בר"ש 4907/15 נפתלי ורצברגר נ. ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין

א.

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר צ'

סגל ) בעמל"ע 1515-05-15 מיום 7.7.15, במסגרתה נדחתה בקשה לדחיית ביצוע של עונש ההשעיה שהושת על המבקש בבית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עו"ד ג' פרישטיק – אב"ד; עו"ד י' אל-אסמר ; עו"ד ר' קשלס ) בבד"א 118/14 מיום 19.4.15, במסגרתו נדחו שני ערעורים – מזה ומזה – על פסק-דין של בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים (עו"ד י' צור – אב"ד; עו"ד י' הירשברג ; עו"ד א' כץ ) בבד"מ 34/12 מיום 1.12.14. פסק-הדין גזר על המבקש השעיה בפועל מלשכת עורכי הדין למשך 8 שנים והשעיה על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל. פסק-הדין אושר בבית המשפט המחוזי ביום 1.7.15. במוקד הבקשה, פרשה מצערת של עורך-דין ותיק ששלח יד בכספי לקוחותיו.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש שימש כעורך-דינה של משפחת עוזיאל (להלן המתלוננים ) משך שנים רבות, וההיכרות ביניהם היא בת למעלה מ-30 שנה. בשנת 1996 חתמו המתלוננים על הסכם עם עמותת משתכני הר שמואל (להלן העמותה ), בו התחייבו לשלם דמי פיתוח עבור המקרקעין שהחזיקו באיזור. בשנת 2001 נכנסה העמותה להליכי כינוס, במהלכם פנו כונסי הנכסים למשתכני הר שמואל כדי שיסדירו את יתרת חובם לעמותה. בעקבות מצבם לאחר נפילת בנם המנוח בעת פעילות צבאית, העבירו המתלוננים את הטיפול בעניין למבקש. ביום 23.8.06 הפקידו המתלוננים בידי המבקש סך של 525,000 ש"ח שנועד לכסות את חובם לעמותה המשכנת, וביום 25.9.06 העבירו למבקש סכום נוסף של 50,000 ש"ח. המבקש הוציא את כספם של המתלוננים מחשבון הנאמנות אליו הועבר, ועשה בו שימוש למטרותיו שלו; זאת תוך שהוא חוזר ומרגיע את המתלוננים כי עניינם בטיפול. לבסוף, בחודש אוקטובר 2011 החזיר המבקש למתלוננים סכום של 266,500 ש"ח. העניין עלה לדיון בעקיפין בבית המשפט המחוזי (השופט ד'

מינץ ) במסגרת פר"ק 211-01, וביום 26.2.12 נקבע – אגב אורחא – כי המבקש שלח יד בכספי לקוחותיו.

ג.

קביעת בית המשפט המחוזי הובילה להליכים משמעתיים בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בירושלים; המבקש נמנע באופן סדרתי מנטילת חלק בהם. לבסוף, ביום 30.6.14 הורשע המבקש בהיעדרו בשתי עבירות של התנהגות שאינה הולמת עורך דין (עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961) ובעבירה אחת של הפרת חובת נאמנות ומסירות כלפי לקוח (עבירה לפי סעיף 54 לחוק). ביום 1.12.14 גזר בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש, בדעת רוב, עונש של 8 שנות השעיה בפועל, והשעיה על תנאי של שנתיים למשך שלוש שנים מיום סיום ההשעיה בפועל. דעת המיעוט (מפי אב"ד עו"ד י' צור ) סברה שיש להעמיד את העונש על 24 חודשי השעיה בפועל ו-12 חודשים על תנאי.

ד.

על פסק-הדין הוגשו שני ערעורים – מזה ומזה – לבית הדין המשמעתי הארצי. במקביל הגיש המבקש לבית הדין הארצי בקשה לעיכוב ביצוע, וזו נדחתה. המבקש עירער על ההחלטה בבית המשפט המחוזי, והערעור התקבל במובן זה שנקבע כי המבקש יוכל לטפל בלקוחותיו הקיימים עד ליום 2.4.15 או עד קבלת פסק-דין של בית הדין המשמעתי הארצי. ביום 29.3.15 האריך בית המשפט המחוזי את מועד עיכוב הביצוע עד ליום 15.4.15, ככל שלא יינתן עד אז פסק-דין בבית הדין הארצי. ביום 13.4.15 דחה בית המשפט המחוזי בקשת ארכה נוספת. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור לבית משפט זה כנגד דחית ההארכה, אך הבקשה נמחקה בהסכמה נוכח פסק-הדין שניתן בינתיים בבית הדין הארצי. בית הדין הארצי דחה את הערעורים, תוך שהוא מציין כי יתכן שהגיעה השעה "ליישר קו", כך שהעונש על שליחת יד יהיה השעיה לצמיתות. עם זאת, כאמור, נמנע בית הדין הארצי מהתערבות בפסק-הדין של בית הדין המחוזי.

ה.

