בר"ש 5327-22 בר"ש 5327-22

1.בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 10.7.2022, בעב"י 48197-04-21 (השופט נ' פלקס), שבגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק הדין של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, מיום 23.3.2021, בבד"א 59/20 (עורכי הדין א' רוזנבלט, א' קרא ו-נ' עוזיאל), שעל-פיו נדחה ערעור המבקש על גזר הדין של בית הדין המשמעתי המחוזי בנצרת, מיום 3.9.2020, בד"מ 21/17 (עורכי הדין ע' ח'טיב, מ' ותד ו-ו' רם).

2.המבקש הועמד לדין משמעתי בגין עבירות של הפרת חובת נאמנוּת ומסירוּת ללקוח, עבירה לפי סעיפים 54, 61(1) ו-61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין), ולפי סעיף 2 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית)); ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק לשכת עורכי הדין; עיכוב ושליחת יד בכספי פיקדונות שלא כדין, עבירה לפי סעיף 40 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) ולפי סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; אי החזקת כספי פיקדונות בחשבון פיקדון, עבירה לפי סעיף 39 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), ולפי סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין; והתנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין. בראשית הדרך, זיכה בית הדין המשמעתי המחוזי (להלן: בית הדין המחוזי) את המבקש מהעבירות בהן הואשם. בעקבות זאת, הגישה המשיבה ערעור על פסק הדין לבית הדין המשמעתי הארצי (להלן: בית הדין הארצי). הערעור – התקבל; בית הדין הארצי הרשיע את המבקש בעבירות האמורות, והחזיר את התיק לבית הדין המחוזי, לשמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר דין. לאחר שמיעת הטיעונים לעונש, גזר בית הדין המחוזי את דינו של המבקש, והורה על הוצאתו לצמיתות מלשכת עורכי הדין. ערעור שהגיש המבקש לבית הדין הארצי – נדחה; כך גם ערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי, על פסק הדין של בית הדין הארצי.

מכאן הבקשה שלפנַי.

3.טענתו המרכזית של המבקש, המצדיקה, לדידו, מתן רשות ערעור, היא שבית הדין הארצי לא היה מוסמך להפוך את הכרעת הדין של בית הדין המחוזי, מבלי ליתן גזר דין. טענה זו, מבסס המבקש על שני אדנים: סעיף 69(א) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה-2015 (להלן: כללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין)), הקובע כי "לאחר טענות בעלי הדין יחליט בית הדין המשמעתי הארצי, בפסק דין מנומק"; וסעיף 195 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), הקובע כי "הכרעת הדין וגזר הדין מהווים יחד את פסק הדין". לשיטתו, 'פסק הדין' של בית הדין הארצי הוכתר כך בטעות, שכן ניתנה בו רק הכרעת דין, ללא גזר דין; מדובר אפוא ב'החלטה אחרת', ועל כן, משהוסמך בית הדין הארצי ליתן 'פסק דין' בלבד, שוב לא היה מוסמך להחזיר את התיק לבית הדין המחוזי. משכך, טוען המבקש, כי דין ההחלטה על הרשעתו – להתבטל. המבקש מוסיף וטוען, כי סעיף 69(א)(1) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין), מסמיך את בית הדין הארצי אך לבטל את פסק הדין של בית הדין המחוזי, "ולתת אחר במקומו", ומכאן, ש"אין כל סמכות כי תינתן 'החלטה' במקום פסק דין". בנוסף מעלה המבקש טענות לגבי הכרעת הדין לגופה, וגורס כי לא היה מקום להרשיעו.

