בר"ש 587-23 בר"ש 587-23

1.בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים, מיום 16.1.2023, בעב"י 10848-01-23 (השופט א' רון), שבגדרה נדחה ערעור המבקש על החלטת בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין בישראל, מיום 15.12.2022, בבד"א 39/22 (עו"ד ח' קנת). בהחלטה זו, נדחתה בקשת המבקש לעיכוב ביצוע עונש ההשעיה שנגזר עליו על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי – מחוז צפון, ביום 14.11.202, בבד"מ 23/19 (עורכות הדין א' גורדון, ע' גוטסמן, ו-מ' אבראהים).

2.המבקש הועמד לדין משמעתי בגין עבירות של הטעיה אסורה, עבירה לפי כלל 34 לכללי האתיקה של לשכת עורכי הדין, התשמ"ו-1986; ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי הדין); התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, עבירה לפי 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין, ועבירה של התקהלות ומהומה אסורים. למעט בעבירת ההתקהלות והמהומה, הורשע המבקש על-ידי בית הדין המשמעתי המחוזי בכלל העבירות. בהמשך לכך, נגזרו עליו 10 חודשי השעיה בפועל, ועונשים נלווים.

3.המבקש הגיש ערעור, הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין, ועמו גם בקשה לעיכוב ביצוע גזר הדין. הבקשה לעיכוב ביצוע – נדחתה, בהחלטת יושב ראש בית הדין המשמעתי הארצי (להלן: יו"ר בית הדין). המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, אולם לנוכח שאלות שהעלה בית המשפט בדבר האפשרות להגיש ערעור בזכות על ההחלטה, ביקש המבקש למחוק את הערעור (עב"י 50459-12-22). בד בבד עם בקשתו זו, הגיש המבקש עתירה לבית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ 8870/22). ביום 5.1.2023, לנוכח הודעת המבקש כי בכוונתו להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, וכי אין הוא עומד עוד על עתירתו – נמחקה העתירה.

4.בהמשך לכך, הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים. הערעור – נדחה, ומכאן הבקשה שלפנַי.

5.לאחר שעיינתי בבקשת הרשות לערער, ושקלתי את נימוקיה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה – להידחות. לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי, ודאי לא כזה המצדיק את התערבות ערכאת הערעור ב'גלגול רביעי'. המבקש טוען, כי ליו"ר בית הדין לא היתה סמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע. לשיטתו, הן בחוק לשכת עורכי הדין, הן בכללי לשכת עורכי הדין (סדרי הדין בבתי הדין המשמעתיים), התשע"ה-2015, אין הוראה המעניקה ליו"ר בית הדין סמכות כאמור; הסמכות לדון בבקשה לעיכוב ביצוע נתונה, לדידו, "להרכב בית הדין בלבד".

6.דין הטענה – להידחות. כידוע, "הליכים משמעתיים הם בעלי אופי מעין פלילי" (בר"ש 1958/09 ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עוה"ד בתל אביב, פסקה י"ד (10.5.2009)). בהתאם לכך, "'נשמת הסדר הדיוני' בהליכים משמעתיים היא זו של ההליך הפלילי" (בר"ש 4907/15 ורצברגר נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, פסקה ט (27.7.15); ראו גם: בר"ש 5327/22 שאער נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין, פסקה 6 (26.10.2022)). מובן, כי בהליך פלילי, מוסמך שופט יחיד להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע (ראו למשל: ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ''ד נד(2) 241, 280-279 (2000)); זאת, בין אם השופט הדן בבקשה לעיכוב ביצוע נמנה על ההרכב שידון בערעור עצמו, בין אם לאו. על כן, משלא הצביע המבקש על טעם טוב להבחין בין ההליכים בעניין דנן, ומשיו"ר בית הדין הוא אחד מחברי בית הדין (סעיף 18(א) לחוק לשכת עורכי הדין), אין מקום לקבוע כי חרג יו"ר בית הדין מסמכותו, בכך שהכריע בבקשה לעיכוב ביצוע. עוד טוען המבקש, כי שגה בית המשפט המחוזי, בקביעתו כי שיקולי סיכויי הערעור ומאזן הנוחות, אינם מטים את הכף לטובת עיכוב הביצוע. ואולם, אף אם יש ממש בטענות המבקש בעניין זה, הרי שממילא, הן נוגעות לסכסוך הפרטני שבין הצדדים, ואין בהן כדי להצדיק מתן רשות ערעור.

6.בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת.