בר"ש 3490/16יוסי שקד נ. ועד האתיקה המחוזית של לשכת עורכי דין

א.בקשת רשות ערעור ולצדה בקשה לעיכוב ביצוע כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן ) בעמל"ע 46542-12-15 ועמל"ע 2213-01-16 מיום 31.3.2016, בו נדחו ערעורו של המבקש וערעורה של המשיבה על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד רוני גולן - אב"ד, עו"ד עמירם בוגט ועו"ד ד"ר אילן צור - חברים) בבד"א 82/15 ובבד"א 83/15, מיום 2.12.2015. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המבקש על הכרעת הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בתל-אביב-יפו (עו"ד רז נבון - אב"ד, עו"ד כרמית בן אליעזר ועו"ד מורן סמון - חברות) בבד"מ פ/36/14 מיום 16.7.2014, קיבל את ערעור המשיבה על קולת העונש שהוטל על המבקש, והעמיד את עונש ההשעיה בפועל מחברות בלשכת עורכי הדין על 12 חודשים.

ההליכים המשמעתיים

ב.בחודש דצמבר 2009 שכרה הגברת שרון פנאן (להלן המתלוננת ) את שירותי המבקש לייצג אותה בתביעת פיצויי פיטורים בשם בעלה המנוח שביקשה להגיש. לבקשת המבקש, העבירה לו המתלוננת סך של 13,500 ש"ח לצורך תשלום אגרה לפתיחת הליך בבית הדין לעבודה. ואולם, המבקש לא הפקיד את הכספים בגזברות בית הדין לעבודה, האגרה לא שולמה, וכפועל יוצא נמחקה התביעה בחודש אפריל 2010.

ג.המבקש הסביר את אי תשלום האגרה כצעד אסטרטגי שנועד למחוק את התביעה מבלי לשלם הוצאות משפט. זאת, לאחר שקרא את כתב ההגנה ולמד ממנו על "חסרים" בתביעה שהגיש. המבקש טען כי ביקש להגיש כתב תביעה חדש ו"משודרג".

ד.בית הדין המשמעתי המחוזי בתל אביב-יפו מצא פסול בכך שהמבקש לא עידכן את המתלוננת בדבר אי תשלום האגרה ובדבר ביטול רישום התביעה, בקבעו כי כחלק מחובת הנאמנות של המבקש למתלוננת, היה עליו לעדכנה ולהסביר לה בצורה ברורה ומפורשת שהתביעה אינה ממשיכה להתנהל, כי האגרה לא שולמה, וכי בדעתו להגיש הליך חדש. בית הדין המשמעתי המחוזי הוסיף, כי חובת העדכון רלבנטית במיוחד במקרה דנא, בו השתהה המבקש ולא הגיש את התביעה החדשה בתוך מספר שבועות. בנוסף, לאחר שהמתלוננת הודיעה למבקש על סיום ההתקשרות ביניהם, זקף המבקש – על דעת עצמו – את הכספים שקיבל לצורך תשלום האגרה, על חשבון שכר טרחתו בגין העבודה שהשקיע בתביעה עד אותה עת. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי היה על המבקש להגיש תביעה נגד המתלוננת לתשלום שכר טרחתו, ולא ליטול לכיסו את כספי האגרה שהופקדו בידיו בנאמנות.

ה.המבקש הורשע, איפוא, בעבירות של מעשה הפוגע בכבוד המקצוע, לפי סעיף 53 וסעיף 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן החוק ), הפרת חובת נאמנות ומסירות ללקוח, לפי כלל 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן כללי האתיקה ), ולפי סעיף 54 וסעיף 61(1) ו-61(2) לחוק, ועיכוב ושליחת יד בכספי פקדונות שלא כדין, לפי כלל 40 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק. בית הדין המשמעתי המחוזי ציין כי לחובת המבקש – שהוא עורך-דין מ-1989 – שתי הרשעות משמעתיות קודמות. האחת, משנת 2000, בגין אי תשלום המגיע ללקוחה מיד כשנודע לו שהכספים העומדים לזכותה לא הגיעו לידיה וכי השיקים ששלח לה לא נפרעו; השנייה, משנת 2012, בגין אי כיבוד פסק דין בו חויב לשלם לטכנאי מכונות צילום סך של 2,245 ש"ח. נקבע, כי המבקש אף לא הביע חרטה ולא לקח אחריות על מעשיו, לא השיב את הסכום למתלוננת ולא הגיש תביעה לתשלום שכר טרחתו. בצד אלה נקבע כי "אין המדובר במקרה של שליחת יד בעלת גוון פלילי, אלא מדובר בסכסוך בעל גוון אזרחי", וכי אין מדובר "במדרג הגבוה" של עבירת שליחת יד בכספי פיקדון ולכן הענישה צריכה להיות "מתונה יותר".

