בר"ש 3667/17עו"ד כמאל חסון נ. ועדת האתיקה המחוזית

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא מ' דרורי ) בעמל"ע 35722-03-17 מיום 2.4.17, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על שתי החלטות יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (עורך-הדין ציון אמיר), בהן נפסק כי אין למבקש זכות ערעור על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי המשלים שניתן בעניינו. עסקינן בפרשה שעברה מספר ניכר של גלגולים, כפי שיפורט.

רקע

ב.

נגד המבקש הוגשה ביום 9.10.13 קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בחיפה, בעקבות תלונה של לקוח (להלן המתלונן ), שהמבקש ייצגו בתביעת נזיקין. המתלונן טען כי לא קיבל את כל הפיצוי בו זכה, וכי הסכום ששולם לו הועבר בתשלומים ללא הסכמתו. המבקש טען מצדו כי העביר את מלוא הפיצוי למתלונן – וזאת לשיעורין לבקשת המתלונן. ביום 28.5.15 הורשע המבקש; ביום 2.8.15 ניתנה הכרעת דין מתוקנת שלפיה הורשע המבקש בארבע מתוך חמש העבירות שיוחסו לו בקובלנה: שליחת יד בכספי לקוח; חוסר מהימנות ומסירות ללקוח; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין ואי שמירה על כבוד המקצוע של עריכת הדין (ב"פ 112/13, עורכי הדין מיכל דוידי, עדו אמיר וראובן מלאך). נפסק, כי המבקש קיבל בעבור לקוחו, המתלונן, סך של 260,000 ש"ח; כי שילם למתלונן סכומים לשיעורין לאורך תקופה של שנתיים-שלוש, במקום להעביר לו את הכסף בתוך 30 יום כנדרש, וכי ממועד זה החלה שליחת היד. על המבקש נגזרו ביום 1.11.15 עונשים של השעיה בפועל למשך 30 חודשים, השעיה על תנאי והוצאות לטובת הלשכה.

ג.

המבקש עירער על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי. ערעורו נדחה (בד"א 114/15, 117/15, עורכי-הדין עודד גבע, אורלי גיא ומיה קורדובה). על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביסוד הערעור התבקשה הגשתה של ראיה נוספת, המסמך ק/19, שבו, לפי הטענה, הצהיר המתלונן כי קיבל את כספו וכי התשלום לשיעורין נעשה לבקשתו. המבקש ביקש כי תינתן לו הזדמנות לבחון את משמעות המסמך והשלכותיו על הרשעתו. ביום 5.7.16, לאחר התלבטות, נענה בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' דרורי ), לבקשת המבקש והורה על החזרת הדיון בעניינו לבית הדין המשמעתי המחוזי בנוגע למשמעות המסמך ק/19. בית המשפט נימק הכרעתו בכך ש"כף הצדק נוטה לעבר קבלת הראיה הנוספת", וכן נוכח הצהרתה של באת-כוח המבקש דאז, שנרשמה בפסק הדין, כי אם בית הדין יותיר את הרשעת המבקש על כנה, יוותר המבקש על טיעונים לעונש ועל הגשת ערעור; העונש המקורי יעמוד בעינו (להלן פסק הדין הראשון ). אציין כבר כאן, כי משמעות הצהרה זו, במיוחד, נמצאת בבסיס הבקשה הנוכחית.

ד.

משהושב הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי, שמע בית הדין (ב"פ 112/13, עורכי-הדין עדו אמיר, אורלי רוזנטל נעמן ומיכל דוידי) את עדויותיהם של המבקש, של המתלונן ושל עורך-הדין שריף מריסאת, שלפי הטענה ערך את המסמך ק/19. אז ביקשה באת-כוח המבקש למנות גרפולוג לבחינת האותנטיות של חתימת המתלונן על המסמך; לחלופין, עתרה להתיר לה להגיש חוות דעת מומחה בעניין. כן ביקשה לזמן את המתלונן לעדות נוספת. בא-כוח הלשכה התנגד לבקשות, ואלה נדחו ביום 2.11.16. כן נדחתה עתירת המבקש להגיש ראיה נוספת – הודעת המתלונן לפני כהן דת, אימאם מסגד בשפרעם, כי המתלונן סיפר לו שהכחיש בעדותו את חתימתו על המסמך ק/19 הגם שזה נכתב לבקשתו והוא חתם עליו, והוא קיבל מהמבקש את כל כספו וגם ביקש לקבלו בתשלומים מטעמים משפחתיים. ביום 25.12.16 ניתן פסק הדין המשלים. בית הדין קבע כי הוא מאמין למתלונן ולא לעורך-הדין מריסאת ולמבקש, וחייב את המבקש בהוצאות בסך 7,500 ש"ח בנוסף לסכומים שהושתו בעבר. על יסוד האמור, נותרה על כנה הרשעת המערער ועונש ההשעיה אושר כמות שהוא (להלן פסק הדין המשלים ).