4.המשיבה מנגד, טוענת כי המקרה "אינו מעורר שום שאלה משפטית עקרונית אשר חורגת מעניינו הפרטני של המבקש ואשר ראוי לה, לפי טיבה ומהותה, להתברר במסגרת בקשת רשות ערעור 'בגלגול רביעי'"; זאת בפרט, נוכח היקף ההתערבות המצומצם בבקשות מסוג זה. עוד טוענת המשיבה, כי המבקש "הרוויח פעמיים" מהחזרת התיק לבית הדין המחוזי – "פעם אחת כאשר ניתנה [לו] אפשרות להתכונן לטיעונים לעונ[ש]"; ו"פעם נוספת בכך שקיבל זכות ערעור נוספת לבית הדין [הארצי] על פסק הדין של בית הדין [המחוזי]", כאשר בלאו הכי, "נשמרה לו הזכות לאחר מכן להגשת ערעור בזכות לבית [המשפט] המחוזי בירושלים על פסקי הדין שניתנו". באשר ליתר טענות המבקש, הן לגבי הכרעת הדין, הן לגבי גזר הדין, סומכת המשיבה את ידיה על פסקי הדין של בית הדין הארצי ובית המשפט המחוזי.

5.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער ובתגובה, ושקלתי את נימוקיהן, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, ודאי לא כזה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור ב'גלגול רביעי'.

6.המבקש טוען, כאמור, כי בהתאם לסעיף 69(א) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין), המגדיר את סמכות בית הדין הארצי בערעור, מוסמך בית הדין הארצי ליתן רק 'פסק דין'. על כן, משלא גזר בית הדין את דינו של המבקש – קרי, לא נתן 'פסק דין' – חרג מסמכותו. טענה זו – אין בידי לקבל. כידוע, "'נשמת הסדר הדיוני' בהליכים משמעתיים היא זו של ההליך הפלילי" (בר"ש 4907/15 ורצברגר נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, פסקה ט (27.7.15); ראו גם: בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה י"ג (10.5.2009) (להלן: עניין ברי)). נפנה אפוא את מבטינו להליך הפלילי: סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי, הקובע את סמכות בית המשפט הדן בערעור פלילי, מגדיר את הפעולות שרשאי בית המשפט לבצע "בפסק דינו". כך, בדומה לסעיף 69(א) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין), תוחם סעיף 213 לחוק סדר הדין הפלילי את סמכות בית המשפט, לפעולות שאותן רשאי הוא לבצע בגדרי 'פסק הדין'. לא פעם ולא פעמיים, קיבל בית משפט זה, בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים, ערעור על הכרעת דין, והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי, לשמיעת טיעונים לעונש ומתן גזר דין (ראו למשל, מִני רבים: ע"פ 987/02 מדינת ישראל נ' זביידה, פ"ד נח(4) 880 (2004); ע"פ 3817/18 מדינת ישראל נ' חסן (3.12.2019); ע"פ 6359/21 מדינת ישראל נ' אל עמראני (8.9.2022)). בית המשפט רשאי אפוא לכלול הכרעת דין בלבד, "בפסק דינו" בערעור פלילי. על כן, בהתחשב בכך ש"הליכים משמעתיים הם בעלי אופי מעין פלילי" (עניין ברי, פסקה י"ד), ומשלא הצביע המבקש על טעם טוב להבחין בין ההליכים בעניין דנן, אין מקום לקבוע כי בית הדין הארצי חרג מסמכותו, בהחזירו את התיק לבית הדין המחוזי, למתן גזר דין. עוד אוסיף, כי סעיף 69(א)(1) לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין), מקנה לבית הדין הארצי את הסמכות "לשנות את פסק הדין של בית הדין [המחוזי] או את החלטתו", וכן "להורות לבית הדין לחזור ולדון בעניין". זאת, בניגוד לטענת המבקש, שלפיה מסמיך הסעיף את בית הדין, במקרה של קבלת הערעור, רק לבטל את פסק הדין של בית הדין המחוזי, "ולתת אחר במקומו". מבלי לטעת מסמרות, נראה כי יש בכך כדי להעניק לבית הדין הארצי, באופן מפורש, את ההסמכה הנדרשת.

7.אשר על כן, בקשת הרשות לערער נדחית בזאת.