכמי שכר הטרחה עליהם חתם הלקוח; צוין כי המבקש לא הציג כל ראיה המעידה שהכספים הופקדו בחשבון נאמנות נפרד או בחשבון פקדונות כללי, כמתחייב על פי דין, וקבע כי לכך "משמעות מרחיקת לכת" להוכחה כי המבקש שלח יד בכספי הפיקדון של הלקוח.

ז.על יסוד האמור הורשע המבקש בעבירות של הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן כללי האתיקה ) ולפי סעיפים 54 ו-61(2) לחוק; עיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות שלא כדין, לפי כלל 40 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק; מעשה הפוגע בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק.

ח.ברוב דעות ( עו"ד גלעד ברמן - אב"ד ועו"ד גאולת רובין) הטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש עונש השעיה למשך ששה חודשים, השעיה על תנאי למשך שלוש שנים, בתנאי שלא יעבור עבירות של עיכוב כספים או שליחת יד בכספים במשך שלוש שנים, ותשלום הוצאות ועדת האתיקה בסך 5,000 ש"ח. דעת הרוב בחרה להקל בעונשו של המבקש לעומת דעת המיעוט, בין היתר, נוכח פרק הזמן של 12 שנים שחלף ממועד ביצוע העבירה ועד להגשת הקובלנה, החזרת הכספים ללקוח, עברו הנקי של המבקש – עורך-דין במשך 20 שנה – וגילו. לעומתם, סבר עו"ד טל יקר בדעת מיעוט כי יש להטיל על המבקש עונש השעיה למשך חמש שנים, השעיה על תנאי למשך חמש שנים ותשלום הוצאות בסך 10,000 ש"ח.

ט.המבקש הגיש ערעור לבית הדין המשמעי הארצי על עצם הרשעתו; ועדת האתיקה עירערה מצדה על קולת העונש, וביקשה להטיל על המבקש עונש השעיה לצמיתות. בית הדין הארצי דחה פה אחד את הערעור שהגיש המערער, וקיבל באופן חלקי את ערעורה של ועדת האתיקה. בית הדין המשמעתי הארצי שב וקבע, כי אין קשר או זיקה בין ההליך שהתנהל בבית המשפט העליון, אשר דן בהיבטיו האזרחיים של הסכסוך, לבין ההליך המשמעתי נושא הקובלנה, שעניינו בפן המשמעתי של מעשי המבקש. בית הדין הוסיף כי לועדת האתיקה "הפררוגטיבה המלאה להחליט בדבר העמדתו של עורך דין לדין בשל עבירת משמעת, ואין בידי הצדדים לסכסוך לכבול את ידיה או את שיקול דעתה". עוד קבע בית הדין כי מאחר שבהסכם הפשרה לא נקבע כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי יבוטל יחד עם כל קביעותיו העובדתיות, מושתק המבקש מלטעון כי זו היתה כוונת הצדדים. מכל מקום, נאמר כי בית הדין המשמעתי המחוזי ביסס את הכרעתו על ראיות שהוכחו לפניו, ולכן אפילו היה פסק הדין של בית המשפט המחוזי מבוטל במסגרת הסכם הפשרה, לא היה בכך כדי להועיל למבקש. בית הדין הארצי דחה את הטענה, שלפיה נגרם למבקש נזק ראייתי הואיל והקובלנה הוגשה כ-12 שנים לאחר פרוץ הסכסוך בינו לבין הלקוח. עם זאת, צוין כי יש בעובדה זו כדי להשפיע על עונשו של המבקש.

י.כאמור, בית הדין המשמעתי הארצי החליט לקבל באופן חלקי את ערעורה של ועדת האתיקה ולהחמיר בעונשו של המבקש. בית הדין קבע בדעת רוב ( עו"ד יגאל טמיר - אב"ד ועו"ד יורם תובל) כי עונש ההשעיה יעמוד על 30 חודשים. כן הוטלו על המבקש עונש השעיה על תנאי למשך חמש שנים ותשלום הוצאות לועדת האתיקה בסך