על המבקש הוטל, איפוא, עונש השעיה בפועל של ארבעה חודשים, השעיה על תנאי למשך 12 חודשים, תשלום הוצאות למתלוננת בסך של 7,000 ש"ח והוצאות לועדת האתיקה בסך של 1,000 ש"ח.

ו.המבקש הגיש ערעור הן על הרשעתו הן על חומרת העונש. ועדת האתיקה עירערה מצדה על קולת העונש. בית הדין המשמעתי הארצי דחה את ערעור המבקש וקיבל את ערעורה של ועדת האתיקה. בית הדין הארצי קבע, כי בעבירות מן הסוג שביצע המבקש "אין חשיבות לסכום שעוכב, והמטרה העיקרית בענישה היא הרתעת הפרט והרבים". על רקע זה, בשים לב להרשעותיו הקודמות של המבקש ולאי הפנמת המעשה, החמיר בית הדין המשמעתי הארצי את עונשו של המבקש (אף שלא מיצה עמו את הדין) להשעיה בפועל למשך 12 חודשים.

ז.על פסק הדין הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי. לשכת עורכי הדין הגישה אף היא ערעור מטעמה.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ח.בית המשפט המחוזי ציין כי בהודעת הערעור שהגיש המבקש, עירער גם על עצם הרשעתו, אך בדיון מיום 20.3.2016 הודיע כי הוא אך מבקש להקל במידת העונש שהוטל עליו (עמוד 4 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי קבע כי, כערכאה שלישית, אין בית המשפט נוהג להתערב בעונשים שנקבעו על ידי בתי הדין המשמעתיים, וכי לא מצא שמדובר במקרה חריג המצדיק התערבות. בית המשפט הסכים עם מסקנת בית הדין המשמעתי הארצי, שלפיה בית הדין המשמעתי המחוזי הקל יתר על המידה עם המבקש, וכי העונש שהטיל לא התחשב דיו בשתי התכליות של הדין המשמעתי – הן בהיבט הרתעת המבקש והן בגדרי הרתעתו של ציבור עורכי הדין ושמירת מעמדה ואמינותה של קהילה מקצועית זו בעיני הציבור הרחב. נוכח התנהלות המבקש, ש"לא הפנים את הפסול במעשיו ויש בה להדגיש את הצורך בענישה מרתיעה", נדחתה טענת המבקש שלפיה היה מקום להקל בעונשו ולהסתפק בעונש השעיה על תנאי. מנגד קבע בית המשפט, כי פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי מאזן בין מכלול השיקולים הרלבנטיים לעונש, ולכן אין להחמיר בעונש שקיבל המבקש.

ט.לערעור צורף תצהיר בחתימתה המתלוננת, שבמסגרתו הצהירה כי המבקש לא קיבל ממנה כל תמורה בגין שירותיו המשפטיים, כי לדעתה נגרם לו "עוול משווע" בבתי הדין המשמעתיים, וכי אילו היה בכוחה היתה חוזרת בה מהגשת התלונה נגדו, וכי הושב לה הסכום שנלקח. ואולם, בית המשפט ציין, כי לדברי המתלוננת במהלך הדיון בערעור, היתה חתימתה על התצהיר האמור תנאי להשבת הסכום בסך 13,500 ש"ח על ידי המבקש, ועל כן שקל להחמיר בעונשו של המבקש. ואולם, בשים לב לגובה הסכום, ומשאין למצות את הדין עם המבקש בגלגול זה, החליט שלא להאריך את עונש ההשעיה לתקופה ארוכה יותר.

י.כאמור, בנסיבות העניין, נחה דעתו של בית המשפט המחוזי כי העונש של 12 חודשי השעיה מצוי בתחום הענישה הראויה, וכי העונש אינו חורג באופן קיצוני מתכליות הענישה המשמעותית או מרף הענישה הראוי הנחוץ להגשמת תכליות אלה; לכן לא מצא לנכון להתערב בעונש, וכך גם בגובה ההוצאות שהושתו על המבקש. בית המשפט דחה את טענת המבקש שלפיה עצם פסיקת הוצאות לטובת המתלוננת מעבר לסכום של 250 ש"ח שנפסק לה בגין עדותה בבית הדין המשמעתי המחוזי הוא "בגדר עונש בלתי סביר בעליל, שהמערער לא קיבל הזדמנות נאותה להגן על עצמו מפניו". בית המשפט קבע, כי ברי שהסכום שנפסק למתלוננת בגין עדותה אינו ממצה. עיכוב הביצוע בוטל ונקבע כי תקופת ההשעיה תחל ביום 1.6.2016, וכי מתקופת העונש ינוכו הימים שריצה המבקש בטרם הוחלט לעכב את ריצוי העונש, כפי שהוחלט בבית הדין המשמעתי הארצי.

