בר"ש 5000-23 בר"ש 5000-23

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 28.5.2023, בעב"י 43165-11-22 ובעב"י 45544-12-22 (השופט נ' פלקס), שבגדרו נדחה ערעורו של המבקש, והתקבל ערעור המשיבה, על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מיום 3.11.2022, בבד"א 11/22, בבד"א 16/22 ובבד"א 19/22 (עורכי הדין א' רוטר, י' צילבון ו-ג' כרמי) (להלן: בית הדין הארצי). בפסק הדין של בית הדין הארצי, נדחו במלואם ערעורי המבקש על פסקי הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין במחוז מרכז, בבד"מ (מרכז) 18/20 (עורכי הדין ע' דביר, מ' מרציאנו ו-נ' אוזלבו), ובבד"מ 37/20 (עורכי הדין א' וינוגרד, י' בן דוד ו-ל' ידין); לעומת זאת, ערעור המבקש בבד"מ (מרכז) 44/21 (עורכי הדין י' רובין, ש' רפפורט ו-א' פרייסמן) – נדחה בכל הנוגע להכרעת הדין המרשיעה, אך הוחלט להקל בעונשו של המבקש.

2.המבקש, נריה כהן מגורי, פעל כעורך דין בתחום הנזיקין; במסגרת עיסוקו זה, נהג מגורי להחתים את לקוחותיו על יִפוי כוח לניהול הליכים משפטיים, בין היתר, מול חברות ביטוח. על-פי הכרעות הדין המרשיעות, דפוס פעולתו הכללי של מגורי – שחזר על עצמו במספר לא מבוטל של מקרים שונים, שאיני רואה צורך לפרטם – היה זה: מגורי היה עורך הסכמי פשרה עם חברות הביטוח, כביכול בשם לקוחותיו, אך כלל לא היה מיידע על כך את אותם הלקוחות, ומקבל לחשבונו את כספי הפיצויים שעליהם סוּכם. במקרים מסוימים העביר מגורי סכום חלקי ללקוחותיו; במקרים אחרים הם לא ראו מכספי התביעה אף לא פרוטה. על מנת להסוות פעילות זו, הציג מגורי ללקוחותיו מצגי שווא שלפיהם ההליכים המשפטיים בעניינם עודם מתנהלים. רק בחלוף זמן רב גילו הלקוחות כי הושגה פשרה בעניינם ובשמם, ללא ידיעתם, לא כל שכן אישורם, וכי סכומי הכסף שהושגו עבורם – נותרו בכיסו של מגורי.

3.אשר על כן, הורשע מגורי בבד"מ (מרכז) 18/20, בביצוע 6 עבירות של שליחת יד בכספים ואי העברתם ללקוח, בניגוד לכלל 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה), ולסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: החוק); 6 עבירות של הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח והפרת חובה לעזור לבית המשפט לעשות צדק, בניגוד לכלל 2 לכללי האתיקה ולסעיף 54 לחוק; 6 עבירות של אי השקעת פיקדון, בניגוד לכלל 41 לכללי האתיקה ולסעיף 61(2) לחוק; 6 עבירות של פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, עבירות לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; 6 עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירות לפי סעיף 61(3) לחוק; 3 עבירות של עיכוב כספים ומסמכים, בניגוד לסעיף 88 לחוק; 2 עבירות של איסור הטעיה, בניגוד לכלל 34 לכללי האתיקה ולסעיף 61(2) לחוק.

4.בבד"מ (מרכז) 37/20, הורשע מגורי בעבירות של הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח, פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין והתנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין – עבירות לפי סעיפים 53, 54, 61(1) לחוק. נוסף על כך, הורשע מגורי בהפרת כלל 40 לכללי האתיקה – עיכוב כספי לקוח.

