בר"ש 4102/16 בר"ש 4102/16

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן ) בעמל"ע 64904-12-15 ועמל"ע 55625-12-15, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה ונדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (אב"ד א' רוטר , חב"ד ד' גל , חב"ד ע' מרינברג ) מיום 23.11.15, בגדרו של פסק דין זה התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין בחיפה (אב"ד ש' כרוב , חב"ד ע' שקיב , חב"ד ד' גלעד ) מיום 3.5.15. עיקר עניינה של המחלוקת קיומה של שליחת יד בכספי לקוח.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש ייצג את פלוני (להלן המתלונן ) במספר עניינים כנגד מעסיקתו לשעבר, הן לעניין זכויותיו הנוגעות ליחסי עבודה והן בגין נזקי גוף שנגרמו לו במסגרת עבודתו. המבקש והמתלונן חילקו את התביעות בגין נזקי הגוף לשני תיקים: "תיק השמיעה" ו"תיק ההֶרניה" (בקע מפשעתי). בתיק ההרניה ניתן בתחילה פסק דין בהיעדר הגנה לטובת המתלונן, שבוטל לאחר מכן תוך חיוב הנתבעות בתשלום הוצאות בסך 10,000 ₪. המתלונן טען, כי המבקש נטל סכום זה לעצמו ולא דיוח לו עליו. כאשר פנה אליו בא-כוחו החדש של המתלונן בעניין זה, השיב לו המבקש במכתב בו נאמר בין השאר: "צריך מידה לא מבוטלת של חוסר בושה, חוסר קולגיאליות וחוסר יושר בכדי להתנסח כפי שהתנסחת. התנסחות אומללה כגון דא רק מעידה על רמתך ועל רמת הקולגיאליות שהינך מפגין כלפי עמיתך. איומיך הליצניים בפנייה 'לוועדת האתיקה ולביהמ"ש' מוטב אלמלא הועלו עלי כתובים, אולם אינני מאמין, נוכח ניסוחיך האומללים כי אתה עומד מאחורי מה שאתה מנסח".

ג.

בא-כוחו החדש של המתלונן הגיש תלונה ללשכת עורכי הדין ביום 24.5.09. בתגובתו לתלונה, טען המבקש, כי מטרתה היא "להדוף הליך משפטי המתנהל בימים אלו בביהמ"ש השלום בעכו" וכי "אל ללשכה לתת יד למטרה זו". בעקבות מכתבו של המבקש השהתה ועדת האתיקה את הטיפול בתלונה עד לסיום ההליך האזרחי. ביום 9.4.12, לאחר שתביעתו של המבקש נדחתה על ידי בית משפט השלום, הוגשה קובלנה לבית הדין המשמעתי במחוז חיפה בגין שורה ארוכה של הפרות נטענות של כללי האתיקה על-ידי המבקש. בפני בית הדין המחוזי ובמסגרת התביעה לבית משפט השלום, העלה המבקש טענת קיזוז וטען כי הכספים שקיבל קוזזו על חשבון הוצאות ושכר טרחה בגין טיפול בתיקי המתלונן. זאת תוך הסתמכות על זכות הקיזוז שנכללה בהסכם שכר הטרחה בין המבקש למתלונן, לטענתו.

ד.

בית הדין המשמעתי המחוזי הרשיע את המבקש, פה אחד, באי דיווח על קבלת כספי לקוח, לפי כללים 40 ו-42 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, ולפי סעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 ( החוק ). בית הדין המחוזי הרשיע את המשיב, ברוב דעות, בשליחת יד בכספי לקוח, לפי סעיף 61(3) לחוק. בנוסף, הורשע המבקש, פה אחד, בעבירה של אי שמירה על כבוד מקצוע עריכת הדין, לפי סעיפים 53 ו-61(1) לחוק, בגין האופן בו התנסח במכתב לבא-כוחו של המתלונן. בית הדין המחוזי גזר על המבקש, ברוב דעות, עונש השעיה בפועל למשך 40 חודשים. דעת המיעוט הציעה להשית 12 חודשי השעיה. בנוסף, הטיל בית הדין המחוזי, פה אחד, על המבקש עונש השעיה על תנאי למשך 60 חודשים, בתנאי שהמשיב לא יעבור עבירה של שליחת יד בכספי לקוח במשך 3 שנים.

ה.

המבקש הגיש ערעור על הרשעתו ועל גזר הדין לבית הדין הארצי. בית הדין הארצי קיבל באופן חלקי את ערעורו של המבקש על הכרעת הדין, ומצא לזכותו, ברוב דעות, מן העבירה של שליחת יד בכספי לקוח, ולהותיר על כנה את ההרשעה ביתר העבירות. ערעורו של המבקש על גזר הדין נדחה, בנימוק כי העונש שהושת על המבקש על ידי בית הדין המחוזי נטה לקולא באורח מופרז, אולם עתה – נוכח זיכויו מעבירה של שליחת יד – העונש ראוי.