10,000 ש"ח. דעת הרוב סברה כי אין מדובר ב"מקרה קלאסי" של שליחת יד, וכי נסיבות המקרה אינן חמורות במידה המצדיקה השעיה למשך חמש שנים (כדעת המיעוט שלהלן). זאת, נוכח הזמן שחלף מקרות האירוע, השבת הכספים בטרם התבררה הקובלנה, עברו הנקי של המבקש העוסק בעריכת דין במשך 20 שנה, ואי הגשת כתב אישום נגדו. נאמר, כי אין להתחשב לחומרה באי הבעת חרטה על המעשים, שכן חרטה היתה מתפרשת כהודאה הסותרת את טענות החפות שהעלה המבקש במסגרת ערעורו. לעומתם, סבר עו"ד רומנוב בדעת מיעוט, כי יש לאמץ את דעת המיעוט של עו"ד טל יקר בבית הדין המשמעתי המחוזי ולהטיל על המבקש עונש של חמש שנות השעיה בפועל.

יא.על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי, בגדרו ביקש לבטל את הרשעתו, ולחלופין, להקל בעונשו.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי

יב.בית המשפט המחוזי דחה את טענת המבקש שלפיה לא הוכחה שליחת יד בפיקדון. נקבע, כי אין הצדקה להתערב בקביעה העובדתית של הערכאות המשמעתיות שלפיה המבקש לא סיפק תשובה עניינית לשאלה היכן הופקדו כספי הלקוח ולא הציג ראיה בנידון. גם לגופו של עניין, קריאת פרוטוקול עדותו של המבקש הובילה את בית המשפט למסקנה חד משמעית, שלפיה קביעתן של הערכאות המשמעתיות נכונה. בנוסף, מאחר שבתי הדין המשמעתיים חזרו והבהירו למבקש במהלך עדותו כי הסבריו אינם מניחים את הדעת, וכי עליו להציג מסמך כלשהו המסביר היכן הופקדו הכספים, נפסק כי ברי שאין יסוד לטענתו שלפיה סבר שהנושא אינו מצריך בירור נוסף. בית המשפט המחוזי לא מצא פגם בהחלטת בית הדין המשמעתי המחוזי לדחות את בקשת המבקש לצירוף תדפיסי חשבון בנק שאיתר בארכיב משרדו – בקשה שהוגשה לאחר מתן הכרעת הדין; נקבע, כי מאחר שהמבקש השיב ללקוח את הכספים רק לאחר פסק הדין של בית המשפט העליון בשנת 2011, לא היתה כל מניעה מצדו לפנות לבנק ממנו השיב את הכספים ללקוח ולקבל מסמך בנקאי המוכיח כי הכספים הושבו מחשבון פקדונות או נאמנות ולא מחשבונו הפרטי.

יג.מכל מקום קבע בית המשפט המחוזי, כי אין בתדפיסים שביקש המבקש להגיש לאחר הכרעת הדין כדי להוכיח, כדברי בית הדין המשמעתי המחוזי, "שיש חשבון פיקדון באיזשהו בנק במדינת ישראל שכתוב נאמנות מאיר פלד". בית המשפט קבע כי גם מסמך משנת 2000 (נספח ט"ז), שאליו הפנה המבקש, אינו מהוה ראיה מזכה חד-משמעית כפי טענתו; אין במסמך כדי להעיד שהמבקש "לא נגע" בכספים במהלך 11 השנים עד להשבתם ללקוח. כן נקבע, כי אין אינדיקציה לכך שכספי הלקוח הופקדו בחשבון אשר המבקש ביקש לצרף דף תנועות בו משנת 2010. בנוסף, המבקש בחר שלא להעיד את עורך הדין אליו העביר את מסמכי הלקוח, כפי טענתו. בית המשפט קבע איפוא, כי הימנעות המבקש מהצגת אסמכתא בנוגע לחשבון שבו הוחזקו הכספים, מובילה למסקנה כי "הכספים הופקדו מלכתחילה בחשבונו הפרטי של המבקש וכי זה עשה בהם כבתוך שלו" (פסקה 10 לפסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי). המבקש אף נמנע מהגשת תביעה נגד הלקוח כמתחייב מסעיף 88 לחוק כאמור, ולא ידע לומר מהו סכום החוב שלטענתו מגיע לו מן הלקוח. בזאת, כך נקבע, הוכחו הן היסוד העובדתי הן היסוד הנפשי בעבירה של שליחת יד בכספי פיקדון.