ביום 4.1.17 הוחלט כי ההשעיה תיכנס לתוקף בתוך 60 ימים. בקשה לעיכוב הפרסום נדחתה. ביום 9.2.17 נדחתה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע עד להכרעה בבקשה למשפט חוזר ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור שהגיש המבקש לאחר החלפת ייצוג. הלשכה התנגדה לבקשה. נפסק, כי אין מוקנית למבקש אפשרות ערעור על פסק הדין המשלים, נוכח האמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

ה.

כאמור, המבקש הגיש בקשה לקיום משפט חוזר בעניינו, וכן בקשה להארכת מועד להגיש ערעור, באופן שבו מועד הגשתו יהיה 30 ימים מיום ההחלטה בבקשה לעריכת משפט חוזר, ככל שהבקשה תידחה. כן הוגשה בקשה דחופה במעמד צד אחד לעיכוב ביצועו של עונש ההשעיה עד למתן הכרעה בערעור. הלשכה התנגדה לבקשות. ביום 26.2.17 נדחו בקשות המבקש על ידי יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי, עורך-הדין ציון אמיר. נקבע, כי נוכח הצהרתה של באת-כוחו הקודמת של המבקש, שלפיה אם יורשע המבקש פעם נוספת יהא בכך סוף פסוק, מנוע המבקש מהגשת ערעור. משכך, נדחתה הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור וכן הבקשה לעיכוב ביצועו של עונש ההשעיה. ביום 6.3.17 נדחתה בקשת המבקש לעיון חוזר. בין היתר, נפסק כי "המבקש מתעלם מהרעיון הגלום בעקרון סופיות הדיון...". על החלטות אלה הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ו.

בית המשפט המחוזי דחה ביום 2.4.17 את הערעור. נקבע, כי בית הדין המשמעתי המחוזי הלך בדרך שהתוה בית המשפט בפסק הדין הראשון ושמע את שלושת העדים; אף הוגשו שני מסמכים מטעם ההגנה במסגרת עדותו של עורך-הדין מריסאת. בית המשפט לא ראה מקום להתערב בהחלטה שלא ליתן צו למינוי מומחה לכתב יד. נקבע, כי מאחר שהמבקש ידע היטב שטענת הלשכה היא שהמסמך ק/19 אינו אותנטי, היתה מוטלת עליו החובה להביא מראש חוות דעת מומחה לעניין כתב היד.

ז.

בית המשפט המחוזי הזכיר כי בית הדין התרשם שעדותו של המתלונן היתה עדות אמת – "עדותו הייתה פשוטה, קולחת ואותנטית". נקבע, כי המתלונן הבהיר באופן מפורש כי מעולם לא ביקש לפרוס את תשלומי הפיצויים שקיבל "אך הנקבל סירב לתת לו אותו"; בנוסף, הדגיש בית הדין כי המסמך ק/19 מנוסח באופן חד צדדי לטובת המבקש, ופסק כי לא הונחה לפניו כל אסמכתא מזמן אמת, שלפיה ביקש המתלונן מראש לפרוס את התשלום לשיעורין; כן קבע בית הדין, כי עדויותיהם של המבקש ושל עורך-הדין מריסאת, גם ביחס לנסיבות עריכתו של המסמך ק/19, היו "חסרות הגיון, מלאות בפרכות, מגמתיות ובעייתיות ביותר וזאת בלשון המעטה"; נפסק, כי אין לתת אמון כלשהו בגרסאותיהם. בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות אלה, אפילו היתה מוגשת חוות דעת גרפולוגית שתוצאותיה לטובת המבקש, לא היה בכוחה כדי להשליך על הממצאים שנקבעו בדבר העדר המהימנות בעדותו של עורך-הדין מריסאת. משכך, כך נפסק, הרשעת המבקש היתה עומדת בעינה לפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, מאחר שהמבקש לא הפקיד את הכספים בנאמנות בחשבון בנק נפרד ולא העבירם למתלונן "תוך זמן סביר מאת קבלתו" (כללים 39, 40).

ח.