ו.

על הכרעתו של בית הדין הארצי הגישו המבקש וועדת האתיקה ערעור לבית המשפט המחוזי. ועדת האתיקה ביקשה לבטל את זיכויו של המשיב מן העבירה של שליחת יד, ואילו המבקש ביקש לזכותו מכל העבירות בהן הורשע. לחלופין, ביקש המבקש להקל בעונש שהוטל עליו ולהטיל עליו השעיה על תנאי בלבד. בית המשפט המחוזי דחה בפסק דין מפורט, שנדרש לכל הנקודות הרלבנטיות, את ערעורו של המבקש, וקיבל את ערעורה של המשיבה. בית המשפט המחוזי מצא, בדומה לבית הדין המחוזי, כי למבקש לא קמה זכות קיזוז מכספי זכייתו של המתלונן, וכן כי המבקש לא מילא אחר חובתו להודיע למתלונן תוך זמן סביר על הקיזוז, ואף התחמק ממתן תשובה בעניין הסכום לבא-כוחו של המתלונן; אלה יחד, כך נפסק, מגבשים את היסוד הפיסי והיסוד הנפשי של עבירת שליחת היד. בית המשפט המחוזי הרשיע איפוא את המבקש בשליחת יד בכספי הלקוח, אך החליט שלא להתערב בעונש.

בקשת רשות הערעור

ז.

כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי הגיש המבקש את הבקשה דנא. המבקש שב וטוען, כי יש לזכותו מעבירה של שליחת יד בכספי לקוח. המבקש מעלה בבקשתו שלוש טענות, עקרוניות לשיטתו: ראשית , האם ניתן להרשיע עורך דין בעבירת שליחת יד בכספי לקוח, בהיעדר עיגון לעבירה בחוק ובתקנות לשכת עורכי הדין; שנית , הניתן להסתמך על פסק דין אזרחי כראיה בדין המשמעתי; שלישית , מהו הזמן הסביר בין מועד הגשת התלונה לבין מועד הגשת הקובלנה כנגד עורך דין וניהול הליך משמעתי, והאם עומדת למבקש הגנה מן הצדק בגין השיהוי הנטען.

דיון והכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה ובנספחיה, חוששני כי אין מקום להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בגלגול רביעי נשקלת "במשורה שבמשורה" (ראו בר"ש 1958/09 עו"ד ניר ברי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (2009)). בקשה מסוג זה תישקל ככל שמדובר בעניין משפטי פרשני מובהק או בנושא ציבורי רחב, או תיקון מה שעלול במובהק לגרום לעיוות דין. אין זה המקרה בפנינו. למרות נסיונו של המבקש להעטות על טענותיו אדרת עקרונית, המדובר בסוגיות אשר הוכרעו בפסיקה זה מכבר, והבקשה נוגעת במובהק לעניינו הפרטי. גם העובדה שהדעות נחלקו בבתי הדין המשמעתיים אין בה כדי להצדיק גלגול נוסף, לא כל שכן רביעי במספר (ראו בר"ש 5279/15 נפתלי ורצברגר נ' ועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין (2015)).

ט.

לגופם של דברים, אין – בכל הכבוד – להלום את טענת המבקש, כי לא ניתן להרשיעו בעבירת שליחת יד בכספי לקוח בהיעדר עיגון לעבירה זו. סעיף 61 לחוק קובע כדלקמן:

"אלה עבירות משמעת:

(1) הפרת הוראה מהוראות הסעיפים 53 עד 60 או של דין אחר המטיל חיוב או איסור על עורך דין בקשר למקצועו;

(2) הפרת כללי האתיקה המקצועית שנקבעו לפי סעיף 109 או לפי סעיף 98יג(3);

(3) כל מעשה או מחדל אחר שאינו הולם את מקצוע עריכת הדין."

ברי כי לשון רחבה זו כוללת בתוכה גם את העבירה המשמעתית של שליחת יד בכספי לקוח, שהיא מן המעשים החמורים שניתן לייחס לעורך דין. באחת הפרשות ציינתי:

