בר"ש 3251-23 בר"ש 3251-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 28.3.2023, בעב"י 26451-10-22 (השופט נ' פלקס). בפסק הדין, התקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מיום 11.9.2022, בבד"א 15/22 (עורכי הדין מ' קורדובה, נ' הורוביץ ו-א' בירגר) (להלן: בית הדין הארצי), שבגדרו התקבל בחלקו ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין, מיום 22.6.2021 ומיום 31.5.2022, בבד"מ 32/19 (עורכי הדין א' וייסברג, נ' בוג'ו ו-א' ברטל) (להלן: בית הדין המחוזי).

2.על-פי הכרעת הדין של בית הדין המחוזי, שאושררה על-ידי בית הדין הארצי ובית המשפט המחוזי, קיבל על עצמו המבקש, במהלך שנת 2009, לייצג לקוח בתביעה שהתכוון האחרון להגיש. לשם כך, העביר הלקוח למבקש שכר טרחה, ולצִדו פקדון בסך של 75,000 ₪. ביום 28.2.2011, הודיע הלקוח למבקש על הפסקת הייצוג, וביקש כי יוּשב לידיו הפקדון. חרף זאת, כך נקבע, נמנע המבקש מלעשות כן; בתוך כך, נדחתה גרסת המבקש שלפיה שלח ללקוח שיק על סך של 67,000 ₪, לשם השבת הפקדון, בניכוי הוצאות שהוציא המבקש עבור הלקוח.

3.בגין המעשים המתוארים, ביום 22.6.2021, הרשיע בית הדין המחוזי את המבקש בהתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירת משמעת לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק). אחר זאת, ביום 31.5.2022, פרסם בית הדין המחוזי את גזר הדין בעניינו של המבקש, שבגדרו צוין, בין היתר, כי "מעשי [המבקש] מהווים כמעין שליחת יד בכספי לקוח", כמו גם "גניבת כספי לקוח". על כן, הוּשתוּ על המבקש, ברוב דעות, העונשים הבאים: השעיה בפועל מעיסוק במקצוע עריכת הדין, לתקופה בת 4 שנים; השעיה על תנאי, לתקופה בת 3 שנים, לבל יעבור המבקש כל עבירת משמעת; פיצוי ללקוח בסך של 25,000 ₪; וכן תשלום הוצאות לטובת המשיבה, בסך של 10,000 ₪.

4.ביום 12.6.2022, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין, לבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין. הערעור – התקבל בחלקו. נקבע, תחילה, כי אין מקום להתערבות בהכרעת הדין של בית הדין המחוזי; לצד זאת, בהתייחס לגזר הדין, נפסק כי "לאור העובדה ש[המבקש] שילם ל[לקוח] את הכספים נשוא הקובלנה, גם אם רק לאחר מתן פסק הדין בבית הדין קמא, ולאור חלוף הזמן הרב, בין ביצוע המעשים להתחלת ההליך המשמעתי כמו גם קביעתו של בית הדין קמא בגזר דינו כי 'אין מדובר בעבירה שבוצעה בתחכום, ואף לא מתוך כוונת מרמה' [...] מצאנו לנכון להקל בעונשו של [המבקש]. אנו קובעים כי [המבקש] יושעה מפעילותו כעורך דין, למשך 3 שנים [...] שאר חלקי גזר הדין יעמדו בעינם".

5.ביום 19.10.2022, הגיש המבקש ערעור על פסק הדין של בית הדין הארצי, לבית המשפט המחוזי בירושלים. ביום 18.1.2023, קיים בית המשפט דיון בערעור, ובגדרו הגיעו הצדדים להסכמה הבאה, שקיבלה תוקף של החלטה: "הערעור על הכרעת הדין יידחה באופן בו ההרשעה בדבר התנהגות בלתי הולמת תעמוד על כנה, אך זאת תוך הבהרה שלא היה מקום לנמק את הכרעת הדין בכך שמיוחס למערער מעשה של שליחת יד בכספי לקוח. נוכח הדברים הללו מתבקש ביהמ"ש לדון בערעור [המבקש] על מידת אמצעי המשמעת שהושתו עליו".