5.בבד"מ (מרכז) 44/21, הורשע מגורי בביצוע 3 עבירות של שליחת יד בכספים ואי העברתם ללקוח, בניגוד לכלל 40 לכללי האתיקה ולסעיף 61(2) לחוק; 3 עבירות של העלאת טענה עובדתית שאינה נכונה בכתב בפני בית המשפט, בניגוד לכלל 34 לכללי האתיקה ולסעיף 61(2) לחוק; 3 עבירות של הפרת חובת הנאמנות והמסירות ללקוח והפרת חובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט צדק, בניגוד לכלל 2 לכללי האתיקה ולסעיף 54 לחוק; 3 עבירות של אי השקעת פיקדון, בניגוד לכלל 41 לכללי האתיקה ולסעיף 61(2) לחוק; 3 עבירות של אי מתן דיווח וחשבון כספי ללקוח, בניגוד לכלל 42 לכללי האתיקה ולסעיף 61(2) לחוק; 3 עבירות של פגיעה בכבוד מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיפים 53 ו-61(1) לחוק; 3 עבירות של התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בניגוד לסעיף 61(3) לחוק.

6.בגין הרשעות אלה, גזרו מותבי בתי הדין המחוזיים על מגורי את העונשים הבאים: בבד"מ (מרכז) 18/20, נגזרו על מגורי הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין, חיובי פיצויים בסכומי כסף שונים עבור כל אחד מהלקוחות המתלוננים, וקנס ללשכת עורכי הדין; בבד"מ (מרכז) 37/20, נגזרו על מגורי השעיה מחברות בלשכת עורכי הדין למשך 24 חודשים בפועל, וכן השעיה על-תנאי למשך 36 חודשים; בבד"מ (מרכז) 44/21 נגזרו על מגורי הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין, ותשלום פיצוי בסך של 5,000 ₪ לכל אחד מהמתלוננים.

7.מגורי לא השלים עם פסקי הדין של בית הדין המחוזי, והגיש לבית הדין הארצי ערעורים, בכל שלושת ההליכים. ערעוריו בבד"א 16/22 ובד"א 19/22 – נדחו לגמרי; ערעורו בבד"א 11/22 נדחה בכל הנוגע להכרעת הדין המרשיעה, אך בית הדין הארצי התערב בגזר הדין של בית הדין המחוזי בבד"מ (מרכז) 44/21, והקל עם מגורי, כך שחלף הוצאתו לצמיתות מלשכת עורכי הדין, הוצא מלשכת עורכי הדין למשך 3 שנים, בגין כל אחד מהאישומים בהם הורשע – פרק זמן כולל של 9 שנים.

8.על פסק הדין של בית הדין הארצי הוגשו ערעורים הדדיים לבית המשפט המחוזי. לשכת עורכי הדין קבלה על כך שבבד"א 11/22 הקל בית הדין הארצי משמעותית בדינו של מגורי, ללא הצדקה שבדין, ועל אף שהלה כלל לא ביקש מבית הדין הארצי להקל בעונשו; מגורי, מנגד, תקף את פסקי הדין בבד"א 16/22 ובבד"א 19/22, וטען כי נפלו שגיאות כבדות משקל בקביעות בית הדין הארצי.

9.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של מגורי, בעיקר מפני שליבת העובדות המקימות את האישומים כלל אינה שנויה במחלוקת. בתוך כך, דחה בית המשפט המחוזי מכל וכל את טענתו של מגורי, שלפיה רשאי היה לנהוג בדרך שבה נהג עם לקוחותיו. לצד זאת, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור לשכת עורכי הדין, שהופנה כלפי בד"א 11/22, הן מאחר שמגורי כלל לא ערער על גזר דינו, הן בשל הנימוק להקלה בגזר הדין – הפגיעה הקשה בהוצאה של עורך דין ותיק מלשכת עורכי הדין לצמיתות. בית המשפט המחוזי עמד על כך שבדין המשמעתי יש לשקול את התאמת אמצעי המשמעת לתכליתו, תוך מתן משקל מועט לנסיבות אישיות. עוד נשקלו, לחובת מגורי, ריבוי מעשי העבירה שבהם הורשע, וכן "משך הזמן הרב בו בוצעו [העבירות], עת [מגורי] אף מעולם לא הביע חרטה על מעשיו ואף לא השיב את שנטל שלא כדין". לבסוף, הצביע בית המשפט המחוזי על גזרי דין נוספים, שמהם עולה כי הוצאה לצמיתות מלשכת עורכי הדין, אינה חריגה בנוף פסקי הדין המשמעתיים שעוסקים בשליחת יד בכספי לקוח פעמים רבות, מבלי שהושבו הכספים שניטלו. על יסוד כלל האמור, קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור לשכת עורכי הדין, והורה על הוצאתו של מגורי לצמיתות מלשכת עורכי הדין.

