בר"ש 2328/15 עו"ד חיים שטנגר נ. ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א'

כהן ) בעמל"ע 32382-06-13 מיום 2.3.15, במסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי-הדין (עו"ד

ש' ארדינסט , עו"ד ט' ברק , עו"ד ע' א' לב ) בבד"א 123/11 מיום 19.9.12. בית הדין המשמעתי הארצי קיבל את ערעור ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין בנוגע לזיכוי המבקש בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אבי ב (עו"ד י' מ' בויאר , עו"ד ש' גלילי , עו"ד י' קליין ) בבד"מ/פ 236/10 מיום 26.5.13. במרכז הפרשה עומדות התבטאויות המבקש בנוגע לסגנית הנשיא, השופטת טובה סיון, מנוחתה עדן, בגדרי הליך לפסילתה.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש ייצג את לקוחותיו בתיק עזבונות בבית המשפט לענייני משפחה ברמת-גן. ביום 21.6.10, עתר המבקש לפסילת השופטת סיון ע"ה, במהלכה ציין כשש פעמים כי התנהגותה גובלת בעבירה של שיבוש הליכי משפט. השופטת דחתה את הבקשה, וביום 11.7.10 עירער המבקש בפני נשיאת בית משפט זה, ובערעורו ציין כתשע פעמים את עניין שיבוש הליכי המשפט. דברים דומים נכתבו ביום 29.8.10 בערר שהוגש על-ידי המבקש בנוגע להחלטת היועץ המשפטי לממשלה (להלן היועץ המשפטי ) שלא לפתוח בחקירה פלילית כנגד השופטת; וכן בתביעה אזרחית של המבקש נגד השופטת ביום 13.9.10.

ג.

בגין התבטאויות המבקש, הגישה ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין בתל אבי ב קובלנה, המייחסת למבקש את העבירות הבאות: היעדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, לפי סעיפים 2 ו-32 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן הכללים ) וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי-הדין, תשכ"א-1961 (להלן החוק ); אי-מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט, לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק; התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי סעיף 26 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסגרת טיעונים בבית משפט, לפי סעיף 33 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק; התנהגות שאיננה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק.

ד.

בית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי-הדין זיכה את המבקש, ברוב קולות, מן העבירות שיוחסו לו בקובלנה. לפי דעת הרוב, ועדת האתיקה לא תיארה את הנסיבות שקדמו להתבטאויות המבקש, וממילא אין אפשרות לבחון את ההתבטאויות על רקע נסיבות אלה. בנוסף, נדחתה הטענה לפיה התבטאויותיו של המבקש מהוות התנהגות בלתי הולמת באופן קטגורי המנותק מנסיבות המקרה. עוד צוין, כי התלונה שהוגשה על-ידי המבקש ליועץ המשפטי היא "הערוץ המתאים והטבעי" להעלאת הטענות. לגבי התביעה האזרחית שהוגשה על-ידי המבקש נגד השופטת, נקבע בדעת הרוב, כי "זכותו של כל אדם לפנות לערכאות משפטיות סווגה כזכות יסוד חוקתית, שלא ניתן לשללה או להגבילה ללא הוראת דין ברורה ומפורשת". מנגד, דעת המיעוט סברה שהתבטאויות המבקש חרגו מהמקובל במסגרות בהן הועלו, וקיבלה את עמדת ועדת האתיקה במלואה.

ה.

בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין, אף הוא ברוב קולות, קיבל את ערעור ועדת האתיקה על החלטת בין הדין המחוזי. לפי דעת הרוב שגה בית הדין המחוזי בקביעתו, לפיה ועדת האתיקה לא הוכיחה את הנסיבות שקדמו להתבטאויות; זאת שכן התבטאויותיו של המבקש מדברות בעד עצמן, ואילו רצה המבקש להראות כי הנסיבות הצדיקו התבטאויות אלה – עליו היה הנטל לעשות כן; משלא עשה זאת, יש להרשיעו בעבירות שיוחסו לו. לפיכך, הרשיע בית הדין הארצי את המבקש בעבירות הבאות: היעדר יחס של כבוד ופגיעה בכבוד בית המשפט, לפי סעיפים 2 ו-32 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; אי-מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט, לפי סעיפים 54 ו-61(1) לחוק; התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, לפי סעיף 26 לכללים וסעיף 61(2) לחוק; התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסגרת טיעונים בבית משפט, לפי סעיף 33 לכללים וסעיף 61(2) לחוק. מנגד, דעת המיעוט סברה שאין לקבל את ערעור ועדת האתיקה, שכן מדובר בהתבטאויות עובדתיות שהועלו במסגרת המתאימה להן.

ו.

לבקשת המבקש, ובהסכמת ועדת האתיקה, הוחזר התיק לבית הדין המחוזי למתן גזר-דין. חברי המותב נחלקו ביניהם; דעה אחת סברה שיש להשעות את המבקש מלשכת עורכי הדין לתקופה של 18 חודשים; דעה שניה סברה שיש להסתפק בהשעיה על תנאי בלבד; ודעה שלישית סברה שיש להשעות את המבקש לתקופה של 40 יום בלבד. בהיעדר דעת רוב, נהג איפוא בית הדין המחוזי בהתאם לסעיף 69א לחוק הקובע "אם לא היה רוב דעות לגבי סוג העונש או מידתו, או מידת ההשעיה הזמנית, רואים חבר בית הדין שהציע את סוג העונש או מידת העונש או ההשעיה הזמנית החמורים ביותר כאילו הצטרף לדעתו של חבר בית הדין שהציע את ההצעה הקרובה ביותר להצעתו". לפיכך,

הטיל בית הדין המחוזי על המבקש השעיה בפועל של רשיון עריכת הדין למשך 40 יום; השעיה על תנאי למשך שישה חודשים במשך שלוש שנים; והוצאות משפט בסך 5,000 ש"ח. שני ערעורים, מזה ומזה, הוגשו על גזר-דינו של בית הדין המחוזי. גם הפעם נחלקו ביניהם חברי המותב; דעה אחת סברה שיש להשעות את המבקש לתקופה של שלושה חודשים; דעה שניה סברה שיש לגזור על המבקש נזיפה בלבד לפי סעיף 68(2) לחוק; ודעה שלישית סברה שיש להשאיר את גזר-הדין של בית הדין המחוזי על כנו. בהיעדר דעת רוב, נהג בית הדין הארצי בהתאם לסעיף 69א לחוק ודחה את שני הערעורים, מזה ומזה. לפיכך, נותר עונשו של המבקש על כנו.

ז.

לבית המשפט המחוזי בירושלים הוגש ערעור המבקש על הכרעת-הדין ועל חומרת גזר הדין ביחד, והמשיבה ערערה על קולת גזר-הדין. בית המשפט המחוזי דחה את כל הערעורים. בית המשפט הכיר אמנם בכך שהתבטאויותיו של המבקש נעשו "בשפה נקיה", אך קבע שהן הועלו "בדרך בוטה, משפילה ומעליבה". כך מציין בית המשפט, כי "המערער חזר על האמירה לפיה השופטת ומנהל העיזבון ביצעו עבירה של שיבוש הליכי משפט, פעמים רבות, בוריאציות שונות, תוך שהוא גם מפנה בחלק מהמקרים לסעיף העבירה. המערער גם הדגיש את הטענה האמורה בדרכים שונות: לעתים בדרך של כתיבתה באותיות מוגדלות ובולטות, לעתים בדרך של הוספת קו מדגיש, לעתים בדרך של הוספת שני קוים מדגישים, לעתים בדרך של הוספת סימן קריאה – ולעתים – בחר לשלב בין כל אלה". עוד קבע בית המשפט, כי ההתבטאויות לא היו רלבנטיות להליכים המשפטיים בהם נאמרו, בהיותן מסקנה אישית ולא תיאור עובדתי; זאת במיוחד משנאמרו לאחר שהמבקש היה מודע לכך שהיועץ המשפטי לא ראה טעם בפתיחת חקירה פלילית כנגד השופטת.