6.ביום 28.3.2023, נתן בית המשפט המחוזי את פסק הדין בערעור, שבגדרו נדונו – נוכח הסכמת הצדדים שתוארה לעיל – רק טענות הצדדים לגבי אמצעי המשמעת שנגזרו על המבקש; זאת, על רקע התוכן המחודש והמרוכך ש'נוצק' לעבירת ההתנהגות שאינה הולמת, אשר ההרשעה בה נותרה על כנה. נקבע, כי אמנם "צודקת המשיבה בטענתה בדבר מידת הריסון הרבה בה נוהג בית משפט זה בהתערבותו במידת אמצעי המשמעת בהליכים משמעתיים בכלל, ובהליכים משמעתיים 'בגלגול שלישי' בעניין עורכי דין בפרט", אלא ש"המקרה דנן בא בגדר אותם מקרים חריגים בהם יש להתערב ולהפחית את משך תקופת השעיית [המבקש] בפועל מעיסוק בעריכת דין"; כך, "נוכח השגגה שנפלה בנימוק הערכאות דלמטה", אשר היתה "אחד האדנים עליהם נסמכה הקביעה בדבר מידת אמצעי המשמעת". בהינתן האמור, קבע בית המשפט המחוזי, כי המקרים שאליהם מתאים לדמות את מעשיו של המבקש, לגבי העמידה על "סטנדרט אמצעי המשמעת הנוהג במקרים דומים", הם מקרים של "התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, מחמת עיכוב כספי לקוח – להבדיל ממקרים של שליחת יד בכספי לקוח". בעשותו כן, מצא בית המשפט המחוזי, כי "מתחם אמצעי המשמעת" הרלבנטי, "נע בין השעיה על תנאי לבין השעיה בפועל למשך שנה וחצי" – מתחם שהוא קל בהרבה מזה "הנוהג במקרים של שליחת יד בכספי לקוח, המגיע אף כדי הוצאה מלשכת עורכי הדין".

7.בהתחשב בכלל המתואר, ובשים לב גם לשיקולים נוספים – בהם עברו הנקי של המבקש, כמו גם משך הזמן הניכר שחלף ממועד הגשת התלונה ועד להגשת הקובלנה – פסק בית המשפט המחוזי, כי "יש להפחית את משך תקופת השעיית [המבקש] בפועל באופן משמעותי, ולהעמידה על שנה אחת בלבד", כשלצד זאת, אין מקום "לשנות מיתר אמצעי המשמעת שהושתו על [המבקש] בידי בתי הדין דלמטה".

מכאן הבקשה שלפנַי.

8.לאחר עיון בבקשה, על צרופותיה, ובפסקי הדין שהצטברו בגלגולי ההליך שעד כה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, ללא צורך בתשובה מאת המשיבה. כלל נקוט בידינו, כי "רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על בית הדין המשמעתי הארצי [...] תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית" (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009)). דיון ב'גלגול רביעי' גם כלל לא מבטיח תוצאה צודקת יותר מאשר ב'גלגול' קודם. אכן, עסקינן במקרה חריג קמעא, שבגדרו עונש ההשעיה בפועל שהוּשת על המבקש פחת, בהדרגה, עד כדי רבע מהיקפו המקורי; עניין זה הוא, במידה רבה, תולדת השילוב בין ריבוי הערעורים בזכות שמתאפשר במסגרת הליכי המשמעת של לשכת עורכי הדין, לבין השימוש ב'עבירת הסל' של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, מה שהביא לכך שההרשעה המקורית אמנם נותרה על כנה, אלא שתוכן חדש ושונה נוצק לה במרוצת ההליכים. על כל פנים, אין בדברים אלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור, משאין בהם כדי לעורר סוגיה משפטית עקרונית וכללית, החורגת ממסכת עובדותיו של המקרה הפרטני.