יד.בית המשפט המחוזי אישר את קביעת הערכאות המשמעתיות שלפיה פסק דינו של בית המשפט העליון לא העניק למבקש חסינות מפני הדין המשמעתי החל עליו מכוח היותו עורך-דין, ופסק כי אין מדובר בסיכון כפול; כך גם לגבי אמירתן כי לא קמה למבקש זכות קיזוז.

טו.אשר לעונש, קבע בית המשפט המחוזי, כי בהיותו ערכאה שלישית, אין הוא נוהג להתערב בעונשים שנקבעו על ידי הערכאות המשמעתיות, וכי לא מצא לנכון להתערב בעונש שהוטל על המבקש בבית הדין המשמעתי הארצי; זאת, בהתחשב בחומרת העבירה הנמצאת ברף העליון שבעבירות המשמעת של עורכי-דין. נקבע, כי העונש מאזן נכוחה בין השיקולים, ובהם השלב המאוחר שבו הוחזרו הכספים. בית המשפט לא מצא שהעונש שהוטל חמור במידה המצדיקה את התערבותו, וקבע כי העונש נמצא בצד הנמוך של מתחם הענישה הנוהג בעבירות של שליחת יד. עיכוב הביצוע בוטל, ונקבע כי תקופת ההשעיה תחל ביום 22.5.2016.

הבקשה הנוכחית

טז.כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנא ביום 10.5.2016. לטענת המבקש, יש לזכותו מכל עבירה ולחלופין, לזכותו מחמת הספק. לחלופי חלופין, מבקש המבקש לזכותו מעבירת שליחת היד, ולהמיר את עונש ההשעיה בפועל להשעיה על תנאי. לדעת המבקש, בקשתו מעלה שאלות משפטיות עקרוניות בעלות חשיבות ציבורית לכלל עורכי הדין; הוא שב וטוען, כי מאחר שפסק הדין של בית המשפט העליון ביטל במפורש את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, קמו השתק או מניעות מהגשת קובלנה נגדו. המבקש מפנה לפסיקתא עליה חתם בית משפט זה ביום 31.12.2015 בע"א 9574/09, המבהירה, לדעתו, כי פסק הדין שנתן בית המשפט העליון ביטל לחלוטין את פסק הדין של בית המשפט המחוזי, אשר על בסיסו הוגשה הקובלנה. לדעת המבקש, הקובלנה הוגשה בניגוד לכל דין, תוך עינוי דין לו ולמשפחתו העולים כדי סיכון כפול. לדבריו, הגשת הקובלנה מעבירה מסר שלילי לעורכי-דין המבקשים לסיים סכסוכי שכר טרחה בפשרה. הכרעת בית משפט זה היתה צריכה, לדעת המבקש, למנוע את הגשת הקובלנה שכן הגשתה סותרת את האינטרס הציבורי והפרטי של סופיות הדיון, או, לכל הפחות, להביא לזיכויו.

יז.לטענת המבקש, הבקשה מעלה שאלה עקרונית נוספת, והיא: שאלת סמכותה של ועדת האתיקה לכפות על לקוח לשעבר להעיד נגד עורך-דינו בהליך משמעתי, לאחר שהסכסוך ביניהם תם. לדברי המבקש, בהגשת הקובלנה נאלץ הלקוח להעיד נגדו בעל כרחו, תוך הפרת האמור בפסק הדין של בית משפט זה, אשר אסר על מי מן הצדדים לטעון טענה כלשהי בקשר לשירותי עריכת הדין שניתנו ללקוח על ידי המבקש. לכן, לדעת המבקש, עדות הלקוח היתה "פעולה משפטית אסורה", תוך ביזוי פסק הדין, ולא ניתן היה לבסס עליה את הקובלנה.

יח.המבקש מוסיף וטוען, כי טענת הקיזוז שהעלה התקבלה על ידי בית משפט זה, "ובודאי אלמנט המרמה לא היה קיים כלל ועיקר במבקש". משכך, לא שלח יד בפועל אלא רק עיכב את הכספים. המבקש חוזר על טענותיו בנוגע לראיות שביקש לצרף לאחר מתן הכרעת הדין, המוכיחות "חד משמעית", לדעתו, כי לא שלח ידו בכספים. לדבריו, יש בראיות אלה כדי לזכותו ולוא מחמת הספק – טענה שכלל לא נדונה בבית המשפט המחוזי. המבקש טוען כי ועדת האתיקה לא הציגה כל ראיה שלפיה שלח יד בפיקדון, וכי ממילא לא הוכחו יסודות העבירה.