בית המשפט המחוזי קבע עוד כי מערכת בתי המשפט לא תוכל להתקיים, אם צד להליך מסכים הסכמה דיונית כלשהי ובהגיע מועד "פרעון השטר" הוא נאחז בקרנות המזבח של לשון החוק הכללית, ומתעלם מן ההסכמה הספציפית בעניינו. בכך אישר בית המשפט את החלטתו של יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי. תוצאת פסק הדין היתה, איפוא, כי אין למבקש זכות ערעור על פסק הדין המשלים, והוא חלוט. לכן נקבע כי אף לא היה מקום ליתן עיכוב ביצוע, במיוחד, כשהמבקש כבר נמצא באמצע ריצויה של תקופת השעייתו. בנסיבות בהן המבקש לא השלים עם הרשעתו והגיש הליכים "כפולים ומכופלים", הורה בית המשפט למבקש לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך 20,000 ש"ח. מבלי להתייחס לבקשה למשפט חוזר שהגיש המבקש, קבע בית המשפט כי ראוי למבקש לשקול פעם נוספת האם יש מקום להמשיך בהליכים כלשהם בפרשה זו.

הבקשה

ט.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנא ביום 3.5.17. המבקש, שלדבריו הוא עורך-דין פעיל מזה כשלושים שנה, מפרנס יחיד של משפחתו, טוען כי בפסק הדין נפלו שגגות הנוגעות לשאלות בעלות חשיבות משפטית החורגת מעניינו הפרטי, וכי פסק הדין גרם לעיוות דין ולחוסר צדק מהותי בעניינו. לטענת המבקש, מדובר בשאלות יסוד בעניין זכות הגישה לערכאות, אופן יישומה ופרשנותה. לדברי המבקש, אכן הצהיר כי לא יערער על פסק הדין המשלים; אולם, לטענתו, לא ניתן היה לדעת ואיש לא העלה בדעתו, כי המתלונן יתכחש בעדותו החוזרת לחתימתו על המסמך ק/19, ולכן יש להגיש חוות דעת מומחה ביחס לאותנטיות של חתימת המתלונן על המסמך. לטענת המבקש, "איש גם לא יכול היה לדעת שבעתיד תופיע הראיה החדשה" – הודעת המתלונן לפני כהן דת. לדעת המבקש, במצב הייחודי שנוצר אין בהסכמתו בעבר כדי לשלול ממנו את זכותו לערער בגין התרחשויות ועובדות "שלא היו ידועות ולא ניתן היה לדעת אותן" בעת הדיון הראשון בבית המשפט המחוזי. לדעת המבקש, בהינתן העובדה שמטרת החזרת הדיון היתה לברר את משמעותו של המסמך ק/19, מניעת הגשתה של חוות דעת מומחה-גרפולוג חוטאת לרוח החזרתו של הדיון על ידי בית המשפט המחוזי. לדעתו, אינטרס גילוי האמת ומניעת החשש של הרשעת שווא, מחייב לאפשר לו לבחון זאת, כמו גם את הראיה החדשה. לטענת המבקש, בנסיבות אלה, היה מקום ליתן לו ארכה להגיש ערעור; משכך, לדידו, החלטת יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי, שגויה. וגם – ראו להלן – פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

י.

המבקש בדעה כי עומדת לו זכות ערעור על פסק הדין המשלים; בית הדין המשמעתי הארצי הדן בערעורים בהרכב שלושה. רק הוא המוסמך, על פי דין, להכריע בערעור – ולא יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי. לכן, לדעת המבקש, לא היתה הצדקה שלא להאריך לו את המועד להגיש ערעור, שעה שהבקשה הוגשה עוד בטרם חלף המועד החוקי להגשת ערעור; כן היה מקום לעכב את ביצוע פסק הדין. לדעת המבקש, תוצאת פסק הדין נוגדת את זכות היסוד של הגישה לערכאה שיפוטית, שבכללה גם זכות הערעור. לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אף אילו הוגשה חוות דעת בנוגע לחתימת המתלונן, לא היה בכך כדי לשנות את ההכרעה. לדעתו, קביעה זו שגויה ונעדרת היגיון פנימי, שכן אילו קבעה חוות הדעת כי מדובר בחתימת המתלונן, היתה משתנה בהתאם הקביעה בדבר אמינות עדויותיהם של המתלונן, המבקש ועורך-הדין מריסאת. לדעת המבקש, התוצאה שלפיה לא יוכל עוד לערער על פסק הדין המשלים, היא בלתי סבירה ואינה מתקבלת על הדעת.

יא.