10.לאחר שעיינתי בבקשה, על נספחיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות, ללא צורך בתשובה מטעם המשיבה. כלל נקוט בידינו, כי "רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בשבתו כערכאת ערעור על בית הדין המשמעתי הארצי [...] תינתן במשורה שבמשורה, שכן גלגול רביעי בתיק, מבלי לפגוע בחשיבותו לבעלי הדין או מי מהם, הוא מותרות דיוניים שבית משפט זה אינו יכול להעניקם, נוכח העומס המוטל עליו, אלא במקרים חריגים ביותר, ועל אלה לכלול שאלות עקרוניות בעלות חשיבות משפטית או ציבורית" (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה ז (10.5.2009); בר"ש 3251/23 רימר נ' ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין, פסקה 8 (4.5.2023)). בבקשת רשות הערעור מגורי אינו מעלה עילה המצדיקה לחרוג מן הכלל ולהעניק לו רשות ערעור ב'גלגול רביעי'; בקשתו אינה מעוררת כל שאלה עקרונית, והיא מתמקדת כל-כולה בנסיבותיו הפרטניות של עניינו הקונקרטי.

11.מגורי מכוון חיציו כלפי כל מי שרק אפשר: שורה ארוכה (מאוד) של לקוחות; התובעת מטעם לשכת עורכי הדין; הדיינים השונים – בבית הדין המחוזי, ובבית הדין הארצי; בעלי תפקידים בלשכה – בהווה ובעבר; לקוח פלוני כיזב בו, במגורי, והטעה את בית הדין; לקוחה אלמונית מעלילה עליו עלילות שווא, בניסיון להתחמק מתשלום שכר טרחה; לקוח שלישי כפוי טובה, ונמנע מלשלם על חוות הדעת הרפואיות ואת תשלומי האגרה ושכר הטרחה; התובעת רודפת אותו "מאחר והעזתי להעביר דברי ביקורת כנגדה שפגעו באגו שלה"; אחד מן הדיינים "כתב בחופזה הכרעת דין ובהמשך גזר דין"; בית הדין הארצי אמנם התערב בגזר הדין, "אך מטעמים פוליטיים חס על כבודו המדומה של בית הדין במחוז מרכז ולכן לא ביטל לחלוטין את הכרעת הדין".

12.הנה כי כן, להשקפתו של מגורי, קולר האשמה תלוי בצוואר כולם, אך הוא זך ונקי; "אין אדם רואה חובה לעצמו" (בבלי, כתובות קה, ב). ובלשונו של מגורי: "כל מסע הצלב נגדי הינו פועל יוצא מכך שהחתום מטה בחר להעביר ביקורת כנגד ועדות האתיקה של מחוז מרכז". כל זאת, חרף העובדה שעל ליבת העובדות המקימות את האישומים – כלל אין מחלוקת.

13.בהינתן כלל האמור, אף אני סבור, כדעת בית המשפט המחוזי, כי משנמנע מגורי מהבעת חרטה, ומלקיחת אחריות על מעשיו, ומשנמנע גם מלהשיב את סכומי הכסף שנטל שלא שכדין מלקוחותיו, תובעי נזיקין שביקשו פיצוי בגין נזקים שמהם סבלו – הוא אינו כשיר לשמש כעורך דין. הצטברות התיקים כולם אינה מותירה מקום לספק; השעייתו לצמיתות – מוצדקת. ועדיין יוזכר, מבלי לחוות דעה לגוף העניין, כי על אף שהושעה מגורי לצמיתות, שער הכניסה לשוב ולשמש כעורך דין – לא ננעל (ראו: סעיף 52 לחוק לשכת עורכי הדין; סעיף 2 לחוק הקלה באמצעי משמעת המוטלים על בעלי מקצועות מוסדרים, התשע"ז-2017, בצירוף פרט 5 לתוספת לחוק).

סוף דבר, שהבקשה נדחית.