יט.המבקש טוען עוד, כי החמרת עונשו – פי חמישה לעומת פסיקת בית הדין המשמעתי המחוזי – היא בלתי מתקבלת על הדעת. המבקש, עורך-דין פעיל מזה כ-20 שנה, ללא עבר משמעתי; "אח שכול 'טרי' (אשר איבד את אחיו השני יוצא שייטת 13) לא יודע את נפשו מהרשעתו הלא מוצדקת בבתי הדין דלמטה". לדבריו, השעייתו הממושכת עלולה לגרום כליה על משרדו, בו הוא משמש מזה 20 שנה כעורך-דין יחיד שפרנסת משפחתו וילדיו עליו. המבקש מזכיר, כי חלוף הזמן יצר קושי אובייקטיבי לאתר את המסמכים הרלבנטיים, וכי הלקוח מעולם לא התלונן נגדו בלשכה.

הכרעה

כ.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בתיקי לשכת עורכי הדין בבית משפט זה, בגלגול רביעי – נשקלת אך במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (בר"ש 3490/16 שקד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין , פסקה יד (23.5.2016); בר"ש 4110/15 מסאלחה נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פסקה ט (18.6.2015), להלן עניין מסאלחה ) , ותתאפשר אך במשורה שבמשורה (בר"ש 1180/13 הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' אברהמי , פסקה טו (17.3.2013)), במקרים שבהם השאלה המועלית בבקשה מעוררת שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית (בר"ש 6588/09 דיאמנט נ' לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה , פסקה ו (19.8.2009)). סבורני, כי אין ענייננו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים; אין הוא מעורר לאמיתו שאלה משפטית או כללית, ועניינו תחום במובהק למחלוקת הצדדים.

כא.אף לגופם של דברים לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; זאת – הגם שהדעת אינה נוחה מטבע הדברים מן העובדה שמצויים אנו שנים רבות לאחר הפרשה עצמה, אלא שיש לזכור גם כי הכספים הוחזרו ללקוח באיחור רב ולאחר הליכים אזרחיים כולל בבית משפט זה. אשר לטענות המבקש המופנות כנגד ההרשעה – הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי הושתתה על ממצאי עובדה ומהימנות, שנקבעו בהסתמך על התשתית הראייתית שהונחה לפניו. סבורני כי המבקש לא הניח טעם להתערבות – בגלגול רביעי – בממצאיו העובדתיים של בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר אושרו הן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי הן על ידי בית המשפט המחוזי. מטרת ההליך המשמעתי היא שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש ציבור הלקוחות לעורכי הדין. בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה של עורכי-הדין, והלכה פסוקה היא כי "פסיקתם בשאלה, מהי התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, יש בה, בכפוף להתערבות במקרים מתאימים על-ידי בית משפט זה, כדי להתוות את גבולות המותר והאסור, ההולם ושאינו הולם בהתנהגותו של עורך-דין" (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע, פ"ד מד(1) 705, 709 (1990), מפי השופט – כתארו אז – ת' אור ). ככלל על בית המשפט לעודד את פסיקתם של בתי הדין המשמעתיים, כי הם הם האמונים על איכות המקצוע וכבודו; "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין , פסקה טו (12.7.2012)).

