בר"ש 5279/15 נפתלי ורצברגר נ. ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ'

סגל ) בעמל"ע 4515-05-15 מיום 1.7.15, שבמסגרתו נדחתו שני ערעורים – מזה ומזה – על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ג' פרישטיק – אב"ד; עו"ד י' אל-אסמר ; עו"ד ר' קשלס ) בבד"א 118/14 מיום 19.4.15, אשר דחה אף הוא שני ערעורים – מזה ומזה – על פסק-דין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (עו"ד י' צור – אב"ד; עו"ד י' הירשברג ; עו"ד א' כץ , ניתן בדעת רוב) בבד"מ 34/12 מיום 1.12.14. פסק-הדין גזר על המבקש השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין למשך 8 שנים והשעיה על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל. במוקד הבקשה, עורך-דין ותיק ששלח יד בכספי לקוחותיו.

רקע והליכים קודמים

ב.

הפרשה נסקרה בהרחבה במסגרת בר"ש 4907/15 (27.7.15), במסגרתו נדחתה בקשת רשות ערעור מטעם המבקש לעניין עיכוב ביצועה של השעייתו מלשכת עורכי-הדין. בקצרה, המבקש ייצג משפחה אשר שימש כעורך-דינה משך שנים רבות, ושסבלה סבל רב. במסגרת הליכי כינוס של עמותה משכנת, המשפחה העבירה למבקש סך של 525,000 ש"ח לשם סגירת חובותיה כלפי העמותה, ולאחר מכן העבירו סכום נוסף של 50,000 ש"ח. המבקש עשה בכספים כבשלו, תוך מסירת ידיעות כוזבות למשפחה לגבי מחיקת חובותיה. לבסוף, הודה המבקש במעשיו והחזיר למשפחה סכום של 266,500 ש"ח.

א.

בעקבות הפרשה נפתחו הליכים משמעתיים בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין בירושלים. המבקש נמנע מהשתתפות בהליך המשפטי, חרף מאמצי בית-הדין שלא לקיים את ההליכים בהיעדרו. ביום 30.4.15 הורשע איפוא המבקש בשתי עבירות של התנהגות שאינה הולמת עורך דין (עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961) ובעבירה אחת של הפרת חובת נאמנות ומסירות כלפי לקוח (עבירה לפי סעיף 54 לחוק). גזר-הדין ניתן ביום 1.12.14 והורה על השעייתו של המבקש מלשכת עורכי-הדין למשך 8 שנים בפועל, והשעיה על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל. יצויין, כי גזר-הדין ניתן בהכרעת רוב, וכי דעת המיעוט (מפי אב"ד עו"ד י' צור ) סברה שיש להעמיד את העונש על 24 חודשי השעיה בפועל ו-12 חודשים על תנאי בלבד.

ב.

בית הדין הארצי דחה בפסק-דין מנומק שני ערעורים שהוגשו על גזר-הדין – מזה ומזה – תוך שצויין, כי יתכן שהגיעה השעה "ליישר קו", כך שהעונש על שליחת יד יהיה השעיה לצמיתות. בית המשפט המחוזי דחה בפסק-דין מנומק אף הוא, שני ערעורים דומים שהוגשו בפניו, והותיר את העונש שקבע בית הדין המחוזי על כנו – השעיה בפועל למשך 8 שנים, בנוסף להשעיה על תנאי; מכאן בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ג.

המבקש טוען, כי יש להקל בעונשו ממספר טעמים. ראשית, נטען כי ההליכים המשמעתיים לא נפתחו כתוצאה מתלונת המשפחה הנפגעת, שכן זו אינה חפצה במיצוי הדין עם המבקש; לכך, כנטען, משמעות לעניין העונש. עוד נטען, כי הימנעותו של המבקש מהשתתפות בהליכים המשמעתיים לא נבעה מזלזול בבית-הדין, אלא במצבו הרפואי והכלכלי, שמנע ממנו השתתפות פעילה. בהקשר זה נטען גם, שביקש מבית-הדין למנות לו סניגור רק בשלב מאוחר, שכן התבייש לפני כן לבקש זאת. המבקש מצביע על פערי הדעות בין חברי ההרכב בבית הדין המשמעתי המחוזי וטוען, כי יש בעובדה זו כשלעצמה כדי להצדיק את בקשתו, שכן ערכאות הערעור הקודמות לא נתנו דעתן לעניין זה. עוד מזכיר המבקש, כי בית-הדין המשמעתי המחוזי הזכיר אפשרות של "השעיה חלקית", לפיה יושעה רק מטיפול בתיקים אזרחיים-כלכליים בהם יש חשש ממקרה נוסף של שליחת יד. כאמור, בית-הדין לא בחר באפשרות זו בגזר-דינו. המבקש סבור, כי מדובר בסוגיה משפטית עקרונית המצדיקה את קבלת בקשתו לרשות ערעור. לבסוף טוען המבקש, כי ההליכים המשמעתיים שנוהלו נגדו מהוים "רדיפה פוליטית" בשל תיוגו כ"איש ימין קיצוני".

הכרעה

ד.

לאחר העיון סבורני, כי אין מקום להיעתר לבקשה הן על-פי כללי ההתערבות המקובלים והן לגופה. אציין גם כאן, כפי שאמרתי בבר"ש 4907/15 (פסקה ח') "כי הופתעתי למקרא הפרשה; המבקש הוא עו"ד שהופיע בפנינו לעתים מזומנות (וזכור לי עוד מימי היותי בבית המשפט המחוזי), ולא יכולתי להבין כיצד הגיע לעבירה חמורה זו". חידה היא ותהי לחידה. זו פרשה עצובה לכל הנוגעים בדבר, הן ובמיוחד למתלוננים והן למבקש שבגילו אחרי עשרות שנות עבודה הושעה, אך חוששני שהוא הביא על עצמו את העונש.

ה.

באשר למישור הדיוני – נקבע לא אחת, כי רשות ערעור בגלגול רביעי, וכך במקרה שבפנינו, נשקלת "במשורה שבמשורה" (בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (2009)). בקשה מסוג זה תישקל ככל שמדובר בעניין משפטי פרשני מובהק או בנושא ציבורי רחב, או תיקון מה שעלול לגרום במובהק עיוות דין. חוששני כי אין זה המקרה שלפנינו. עיקר טענות המבקש נוגעות במובהק לעניינו הפרטי, וקשה מאוד להלום את הטענה לפיה תוצאות פסק-הדין – ההשעיה מלשכת עורכי-הדין ל-8 שנים – מהוה עיוות דין המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול רביעי. יצוין, כי לא נעלמה מעיניי העובדה שהדעות נחלקו בבית הדין המשמעתי המחוזי; אך בכך כשלעצמו אין די להצדיק גלגול נוסף, לא כל שכן רביעי, מה שאינו ניתן אלא בנסיבות נדירות עד מאוד.

ו.

נוסף על כל האמור, אין בית משפט זה נוהג להתערב אף בגלגול שלישי – וקל וחומר בגלגול רביעי – בחומרת העונש הנגזר. הדברים נכונים במיוחד שעה שעסקינן בעבירות משמעת, אשר מדיניות הענישה לגביהן נקבעת בבתי הדין של לשכת עורכי-הדין (בר"ש 4660/12 עזריאלנט נ' לשכת עורכי הדין , פסקה ט"ו (2012); בר"ש 8639/14 עאטף נ' לשכת עורכי הדין (2015)). אציין כבר כעת, כי לא נפל פגם בהתנהלותם של בתי הדין המשמעתיים; יתר על כן, בתי הדין פעלו כלפי המבקש

לפנים משורת הדין, ביותר מהזדמנות אחת, במטרה לשתפו בהליך – אך ללא הצלחה.

בתי-הדין גזרו את דינו של המבקש תוך מודעות למצבו הרפואי ולמגבלות שחלו על השתתפותו בהליך המשפטי. לפיכך, אין להלום את טענת המבקש לפיה מצבו הרפואי עמד לו לרועץ בגזר דינו.

ז.

כאמור, בפנינו מקרה מצער של עורך-דין שנכשל באחת העבירות המשמעתיות החמורות ביותר – שליחת יד בכספי לקוחותיו. דעת לנבון נקל, כי מדובר בעבירה חמורה ביותר, שכך נזדמן לי לומר לגביה מכבר:

"העבירה של שליחת יד בפיקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות [ההדגשה אינה במקור – א"ר] [...] זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח – הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה" (על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' חיים , פסקה ט' (2007)).

ועוד בבר"ש 5568/12 פלוני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין בישראל (2012) נדרשה החלטה במקרה בו הושעה עורך-הדין לצמיתות מן הלשכה בעקבות משלוח יד בכספי לקוחות, וחרף נסיבות בריאות קשות של המבקש לא נמצא מקום להתערבות בהשעיה בעניינו. המבקש בעניינו לא הושעה לצמיתות אלא ל-8 שנים; זאת, תוך התחשבות בנסיבותיו הפרטניות של המקרה – לרבות השבת חלק מהכספים שנלקחו, ומצבו האישי. טענת המבקש לפיה הושת עליו עונש חמור במיוחד כתוצאה מאנטגוניזם כלפיו ואף רדיפה שנבעה מכך שייצג בעבר ארגונים המזוהים עם הצד הימני של המפה הפוליטית בישראל – מוטב לה שלא היתה נטענת, מה עוד שהגם שהופנתה בעיקר כלפי המשיבה, ואף כאן ללא יסוד מוכח, כרכה גם את ערכאות הערעור ללא בסיס (ראו בר"ש 2328/15 שטנגר נ' לשכת עורכי הדין (2015)).

דומה כי טענת המבקש בנוגע ל"השעיה חלקית" נשענת על סעיף 78(ג) לחוק לשכת עורכי הדין, הקובע כי "עורך דין שהוגש נגדו כתב אישום בבית משפט או בבית דין צבאי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי [...] להשעותו זמנית מעיסוק במקצוע של עורך דין, כולו או חלקו [ההדגשה אינה במקור – א"ר], הכל כפי שיקבע בית הדין, עד להכרעת דינו בבית המשפט או בבית הדין הצבאי [...]". דעתי כדעת בית המשפט המחוזי ובית הדין המשמעתי הארצי שסברו שאין בכך להצדיק "השעיה חלקית" כשעסקינן בהשעיה לתקופה של 8 שנים. דעת לנבון נקל, כי המחוקק ראה לנגד עיניו מצב זמני בו עורך-הדין מואשם במעשים חמורים אך טרם הורשע – ובכגון דא מדובר במצב רגיש המצריך פתרונות רגישים, שיש בהם יחסיות מסוימת לתקופה קצרה, על-ידי סיוג העיסוק. לא כך כשעסקינן בהשעיה לתקופה ארוכה שאינה "תלויה ועומדת". קבלת עמדת המבקש נותנת חיים ליצור כלאיים "עורך-דין לשיעורין", דבר העלול לפתוח פתח לטעויות ולמעידות, וחוששני שאין מקום להלמו.

ח.

המבקש טוען, כי יש לתת משקל לעמדתה של המשפחה שנפגעה ממעשיו, אשר אינה עומדת בדווקנות על מיצוי העונש עמו. מבלי להידרש להיבט העובדתי שבטענה זו אציין, כי ההליך המשמעתי בבתי הדין של לשכת עורכי-הדין הוא הליך "מעין פלילי", בו הנאשם אינו ניצב בפני המתלונן אלא מול הציבור; בהליך הפלילי – מדינת ישראל, ובהליך המשמעתי – לשכת עורכי-הדין כולה. ברי, כי מעשיו של עורך-דין השולח יד בכספי לקוחותיו פוגעים לא רק במתלוננים, אלא בכלל ציבור עורכי-הדין בישראל ששמם הטוב נפגע כתוצאה מהתנהגות זו, אשר לא נמצא לה פשר. לפיכך, גם אם המשפחה נפגעת העבירה אכן מחלה למבקש – ואין בידי לומר בבירור שכך המצב – עדיין טעון המקרה עונש של ממש, והעונש שהושת משקף זאת. יפים לכך דברי המלומד ש"ז פלר שעמד על הקשר שבבסיס המשפט הפלילי – בין הפרט לגוף הציבורי (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין 145, כרך א' (תשמ"ד)) .

"מערכת

היחסים

השניה

המוסדרת

על־ידי

הנורמה הפלילית

היא

זו

שנוצרת

בין המדינה לבין

הפרט

עם ביצוע

העבירה

הפלילית

על־ידיו.

עבירה

זו

מהווה

עילה,

המצמיחה

זיקה

בין

שני צדדים

אלה

ומורכבת

ממערכת זכויות

וחובות

קורלטיביות,

המוסדרות

על־ידי

הנורמה הפלילית. המדינה

זכאית

לתבוע

מן

הפרט

שעבר

עבירה, שישא

באחריות

בגינה, בהתאם

להוראות

הקבועות בנורמה

הפלילית

שדנה

באותו

סוג

של

עבירה.

בכך מחוייבת

המדינה

לפעול

למען

הגשמת

האחריות הפלילית

בגבולות

הקבועים

בנורמה

זו

ובהם

בלבד. במקביל

וכתוצאה

מכך, חייב

הפרט־העבריין לשאת באחריות,

שנוצרה

עקב

ביצוע

העבירה, ומאידך

יש

לו הזכות

לדרוש

שהאחריות

תיקבע רק

בגבולות האמורים".

אכן עסקינן בהליך משמעתי, אך העקרונות דומים.

ט.

אחרון אני שאקל ראש במשמעותן של 8 שנות השעיה, במיוחד נוכח גילו של המבקש שאינו צעיר עוד וייאלץ למצוא עיסוק אחר, בכל הצער והקושי שבדבר; אך חוששני שמעשיו בנידון דידן אינם מצדיקים התערבות בכך. אין להלום איפוא את בקשת רשות הערעור.