9.ראשה ורובה של הבקשה – טענות המבקש, שעניינן גזירת דינו, על-ידי בית המשפט המחוזי, תוך התייחסות לעבירות עיכוב כספים; זאת, לדבריו, הגם שמדובר ב"עבירה שהמבקש לא הואשם בה, לא הורשע בה, לא התגונן בפניה, ולא נטענה על ידי הצדדים מעולם", וכשלמעשה, פרק הכספים שבכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה), ובפרט כלל 40 בו – אינם רלבנטיים לענייננו, מאחר שפרק זה עוסק "בכספים שנתקבלו אצל עורך הדין עבור הלקוח על ידי צד ג' מכוח היותו עורך דין", בעוד שבדנן, "הכספים שולמו לעו"ד על ידי הלקוח" (ההדגשות הוּספוּ – נ' ס').

10.אין בידי לקבל טענות אלה. לבד מן העובדה שמדובר בטענות הנטועות בפרטי-פרטיו של המקרה הנוכחי, והן נעדרות חשיבות כללית, הרי שגם לגופן – יש לדחותן. בית המשפט המחוזי ודאי לא הרשיע את המבקש בעבירות המשמעת המעוגנות בפרק הכספים הנ"ל, אף לא נטען על-ידו כי כך נעשה. לכל היותר, עסקינן בשימוש שעשה בית המשפט המחוזי בעבירות אחרות, פרטיקולריות, המקיימות קרבה עניינית למעשים שבגינם הורשע המבקש, וזאת עבור הפעלת שיקול הדעת הדרוש לצורך קביעת אמצעי המשמעת המתאים. בהקשר זה אזכיר, כי את טענותיו האמורות, שלפיהן מקרהו אינו בא בגדרי עבירות פרק הכספים, סומך המבקש על בר"ש 2576/13 סגל נ' לשכת עורכי הדין – ועד מחוז חיפה (16.5.2013) (להלן: עניין סגל), וכן על על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ' יורם (3.9.2006) (להלן: עניין יורם), שבהם אכן הובהר כי פרק הכספים אינו מטפל במקרים של עיכוב כספים שהעביר הלקוח עצמו לידי עורך דינו (ראו: עניין סגל, פסקה יב; עניין יורם, פסקה י(1)). דא עקא, שמיד לאחר מכן הוסבר גם, ברחל ביתך הקטנה, כי "אין להוציא מקרא מידי פשוטו: עורך דין המעכב את כספי לקוחו [שהועברו על-ידי הלקוח] שלא על פי דין, מפר את חובת הנאמנות המוטלת עליו; הפרת חובה זו גוררת אחריה ענישה משמעתית הנדרשת גם לחומרת המעשה"; כך, אף אם "לא כלל 40 [לכללי האתיקה] הוא החל [...] במקרה", שכן "לגבי עורך דין המעכב כספים שנמסרו לו על ידי לקוחו, ישנן דרכים אחרות בדין המשמעתי שאינן בהכרח כלל 40" (עניין סגל, פסקה יב (ההדגשה הוּספה – נ' ס'); עניין יורם, פסקאות י(2)-י(3)). עוד תואר, גם הקשר הענייני ההדוק שמתקיים בין שני סוגי עיכוב הכספים הנ"ל, שכן, בסופו של דבר, עסקינן בעורך דין שמשהה אצלו כספים ששייכים ללקוחו (ראו: שם, פסקה י(1)). ואכן, בשני המקרים הנזכרים הורשעו עורכי הדין, בין היתר, בעבירה של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, וזאת בגין עיכוב כספים שהועברו אליהם על-ידי לקוחותיהם.