בקשת רשות הערעור

ח.

המבקש טוען, כי יש לבטל את הרשעתו שכן דבריו רלבנטיים להליך המשפטי בו נאמרו. לשיטתו, הרלבנטיות בהתבטאויות נגד שופטים צריכה להיבחן בשני תנאים. ראשית, האם ההתבטאות נוסחה בסגנון הולם; שנית, האם ההתבטאויות רלבנטיות להליך בהן הועלו, או האם ניתן להוכיחן באותו הליך. המבקש מציין, כי אין חולק על כך שההתבטאות נוסחה "בלשון נקיה". לטענתו, שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה אופן כתיבת הדברים, כגון הדגשת ההתבטאות והבלטתה, מהוה "דרך בוטה, משפילה ומעליבה". עוד טוען המבקש, כי ניתן להוכיח את טענתו בדבר שיבוש הליכי משפט במסגרת הליך לפסילת שופט; לחלופין, גם בהנחה כי אין אפשרות להוכיח את הטענות, הן עדיין רלבנטיות להליך. לפיכך טוען המבקש, כי התבטאויותיו עומדות במבחן הרלבנטיות.

ט.

לפי המבקש, יש לבחון גם את הנסיבות שקדמו להתבטאויות, ונטל הוכחתן מוטל על ועדת האתיקה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו לפיה המבקש ידע שטענותיו אינן רלבנטיות מאחר שהיועץ המשפטי לא מצא לנכון לפתוח בחקירה. לפי המבקש, הוגש ערר על ההחלטה לא לפתוח בחקירה, כך שאין מדובר בהחלטה סופית וממילא אין בה כדי להצביע על מודעות לחוסר הרלבנטיות של הטענות. אציין כאן, כי בכל מקרה מניח אני שעם פטירתה המצערת של השופטת חדל הטיפול בתיק, כמצוות הדין.

י.

המבקש טוען, כי דבריה של ועדת האתיקה בהליך אחר משתיקים אותה מטענה

לעבירה על כללי האתיקה בהליך הנוכחי. בהליך האחר טענה ועדת האתיקה: "לו היו נאמרים הדברים במסגרת בקשת פסלות פורמאלית, לא היה בהם כדי להוות עבירה על כללי האתיקה החלים על עורכי הדין" (בד"א 17/10 עו"ד יעקב גנים נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אבי ב (2010). להלן עניין גנים ).

יא.

המבקש טוען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשהרשיעו בעבירת אי-מתן עזרה לבית משפט לעשות משפט, בגין הגשת התביעה האזרחית כנגד השופטת. לטענתו, הגשת התביעה האזרחית באה לאחר שכבר הוגש ערעור על החלטת השופטת שלא לפסול את עצמה, כך שניהול ההליך המשפטי לא הופרע כתוצאה מכך. עוד טוען המבקש, כי החובה לעזור לבית המשפט לעשות משפט אינה חלה על הליכים משפטיים שהתקיימו מחוץ להליך המשפטי העיקרי וללא קשר אליו.

הכרעה

יב.