שני הצדדים עירערו בבית המשפט המחוזי על פסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי. במקביל, הגיש המבקש בקשה לעיכוב ביצוע, וזו נדחתה על-ידי בית המשפט המחוזי ביום 4.5.15. ביום 1.7.15 דחה בית המשפט המחוזי את שני הערעורים והותיר את העונש שקבע בית הדין המחוזי על כנו – השעיה בפועל למשך 8 שנים, בנוסף להשעיה על תנאי כאמור. ביום 7.7.15 נדחתה בקשה נוספת לעיכוב ביצוע שהגיש המבקש לבית המשפט המחוזי. מכאן בקשת רשות הערעור.

בקשת רשות הערעור

ו.

לטענת המבקש, שגה בית המשפט המחוזי כשדחה את בקשתו לעיכוב ביצוע ללא דיון או בקשת תגובה. המבקש מדגיש את ההשלכות הקשות של מניעתו מטיפול בתיקים של לקוחותיו שעניינם תלוי ועומד. נטען, כי אין מניעה לדחות את ביצוע גזר הדין לאחר מתן פסק-דין סופי, בבקשת רשות ערעור שבדעתו להגיש, כדי לאפשר את סיום הטיפול בתיקים המונחים על שולחנו.

ז.

תגובת המשיבה התקבלה ביום 20.7.15. לטענתה, ישנם מספר שיקולים המטים את הכף לעבר דחיית בקשת עיכוב הביצוע. ראשית, מדובר בעבירה חמורה במיוחד של שליחת יד בכספי לקוח; שנית, נגזרה תקופת השעיה ארוכה, שאין מקום להמשיך ולעכב את ריצויה; שלישית, למבקש עבר משמעתי בעייתי ואף הושעה בפועל בעבר. לבסוף, מציינת המשיבה את התחמקות המבקש מהתייצבות לדיונים בבית הדין המשמעתי.

הכרעה

ח.

אציין ברישא כי הופתעתי למקרא הפרשה; המבקש הוא עו"ד שהופיע בפנינו לעתים מזומנות (וזכור לי עוד מימי בהיותי בבית המשפט המחוזי), ולא יכולתי להבין כיצד הגיע לעבירה חמורה זו. מכל מקום, לא מצאתי עילה להתערבות בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. עניינו של המבקש נידון בקפידה בשלוש ערכאות – בתי הדין המשמעתיים לשתי דרגותיהם, ובית המשפט המחוזי תוך שהערכאות נתנו דעתן – מספר פעמים – גם לשאלה הספציפית של עיכוב ביצועו של גזר-הדין (ראו לעניין זה דבריי בבר"ש 3589/15 אבני נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין , פסקה ה' (2015)).

ט.

"נשמת הסדר הדיוני" בהליכים משמעתיים היא זו של ההליך הפלילי (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב , פסקה י"ג (2009)), כך שדיון בבקשת עיכוב ביצוע של ענישה משמעתית דומה במהותו לדיון בבקשת עיכוב בתחום הפלילי. פסק-הדין המנחה לעניין זה הוא ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל פ"ד נ"ד (2) 241, עמ' 282-276, פסקה 18 לפסק-דינה של השופטת – כתארה אז – ביניש (2000), בו נקבעו, בין היתר, השיקולים שעל בית המשפט לשקול בבקשות עיכוב ביצוע (ראו סקירה בי' קדמי סדר הדין בפלילים , 1726-1718 (תשס"ט-2009)). השיקולים הרלבנטיים הם: חומרת העבירה; אורך תקופת המאסר; טיב הערעור וסיכויי הצלחתו; עברו הפלילי של הנידון והתנהגותו במהלך המשפט; נסיבותיו האישיות של הנאשם; והשאלה האם הערעור הוא רק על חומרת העונש או גם על ההרשעה עצמה.

י.

מן הכלל אל הפרט. המבקש הורשע בעבירה חמורה ביותר של שליחת יד בכספים של לקוחות ותיקים, שנראה כי סמכו עליו "בעיניים עצומות" לאור היכרותם רבת השנים ונוכח הטרגדיה המשפחתית שפקדה אותם למרבה הצער. על המבקש נגזרה השעיה בת 8 שנים, כך שאין חשש שההשעיה תרוצה במלואה בטרם יוכרע הליך בקשת רשות עירעור שהמבקש כותב כי יגיש. למבקש עומדת זכות הערעור, ובקשת רשות ערעור – לגופו של עניין – טרם הוגשה מצידו, וכמובן לא אביע דעה על סיכוייה, אך נזכור כי יהא זה גלגול רביעי. התנהגות המבקש בבתי הדין המשמעתיים, מקום שלא טרח אף לעדכן את ההרכב כי לא יתייצב לדיון באופן שבזבז זמן שיפוטי יקר, מצביעה על יחס מקל ראש כלפי ההליך השיפוטי שאינו מצדיק כשלעצמו התחשבות לפנים משורת הדין בבקשה הנוכחית. נסיבת מחלתו של המבקש אמנם מצערת, אך חוששני שאין היא עילה להמשיך ולעכב את ביצוע העונש מעבר למה שכבר עוכב עד כה על-ידי בית המשפט המחוזי.

יא.

נוכח האמור, איני נעתר לבקשה.