הבקשה

יא.כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה דנא ביום 1.5.2016. המבקש טוען, כי מעולם לא חזר בו מהודעת הערעור על עצם הרשעתו. לדברי המבקש, הוא חזר והנחה את בא-כוחו בבית המשפט המחוזי לטעון באופן מפורש גם ובעיקר לעניין הרשעתו בעבירה לפי כלל 40 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק. ואולם, בא-כוחו הודיע לבית המשפט המחוזי – על דעתו בלבד – כי הוא חוזר בו מן הטיעונים שנטענו בהודעת הערעור ביחס להרשעה. בכך, טוען המבקש, חרג בא-כוחו מן המנדט שניתן לו בייצוגו, אף שהביע את אי הסכמתו לחריגה זו בזמן אמת.

יב.המבקש מוסיף וטוען כי ההודעה החד-צדדית מצד המתלוננת בדבר הפסקת הייצוג על ידיו, יצרה בסיס לדרישה לגיטימית לתשלום שכר טרחה ראוי; כך – בצירוף ידיעת המתלוננת בזמן אמת על ניכוי הסכום שנועד לתשלום האגרה בסך 13,500 ש"ח על חשבון הדרישה לתשלום שכר טרחה ראוי. דבר זה מוביל לשיטתו למסקנה, כי כלל לא נעברה עבירה משמעתית לפי כלל 40 לכללי האתיקה. לדעת המבקש, מרגע שניכה את הסכום בידיעתה של המתלוננת, קיבל 90 ימים של חסד כדי להתמודד עם אי הסכמתה – על ידי הגשת תביעה כספית לתשלום שכר טרחה ראוי לפי סעיף 88 לחוק. לטענת המבקש, המחלוקת בינו לבין המתלוננת היא מחלוקת אזרחית, ועל כן אינה יכולה להיכנס לגדרו של כלל 40 לכללי האתיקה, וזאת אף שלא הגיש תביעה אזרחית על פי סעיף 88 לחוק. לדברי המבקש, יש לקבוע כי אי הגשת תביעה לאכיפתו של תשלום שכר טרחה מן הלקוח לפי סעיף 88 לחוק מהוה עבירה של התנהגות בלתי הולמת את מקצוע עריכת הדין, אך לא עבירה של שליחת יד שלא כדין. לדעת המבקש, יש להבחין בין מקרה של שליחת יד על רקע מחלוקת סביב דרישה לגיטימית לתשלום שכר טרחה ראוי, לבין שליחת יד אחרת בכספים של לקוח שלא כדין. לדעתו, אין ליתן פרשנות מרחיבה לתחולת כלל 40 לכללי האתיקה. המבקש טוען כי אף היה מקום להתחשב בשיעור הסכום שעיכב; לדעתו "אין לצפות ממנו להביע חרטה על מעשים שיוחסו לו בהכרעת דין שגויה ובלתי צודקת בעליל".

יג.אף אם לא תתקבל הבחנה זו לעניין ההרשעה, יש, לדעת המבקש, להחילה לעניין העונש, באופן בו ייקבע כי די בעונש ההשעיה על תנאי שהושת עליו או בעונש השעיה בפועל בן חודש אחד בלבד. אכן, המבקש שגה בכך שלא הגיש תביעה כספית נגד המתלוננת; אולם, בסד האירועים סבר המבקש כי הוא מתנהל ופועל "באופן תקני, ההולם איש עסקים סביר בנסיבות". המבקש מפנה לפסיקה של בתי הדין המשמעתיים בה הוטל עונש קל יותר מזה שהוטל עליו. לדעתו, העונש שהוטל עליו פוגע שלא כדין ושלא בצדק בחופש העיסוק שלו ובתלויים בו (ארבעת ילדיו, עובדים שכירים במשרדו ועשרות לקוחותיו), וזאת במידה העולה בהרבה מעבר לנדרש.

נוכח האמור עותר המבקש לזכותו מעבירה לפי כלל 40 לכללי האתיקה וסעיף 61(2) לחוק, ובהתאם, להסתפק בתקופת הריצוי עד הנה של עונש ההשעיה בפועל, קרי, חודש ו-10 ימים.

הכרעה

יד.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, חוששני כי לא אוכל להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בכגון דא – בגלגול רביעי, שקדמו לו שתי ערכאות משמעתיות ובית המשפט המחוזי – נשקלת אך במקרים חריגים שבחריגים, "בגדרי 'מהדורה מחמירה' של הלכת חניון חיפה" (ראו בר"ש 4110/15 מסאלחה נ' לשכת עורכי הדין בישראל , פסקה ט (18.6.2015), להלן עניין מסאלחה ; בר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין-ועד מחוז חיפה , פסקה ח והאסמכתאות שם (16.5.2013), להלן עניין סגל ). אין המקרה שלפנינו מעורר שאלות עקרוניות מן הסוג הבא בגדרים נדירים אלה; אין הוא מעורר לאמיתו שאלה משפטית או כללית, ועניינו יישום הלכות קיימות.