11.מורם מן האמור, אם כן, כי 'הימלטות' המבקש מעבירות המשמעת הפרטיקולריות שנקבעו בפרק הכספים לכללי האתיקה, בהחלט אינה מלמדת על כי אין מקום להרשעתו בעבירה שבה הורשע, תוך שהתוכן הספציפי שיימצא בה – מקיים קרבה רבה לערכים שעליהם מבקש להגן פרק הכספים שבכללי האתיקה.

12.משכך מצאתי, המשמעות היא שנותרת לפנַי, בעיקרו של דבר, בקשת רשות ערעור שבה ניסיון לתקוף את שיקול הדעת שהפעיל בית המשפט המחוזי, במסגרת גזירת העונש, ובפרט – את הידרשותו, כחלק מכך, לעבירות פרק הכספים. לבד מן האמור לעיל, שלפיו נראה כי בדין נהג בית המשפט המחוזי כפי שנהג, הרי ש"חומרת העונש אינה ככלל עילה לדיון בגלגול שלישי [...], ומקל וחומר בגלגול רביעי" (בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פסקה טו (12.7.2012)), ו"הדברים נכונים ביתר שאת [...] כאשר מדובר בהתערבות בתי המשפט בעניינים משמעתיים" (עניין סגל, פסקה יג). כמו כן, "אין בית משפט זה נוהג להתערב בעונשים שנקבעו על ידי בתי הדין המשמעתיים מקום בו לא חרגו ממדיניות הענישה הראויה, וזאת אף אם לדעת בית משפט זה העונש מחמיר או מקל במעט עם הנאשם" (עניין יורם, פסקה ט). לא מצאתי טעם טוב לסטות מכללים אלה במקרה הנוכחי, בפרט בשים לב להפחתה הניכרת בעונשו של המבקש, שעליה הורו הערכאות הקודמות, בדגש על בית המשפט המחוזי; ובהתחשב גם בחומרת ההתנהגות שעל הפרק, חרף ניסיון המבקש 'להקטינה' – עסקינן בהימנעות המבקש מלהשיב כספים בהיקף לא מבוטל, ללקוח ששם בו את מבטחו. לפיכך, גם בטענותיו אלה של המבקש – אין כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

13.טרם סיום אזכיר, כי המבקש הוסיף וטען – בקיצור נמרץ, וכמעט ללא פירוט – כי עניינו מציף גם שאלה כללית, לגבי עצם השימוש ב'עבירת הסל' של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין; לדבריו, יש לקבוע בהקשר זה, כי "ענישה בגין העבירה התנהגות שאינה הולמת מחייבת הפרת נורמה שנקבעה בדין", שאם לא כן, "הענישה בגין עבירה זו תהפוך להיות גחמת השלטון, או במקרה שבפנינו מוסדות הלשכה". אין לכחד, השימוש שנעשה ב'עבירות סל', שבראשן עבירת הפגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין ועבירת ההתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין (סעיפים 53 ו-61(3) לחוק, בהתאמה), במסגרת דיני המשמעת – אינו חף מקשיים (ראו, למשל, דברי השופט י' כהן בעל"ע 7/73 עו"ד פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, תל אביב-יפו, פ"ד כח(1) 679, 686 (1974)). ברם, אף על סוגיה זו נתן בית המשפט את דעתו זה מכבר, בין היתר בעניין יורם (פסקאות י(2)-י(3)) ובעניין סגל (פסקה יב), שנזכרו לעיל, אשר בהם הוצגו גם הצורך והתועלת שבחובות אתיקה כלליות ורחבות אלה. על כן, משלא מצאתי בדברי המבקש טעם טוב לשנות מקביעות העבר של בית משפט זה, בהתייחס לאותה סוגיה – וכאמור, הטענה הוצגה כמעט ללא הרחבה וביסוס – הרי שגם בכך, אין כדי לשמש עילה למתן רשות ערעור.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.

משלא נתבקשה תשובה, לא אעשה צו להוצאות.