לאחר העיון סבורני, כי אין מקום להיעתר לבקשה הן על-פי כללי ההתערבות המקובלים והן לגופה. נקבע לא אחת, כי רשות ערעור בגלגול רביעי, כמו בענייננו, נשקלת "במשורה שבמשורה" (בר"ש 1958/09 עו"ד ניק ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אבי ב (2009)). נדרש לכך אם עניין משפטי פרשני מובהק או ציבורי רחב, ואם תיקון מה שעלול לגרום במובהק עיוות דין. אין זה המקרה שלפנינו, לרבות באשר לטענת עיוות הדין. עיקר טענות המבקש נוגעות להערכתן של התבטאויות ספציפיות, ועל כך אין מחלוקת. אכן, איני מתעלם מן העובדה שבהליכים בבתי הדין המשמעתיים של הלשכה נחלקו הדעות והמטוטלת נעה באופן לא שגרתי; אך בכך אין די להצדיק, לאחר פסיקתו של בית המשפט המחוזי, גלגול נוסף.

יג.

תחילת הפרשה ועיקרה בבקשה לפסילת שופטת. בחינת בקשה מסוג זה נעשית על-ידי מבחן אובייקטיבי, הבודק האם יש חשש ממשי למשוא פנים (ע"א 889/95 שמואל ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי (1995); רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה (2009)). לשם הוכחת משוא הפנים, עשוי מבקש הפסילה, למשל, להציג ראיות הנוגעות לקשריו האישיים של השופט עם בעלי הדין, או להשפעה עליו ממקורות חיצוניים; אולם אין זה ההליך המתאים להוכחת עבירות פליליות, דוגמת שיבוש הליכי משפט. לעניין זה אקדים ואומר, כי עורך דין המעלה טענה כזאת כנגד שופט חייב בזהירות עצומה, והנטל עליו כבד ביותר. במדינה בעלת מערכת משפטית מתוקנת פגיעה מעין זו בשופט בליבת עבודתו, והצגתו כמועל

בתפקידו באופן פלילי, לא פחות, היא צעד דרסטי שנקיטה בו מרחיקת לכת "עד קצוי העצב", וטעונה תשתית ראייתית של ממש; ומאחר שהדברים נאמרים בהליך אזרחי ולא בהליך פלילי כשלעצמו, העלאת טענות בדבר עבירות פליליות אינה רלבנטית ואינה יכולה להתברר באופן הוגן, וממילא אינה יכולה לחסות בהגנה קטגורית מפני עבירה משמעתית על כללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין. ודוק, אין בכך כדי לומר שחסומה דרכם של עורכי-הדין המבקשים להתלונן על שופטים, לרבות במקרה הרחוק והקיצוני של תלונה פלילית – אלא שיש להעלות את הטענות בהליך המתאים להן. גם אם התבטאויותיו של המבקש נקיות מגסויות וניבולי-פה כשלעצמם, אין בכך כדי לפטרו מאחריות להן מיניה וביה. העלאת טענות חמורות בדבר עבירות פליליות, אף אם נעשתה בשפה נקיה, עשויה להוות עבירה משמעתית, בהיעדר כל אפשרות לבחינתן בהליך בו נאמרו, ואין בהן אלא לפגוע בשמה הטוב של השופטת, וכדברי המשורר רבי יהודה הלוי "דְּבָרִים אַָרְבוּ תוֹכָם דְּבוֹרִים" (מתוך שירו "דבריך במור עובר רקוחים").

יד.