טו.אף לגופם של דברים לא מצאתי עילה להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כידוע, מטרת ההליך המשמעתי היא שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש ציבור הלקוחות לעורכי הדין. בתי הדין המשמעתיים הם המופקדים על שמירת כללי האתיקה ההולמת עורכי-דין, והלכה פסוקה היא כי "פסיקתם בשאלה, מהי התנהגות שאינה הולמת עורך-דין, יש בה, בכפוף להתערבות במקרים מתאימים על-ידי בית משפט זה, כדי להתוות את גבולות המותר והאסור, ההולם ושאינו הולם בהתנהגותו של עורך-דין" (על"ע 9/89 יובל נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בבאר-שבע , פ"ד מד(1) 705, 709 (1990), מפי השופט – כתארו אז – ת' אור ). בנידון דידן סברו הערכאות הקודמות כי המעשה שעשה המבקש פגע בכבוד המקצוע, וכי המבקש הפר את חובת הנאמנות והמסירות למתלוננת בכך שעיכב ושלח יד בכספי פקדונות שלא כדין. לא מצאתי מקום לשנות מקביעתן. העובדה שבית הדין המשמעתי הארצי החמיר בעונש שפסק בית הדין המשמעתי המחוזי, אין בה, כשלעצמה, כדי להקים עילה לרשות ערעור (השוו עניין מסאלחה , פסקה י). חוששני כי אף ביתר טענות המבקש אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול רביעי, לרבות טענתו המשפטית שלפיה יש להבחין בין שליחת יד שלא כדין בכספי לקוח ללא ידיעתו, השקולה לעבירת גניבה, לבין תביעת זכות בתום לב, לעניין החלת כלל 40 לכללי האתיקה. להבחנה זו אין יסוד. שליחת יד בכספי לקוח היא עבירה משמעתית לפי כלל 40 לכללי האתיקה, וראו עוד להלן. לעניין הנסיבות של אי העברת הכספים למתלוננת תוך זמן סביר, ואף שהמבקש לא פעל במצוות סעיף 88 לחוק, נראה כי אלה הובאו בחשבון בגזירת העונש שהושת על המבקש, ונזכור כי עברו המשמעתי של המבקש אינו נקי.

ויובהר: אין יכולה לעמוד למבקש טענת קיזוז אל מול שכר הטרחה שנדרש על ידיו, וזאת לנוכח האמור בסעיף 88 לחוק, ואי הגשת תביעה (השוו עניין סגל , פסקה יב).

טז.אין להיעתר גם לטענת המבקש שלפיה מעולם לא ויתר על ערעורו לעניין ההרשעה. המבקש, עורך-דין במקצועו, היה מיוצג בעת הדיון בערעור בבית המשפט המחוזי. אילו סבר כי בא-כוחו טוען בניגוד לדעתו, היה נותן לכך ביטוי בזמן אמת בפני בית המשפט. מכל מקום, טענותיו של המבקש לעניין עצם ההרשעה הועלו גם במסגרת הבקשה הנוכחית וזו ונשמעו.

יז.אשר לעונש, כאמור, המבקש טוען כי אינו מוצדק בנסיבות העניין. ואולם, לא אחת קבע בית משפט זה כי חומרת העונש אינה, ככלל, עילה לדיון בגלגול שלישי (השוו עניין סגל , פסקה יג) לא כל שכן בגלגול רביעי. הדברים נכונים ביתר שאת שעה שמדובר בהתערבות בפסיקת בתי המשפט המשמעתיים, שכן "הרצוי הוא, כי בתי הדין של לשכת עורכי הדין הם שיתוו את מדיניות הענישה" (בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין , פסקה טו (12.7.2012)). לגופם של דברים, העונש שהוטל על המבקש אינו נוטה לחומרה, בשים לב לכך ששלח יד בפקדון לקוח. נזדמן לי לכתוב בעבר:

"העבירה של שליחת יד בפקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות... זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח – הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה" (על"ע 6868/06 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב- יפו נ' עו"ד גדעון חיים , פסקה ט (8.7.2007)).

יח.ודוקו: כספי הפיקדון הוחזרו למתלוננת רק לאחר שהמבקש החתים אותה על תצהיר שצירף לערעורו כתנאי לקבלת הכספים. כאמור, בית המשפט המחוזי שקל להחמיר בעונשו של המבקש בעקבות מעשה זה ובחר שלא למצות עמו את הדין, ולעניין זה כל המוסיף גורע.

יט.סוף דבר, אין בידי איפוא להיעתר למבוקש. ממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצוע . תקופת ההשעיה של המבקש תחל כנקבע ביום 1.6.2016.