כב.בנידון דידן סברו הערכאות המשמעתיות כמו גם בית המשפט המחוזי, כי המבקש הפר את חובת הנאמנות והמסירות ללקוח בכך ששלח יד בכספי פקדונות שלא כדין. אין עילה לשנות מקביעה זו. כמו כן, העובדה שבית הדין המשמעתי הארצי החמיר בעונש שפסק בית הדין המשמעתי המחוזי, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לרשות ערעור (השוו עניין מסאלחה , פסקה י). חוששני, כי אף ביתר טענות המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול רביעי. כך למשל, בצדק נקבע כי אין אין קשר או זיקה בין ההליך בבית המשפט העליון, שדן בהיבטיו האזרחיים של הסכסוך, לבין ההליך המשמעתי נושא הקובלנה, שעניינו בפן המשמעתי של מעשי המבקש. אכן, לועדת האתיקה נתונה הפררוגטיבה להחליט בדבר העמדתו של עורך דין לדין בשל עבירת משמעת. על כן, אין בעובדה שבית משפט זה קבע בפסק הדין מיום 22.2.2011 כי "תשלום הסכום הנ"ל במועדו ובשלמותו מהווה סילוק סופי ומוחלט של כל התביעות ההדדיות של הצדדים במכלול הסכסוכים ביניהם הקשורים במישרין או בעקיפין לשירותי עריכת דין שניתנו על ידי המערער למשיב, ... ויהווה סילוק סופי ומוחלט של כל הסכסוכים בין הצדדים ולא תהיינה למי מביניהם כל טענה או תביעה כלפי משנהו בקשר לשירותי עריכת הדין כאמור לעיל", כדי למנוע מועדת האתיקה להגיש קובלנה נגד המבקש (הגם שלכאורה ניתן וראוי היה להגישה במועד מוקדם יותר). אציין כי אמנם, כטענת המבקש, בפסיקתא עליה חתם בית משפט זה ביום 31.12.2015 במסגרת ע"א 9574/09 נכתב כי מששולם הסכום שנפסק בפסק הדין "מובהר כי פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב... הינו בטל ומבוטל , כפי שנקבע בפסק הדין מיום 22.2.2011 בתיק זה" (הדגשה במקור – א"ר). ואולם, גם בפסיקתא זו לא היה כדי להקים השתק או מניעות מהגשת קובלנה כנגד המבקש. כך , שכן במישור המהות, סיום הסכסוך במישור האזרחי לא מחק מן העולם את הפרשה שבשלה תבע הלקוח את המבקש, שהרי אילולא עיכוב הכספים הממושך על-ידיו לא היתה התביעה האזרחית באה לעולם.

כג.כך או כך, הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי התבססה על ראיות שהובאו לפניו, ולכן, תמים דעים אני עם קביעת בית המשפט המחוזי כי אין הצדקה להתערב בהכרעה העובדתית של הערכאות המשמעתיות, שלפיה לא סיפק המבקש תשובה עניינית לשאלה היכן הופקדו כספי הלקוח. הוא הדין, כאמור מעלה, לראיות שעתר המבקש להגיש לאחר הכרעת הדין. אוסיף בהקשר זה, כי סבורני שהעדתו של הלקוח במסגרת בירור הקובלנה לא היה בה כדי להפר את האמור בפסק הדין של בית משפט זה, שכן המסלול המשמעתי נפרד מן המסלול האזרחי. כן יובהר, כי שלא כטענת המבקש, בפסק הדין של בית משפט זה לא התקבלה טענת הקיזוז שהעלה. אף לא ירדתי לסופה של טענת המבקש כי רק עיכב את הכספים להבדיל משליחת יד בהם, והרי לגבי הלקוח מה לי הכא מה לי התם.

כד.אשר לעונש, לא אחת נקבע בבית משפט זה כי אינו - ככלל - עילה לדיון בגלגול שלישי; מקל וחומר, בגלגול רביעי (בר"ש 8984/14 אבני עו"ד נ' ועדת האתיקה המחוזית , פסקה יא (6.1.2015)). איני מקל ראש כל עיקר במשמעותו של עונש השעיה לעורך-דין המפרנס משפחה, ואף בחלוף הזמן ובעברו הנקי של המבקש; לאו מילתא זוטרתא היא, וצר על שהמבקש כשל. גם אם בנסיבות ניתן להביע דעות שונות על העונש, וראיה לדבר המשרעת שתוארה למעלה בתוך בתי הדין המשמעתיים, חוששני שאין בכך עילת התערבות בבית משפט זה. כך במיוחד, מקום שמדובר בעבירת שליחת היד בפקדון הלקוח, שעליה נזדמן לי לכתוב בעבר:

"עבירה מעין זו היא, כפי שנאמר, בליבת המקצוע, והריהי בחינת כריתת הגזע עליו בנוי המקצוע, שכל כולו אמון הלקוחות. בהפקידם כמוסות-ליבם וענייני ממונם בידי עורך דינם" (בר"ש 1008/15 בן זינו נ' ועדת האתיקה המחוזית תל אביב , פסקה יג (12.2.2015)).

ובמקרה דנא עסקינן בעיכוב הכספים שנים רבות.

כה.סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. תקופת ההשעיה של המבקש החלה כנקבע ביום 22.5.2016.