המשפט העברי עסק בסוגיה דומה בפרשיית זיגוד וטוביה (בבלי פסחים קי"ג ע"ב). התלמוד מספר על הוראתו של האמורא רב פפא להלקות אדם בשם זיגוד שהעיד על חטאו של אדם אחר בשם טוביה. על תמיהתו של זיגוד – "טוביה חטא וזיגוד מנגיד" [טוביה חטא וזיגוד לוקה?!] – עונה רב פפא כי כיון שעדות יחיד אינה מספיקה להרשעה, כל שבכוחה לעשות הוא להכתים את שמו של טוביה לשוא, קרי, הוצאת שם רע בעלמא, וזאת אין להלום. מקרה זה שימש במשך השנים מקור לפסיקת ההלכה בעניינם של המעלים טענות פלילות מבלי להוכיחן (שו"ת הרשב"א (הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת, ספרד, המאות הי"ג-י"ד), חלק ב' סימן קפ"ד; שו"ת הראנ"ך (הרב אליהו בן חיים, קושטא, המאות הי"ח-י"ט), סימן קי"א; שו"ת שמחת כהן (הרב רחמים הכהן, תוניסיה, המאה הכ'), אורח חיים סימן כ"א). מאלה נראה, כי חכמי המשפט העברי נוקטים גישה מחמירה בנוגע להעלאת טענות בסיטואציה בה אין להן השלכות משפטיות, והן מסתכמות בהוצאת שם רע; כשלעצמה עבירה חמורה מאוד (ראו ספרי חפץ חיים ושמירת הלשון לר' ישראל מאיר הכהן מראדין, רוסיה-פולין, המאות הי"ט והכ'). הדברים חמורים במיוחד כאשר מדובר בטענות המופנות כלפי שופטים, באופן שאם לא הוכח מותיר ריח לא טוב, ופוגע באמון ההכרחי לשפיטה. התורה אוסרת על קללת שופטים – "אלוהים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאֹר" ( שמות , כ"ב, כ"ז) . ידועים דברי הרמב"ם כי "עוון גדול להוא לבזות את החכמים או לשנאותן; ולא חרבה ירושלים עד שביזו בה תלמידי חכמים" ( תלמוד

תורה נ', י"א). הפגיעה

בשופט נחשבת לפגיעה במוסד השפיטה, החורגת מד' אמותיו של השופט הפרטי – "תלמיד חכם שביזוהו או חרפוהו בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו" ( שולחן ערוך (רבינו יוסף קארו, ספרד - ארץ ישראל, המאה הט"ז) יורה דעה סימן רמ"ג סעיף ח'). ודוק: אין בכך כדי לפגוע באפשרות לאכיפה כזו או אחרת כנגד שופט במקרים המתאימים, והדין מאפשר זאת בצורות שונות – ואולם לא כן דברי בלע במקום שנותרים הם כעננה מרחפת.

טו.

בנוגע לנסיבות שקדמו להתבטאויות, אין להלום את טענת המבקש לפיה נטל הוכחתן מוטל על ועדת האתיקה. למעשה, טענתו של המבקש היא מעין וריאציה על טענת "אמת דיברתי" בתביעות לשון הרע (סעיף 14 לחוק לשון הרע, תשכ"ה-1965; ראו גם א' שנהר דיני לשון הרע 215 (1997)) ; קרי, המבקש טוען כי טענותיו ה"פליליות" כנגד השופטת – באמת יסודן. טענות מסוג זה הן טענות הגנה מובהקות, והנטל להוכחתן מוטל על הצד המתגונן. משלא עמד המבקש בנטל הוכחת הטענה, וראו האמור מעלה, אין בכוחו לחסות בצילה. מעבר לנדרש ומבלי לטעת מסמרות אציין, כי גם אילו הוכיח המבקש בדיעבד את נכונות טענותיו, מה שלא נעשה, איני משוכנע שיש בכך כדי לזכותו מהעלאת טענות פליליות כנגד שופטת בהליך שאיננו מתאים לכך; נכונות הטענות אינה הופכת את העלאתן לרלבנטית בכל הליך. כפועל יוצא מכך, היעדר החלטה סופית מטעם היועץ המשפטי בעניין טענות המבקש אינו רלבנטי להעלאת הטענות בהליך לפסילת שופט. יפים לכך דבריה של השופטת פרוקצ'יה בנוגע לעבירת העלבת עובד ציבור (דנ"פ 7383/08 אונגרפלד נ' מדינת ישראל , פסקה 27 לפסק-דינה (2011)):

"דברי העלבה קיצוניים כלפי עובד ציבור, העלולים לפגוע פגיעה ממשית ביכולת תפקודו ולהשפיע על השירות הציבורי בכללו, נכנסים בגדר האיסור, בין אם יש בביקורת המוטחת אמת, ובין אם לאו. שאלת האמת והשקר בטענות המושמעות אינה אמורה להתברר בגדרה של האמירה העולבת, אלא במסגרת תלונה כדין לרשות המוסמכת, שבידי כל אדם להגישה בהתקיים עילה לכך".