לטענת המבקש, נגרם לו עיוות דין ולא נעשה בעניינו "בירור הוגן והולם", ולשיטתו, מדובר בדיני נפשות: עולמו חרב עליו בגלל הרשעתו ועונש ההשעיה הארוך שהושת עליו, שהוא לו אסון הממוטט את חייו; שמו הטוב, כבודו, פרנסת משפחתו וכל מפעל חייו מונחים על כף המאזניים, והוא נאבק בכל הכלים המשפטיים כדי להצילם. אין איפוא לזקוף לחובתו את מאמציו; השעייתו גורמת לנזקים בלתי הפיכים, ההולכים ומתעצמים נוכח גילו המתקדם; עבודתו היא עבורו לא רק מקור מחיה אלא גם ייעוד חיים, בסיס לזהות עצמית ולתחושת ערך עצמית; שלילת יכולתו לעבוד כעורך-דין שקולה לאיבוד טעם חייו. לדברי המבקש, דומה כי הצדק וההליך המשפטי לא היו נפגעים אילו איפשרו לו להגיש חוות דעת שתוכיח כי המתלונן אכן חתום על המסמך ק/19. לטענת המבקש, ללא עיכוב ביצוע, אם תתקבל בקשתו למשפט חוזר או אם יותר לו להגיש ערעור על פסק הדין המשלים, והערעור יתקבל, ירצה כבר את עונש ההשעיה במלואו או בחלקו, ועל כך תלונתו.

הכרעה

יב.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה כולם, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בכגון דא – ועסקינן בגלגול שביעי , שקדמו לו, בית הדין המשמעתי המחוזי (פעמיים), בית הדין הארצי ויו"ר בית הדין הארצי וכן בית המשפט המחוזי בשני סבבים – לא תוכל להישקל אלא במקרים חריגים שבחריגים, ואף על גלגול רביעי נאמר כי הוא "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (בר"ש 3490/16 שקד נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין , פסקה יד (23.5.26); בר"ש 4110/15 מסאלחה נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פסקה ט (18.6.15)). רשות ערעור בכגון ענייננו תתאפשר איפוא במקרים נדירים ביותר, שבהם הבקשה מעוררת לאמיתה שאלות בעלות חשיבות ציבורית או משפטית (בר"ש 1180/13 הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל נ' אברהמי , פסקה ט"ו (17.3.13)). סבורני, כי אין ענייננו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים; אין הוא מעורר שאלה משפטית או כללית, ועניינו תחום במובהק למחלוקת הצדדים. אכן, המבקש מציג את הנושא כקריטי בעבורו ומשוה לו עניין ציבורי של זכות הגישה לערכאות, וכמובן אין מקום להתווכח על תחושתו האישית. אך לאמיתו עסקינן בפרשנות הצעתה והצהרתה של באת-כוחו הקודמת מטעמו בדיון בבית המשפט המחוזי ב-5.7.16, לפיה "אם בית הדין המשמעתי המחוזי (לאחר שמיעת המתלונן וחקירה נגדית – א"ר) יגיע למסקנה עובדתית (לעניין העברת הכספים למתלונן – קיבל או לא קיבל במלואם, ביקש לקבלם בהדרגה אם לאו – א"ר) ... כי אז הערעור כאן יידחה; לא יוגש ערעור לבית הדין המשמעתי המחוזי (צריך להיות הארצי – א"ר) והעונש שהוטל על מרשי יעמוד בעינו". מה משמעות ההצהרה בדבר אי הגשת ערעור, זו השאלה שלפנינו, בליבת המחלוקת הפרטנית בין הצדדים.

יג.

בנושא זה אציין, כי לא מצאתי לאחר העיון עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כנודע, מטרת ההליך המשמעתי היא שמירה על רמת המקצוע ועל אמון הציבור, ואמון הלקוחות באופן ספציפי, בעורכי הדין. בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת עורכי-דין (בר"ש 3790/16 זילברשלג נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל אביב , פסקה כ"א (8.6.16)), והלכה פסוקה היא כי "פסיקתם בשאלה, מהי התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, יש בה, בכפוף להתערבות במקרים מתאימים על-ידי בית משפט זה, כדי להתוות את גבולות המותר והאסור, ההולם ושאינו הולם בהתנהגותו של עורך-דין" (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע , פ"ד מד(1) 705, 709 (1990), מפי השופט – כתארו אז – ת' אור ). על דרך העיקרון, עורכי הדין העמיתים הם המכירים את "נפש המקצוע", את אורחותיו ואת אילוציו, ועל כך נתונה להם מאת המחוקק הסמכות השיפוטית האתית; ראו גם ג' קלינג, אתיקה בעריכת הדין (תשס"א-2001) 15-14; בג"ץ 248/81 ווליס נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין פ"ד לז(3) 533, 540 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – מ' שמגר ). בנידון דידן הורשע המבקש בארבע מתוך חמש העבירות שיוחסו לו בכך ששילם למתלונן סכומים לשיעורין לאורך תקופה של שנתיים-שלוש, במקום להעביר לו מיידית את הכסף בו זכה; אף לאחר שהושב הדיון לבית הדין המשמעתי המחוזי ושמיעת העדים, שב והורשע המבקש, וגם עונשו נשאר על כנו. אין עילה של ממש לשנות מקביעה זו, והמבקש לא הניח טעם להתערבות – בגלגול שביעי – בהליך, לרבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין המשמעתי המחוזי, אשר אושרו הן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי הן על ידי בית המשפט המחוזי.