טז.

אין להלום גם את טענת המבקש בדבר השתק שיפוטי החל על ועדת האתיקה. ככלל, ברי כי יתכנו מקרים בהם טענה בהליך אחד יוצרת השתק שיפוטי כלפי טענה הפוכה בהליך אחר, וכדבריו של השופט – כתארו אז – גרוניס: "הטענה בדבר השתק שיפוטי יכולה להתעורר מקום בו אחד מבעלי הדין מעלה טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ניתן לראות באיסור על העלאת טענות עובדתיות חלופיות כנגד אותו בעל דין בכתב טענות אחד משום דוגמה של השתק שיפוטי; האיסור קבוע בתקנה 72(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984)" (רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון והשקעות בע"מ , פסקה 9 לפסק-דינו של השופט – כתארו אז – גרוניס (2005); וראו גם חוות דעתי שם). אין זה המקרה בענייננו. בעניין גנים , אליו מפנה המבקש, התפרץ עורך-דין במהלך הדיון בבית המשפט והאשים את בית הדין ב"החלפת צד". התבטאות זו, בניגוד להתבטאויותיו של המבקש, אכן ניתן היה לברר באופן לגיטימי בהליך לפסילת שופט; שם, כזכור, נבחנת שאלת משוא הפנים. לפיכך, טענת ועדת האתיקה בהליך האחר אינה סותרת את טענתה בעניינו של המבקש.

יז.

באשר לטענת המבקש, לפיה משעה שכבר הוגש ערעור על החלטת הפסלות, לא היה בתביעה האזרחית שהגיש כנגד השופטת כדי אי-מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט. בית המשפט המחוזי ציין במפורש, כי הרשעת המבקש בעבירה אינה נסמכת רק על התביעה האזרחית אלא על מכלול התנהגותו (פסקה 41 לפסק-דינו של בית המשפט המחוזי):

"לכך מצטרפת העובדה, שהתביעה הנזיקית היוותה רק נדבך אחד משלל פעולות בהן נקט המערער בעניינה של השופטת: ביום 20.5.10 ביקש מהיועמ"ש לבחון את האפשרות לפתוח בחקירה פלילית נגד השופטת; ביום 21.6.10 הגיש בקשה לפסלותה וביום 11.7.10 הגיש ערעור על ההחלטה לדחות את הבקשה. כאמור, ביום 13.9.10 הגיש את התביעה הנזיקית. מכלול מעשיו אלה, מקים את הרושם העז, כי המערער עשה ככל שביכולתו להפריע לניהול תיק העיזבון וכי אחת מהדרכים בהן בחר להגשים את מטרתו זו, הייתה הגשת התביעה הנזיקית".

יח.

ולבסוף לעניין גזר הדין: אין חקר לתבונתו של עורך דין בניהול תיק בשירות לקוחו; אך לכך גבולות שנעברו כאן בבירור. כבר אמר החכם מכל אדם "מוות וחיים ביד לשון" ( משלי

י"ח כ"א). המבקש כנראה אדם ברוך כשרונות, אך את חרצובות עטו שחרר לא אחת (ראו בר"ש 1907/151907/15 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין נ' חיים שטנגר (2015)), ועל כך הוא משלם. צר על כך, אך צר יותר על קרבנות העבירות הללו. גזר הדין במקרה דנא הוא קל; המבקש נדון לארבעים ימי השעיה מלשכת עורכי הדין. אין מקום להתערבות בכך, בודאי בגלגול רביעי.

יט.

סוף דבר, איני נעתר איפוא לבקשת רשות הערעור .