יד.

המבקש עותר להגיש חוות דעת גרפולוגית בנוגע לאותנטיות החתימה על המסמך ק/19 ולהידרש למשמעות הודעת המתלונן לפני האימאם. אפשר להבין את רצונו, לשיטתו הסובייקטיבית; אולם אין מנוס ממתיחת גבול. במקרה דנא, הגבול הוצע, כאמור, על ידי באת-כוחו הקודמת של המבקש בדיון מיום 5.7.16 לפני בית המשפט המחוזי (ושהמשיבה התנגדה לו). הצעה זו היא היא שהיתה הבסיס להכרעתו (אחר התלבטות) של בית המשפט המחוזי בגלגול הראשון. ברי היה כי אם בית הדין המשמעתי המחוזי, לאחר שמיעת השלמת הראיות, ישוב ויתן הכרעת דין מרשיעה, כפי שעשה, מוותר המבקש על טיעונים לעונש ועל ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי; והעונש שנקבע יישאר בעינו.

על פי הנחיותיו המדויקות של בית המשפט המחוזי, שנענה להצעה, נהג בית הדין המשמעתי המחוזי. יצוין, כי המבקש לא העלה בדיון בבית המשפט המחוזי מיום 5.7.16 כל בקשה להציג חוות דעת בנוגע לאותנטיות של חתימת המתלונן על המסמך או למנות מומחה מטעם בית המשפט; ממילא לא ניתנה החלטה בעניין. זאת, אף שהמבקש היה מודע היטב לטענת המשיבה שלפיה המסמך ק/19 אינו אותנטי. הבקשה עתה לחוות דעת אינה במקומה הדיוני, ואין זאת אלא שמדובר בניסיון נוסף , כדברי בית המשפט המחוזי, "לאחוז בקרנות המזבח". הוא הדין באשר להודעת המתלונן לפני כהן הדת, שצצה עתה. קשה להלום טענה, כי "נדרנא לא נדרי ואסרנא לא אסרי", וכי מה שנתחייב בו המבקש כמעין תנאי להחלטת בית המשפט המחוזי בשעתו, נתון לפרשנות של "כן, אבל". בנסיבות אלה, קשה להלום את טענות המבקש לפיהן עומדת לו זכות ערעור על פסק הדין המשלים, וכי נגרם לו עיוות דין המצדיק שקילת רשות ערעור בגלגול נוסף. גם הטענה כי יו"ר בית הדין המשמעתי הארצי לא היה מוסמך להחליט, בכך אינה יכולה לעמוד.

אשוב ואטעים: התחייבותו של המבקש שלא לערער, שעל יסודה ניתן, בין היתר, פסק הדין הראשון של בית המשפט המחוזי, מבליטה את עקרון סופיות הדיון, ששיטת משפטנו דוגלת בה בכפוף לחריגים זועקים אשר לא בשכמותם עסקינן; כך, בעוד שלשיטת המבקש אין לדבר סוף. בהקשר זה אומר רש"י בפירושו לפסוק "אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם מַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם" ( דברים א', י"ב) "'טרחכם' – מלמד שהיו ישראל טרחנין, היה אחד מהם רואה את בעל דינו נוצח בדין, אומר יש לי עדים להביא יש לי ראיות להביא, מוסיף אני עליכם דיינין " .

טו.

אקוה כי המבקש – אשר צר לי שהגיע לידי כך – יתן אל לבו במבט לעתיד את המחיר שהוא משלם בשל מעשיו ומחדליו, ולא ישוב לכגון דא.

טז.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשת רשות הערעור. כסגן הנשיא המלומד בבית המשפט המחוזי, אף אני איני מתיחס להליך שנקט המבקש שעניינו בקשה למשפט חוזר.