"מטרת ההליך המשמעתי היא שמירה על רמת המקצוע ועל האמון שרוחש ציבור הלקוחות לעורכי הדין. חובת הנאמנות הכללית של עורך דין כלפי לקוחו קבועה בכלל 2 ובסעיף 54 לחוק. מספר הכללים המסדירים חובות ספציפיות של עורך דין כלפי לקוחו הוא קטן, שכן אין ניתן להעלות עלי כתב את כל הסיטואציות האפשריות במציאות אנושית, בהן עלול עורך דין למעול חלילה באמון לקוחו. חובת הנאמנות הכללית האמורה באה על מנת לפרוש מצודה רחבת היקף על המקרים בהם פועל עורך דין שלא למען אינטרס לקוחו, ויש בה כדי לענות על הנצרך לאכיפה המשמעתית. בתי הדין המשמעתיים הם היוצקים תוכן מוחשי לחובת הנאמנות הכללית, ופסיקתם, יחד עם פסיקתו של בית משפט זה, קובעת את נורמות ההתנהגות האתית של עורכי הדין, את המותר ואת האסור... זו אף דרכו של המחוקק הראשי שהטיל על עורך הדין חובות כלליות נוספות, אלה המעוגנות בסעיף 53 לחוק (שמירה על כבוד המקצוע) ובסעיף 61(3) (התנהגות שאינה הולמת את המקצוע). בתי הדין המשמעתיים הם האמונים ליצוק תוכן אף לחובות הללו. 'סעיף 61(3) מאפשר לבתי הדין המשמעתיים ולבית המשפט העליון ליצוק תוכן להוראות החוק על-ידי הקביעה מהן דרכי התנהגות שאינן הולמות את מקצוע עריכת הדין' (גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 490-489 והאסמכתאות דשם)" (על"ע 9013/05 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' יהודה , פסקה י(2) לחוות דעתי (2006))

דברים אלה נכונים מקל וחומר לענייננו, מקום בו הלכו הערכאות הקודמות בתלמי ההלכה הפסוקה. העבירה המשמעתית של שליחת יד בכספי לקוח נדונה בפסקי דין רבים, ואין בפסיקת הערכאות הקודמות כל חידוש. בעבר נזדמן לי לכתוב:

"... העבירה של שליחת יד בפיקדון לקוח היא מן העבירות החמורות הרובצות לפתחו של עורך דין, וישנם מקרים שבהם תצדיק את סילוקו של עורך הדין משורות המקצוע לצמיתות. ... זאת, שהרי היא נוגעת בלב ליבו של המקצוע, שכל כולו אמון הלקוח והציבור במקצועיותו וביושרתו של עורך הדין ששירותיו נבחרו, עד כדי גילוי כל צפונות לב; שעה שעורך הדין שולח יד בפקדונו של הלקוח - הרי אלה תרתי דסתרי במובהק, בחינת נשיכת היד המאכילה" ( על"ע 6868/06 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' חיים , פסקה ט' (2007)).

י.

באשר לטענתו של המבקש, כי לא ניתן להשתמש בפסק הדין האזרחי כראיה בבית הדין המשמעתי, גם אותה התקשיתי להלום. ראשית , המבקש עותר להסתמך על דבריו של השופט – כתארו אז – ד' לוין בע"פ 277/81 שלום הלוי נ' מדינת ישראל , פ"ד לח(2), 369 (1984). ואולם, דבריו של השופט לוין אינם תומכים בטענתו:

"משהבעתי דעתי, שקביעותיו של בית המשפט בהליך האזרחי אינן מחייבות בהליך הפלילי, אין זאת אומרת שמנועים אנו מלהתרשם

משיקוליהם ומנימוקיהם של השופטים המלומדים בהליך האזרחי הנ"ל ... ולאמץ

אותם במקרה דנן." (ההדגשות הוספו – א"ר; שם , עמ' 384).

בענייננו, חבר בית הדין המחוזי, עו"ד דן גלעד, ציין בהקשר זה בהכרעת דינו, כי "אמרות הנאשם והמתלונן בתצהירים שהוגשו בהליך האזרחי ובעדויות שנמסרו שם הן אמרות חוץ של העדים ובודאי שהנן ראיות קבילות. הדבר איננו אומר, כי בית הדין מחויב לאמץ את המסקנות הסופיות שבפסק הדין הדן במחלוקת בין הצדדים או לקבוע ממצאי מהימנות באשר לעדים בהתאם לאמור באותו פסק הדין". שנית , המבקש מבקש לגזור גזרה שוה מן המשפט הפלילי לדין המשמעתי, ולא כך הדבר. אמנם, נטל ההוכחה בדין המשמעתי גבוה מנטל ההוכחה במשפט האזרחי, אולם הוא נמוך מנטל ההוכחה במשפט הפלילי (ראו על"ע 3/74 ישעיהו לויט נ' היועץ המשפטי לממשלה , פ"ד כט(1) 439 (1974); על"ע 8/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' פלוני , פ"ד לו(1) 756 (1982)). אפילו היתה ההלכה השיפוטית שוללת מכל וכל התחשבות בפסקי דין אזרחיים במסגרת ההליך הפלילי – וכאמור אין המצב כך – לא ניתן להסיק מכך באופן ישיר לעניין דיני הראיות בדין המשמעתי. לבסוף , סעיף 67 לחוק קובע מפורשות, כי "בית דין משמעתי רשאי, מטעמים מיוחדים שיפרט בהחלטתו, לקבל ראיה אף אם לא היתה כשרה להתקבל בבית המשפט". כפי שציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו, בית משפט זה פסק זה מכבר, כי "כשנקבע בפסק דין סופי של בית משפט בהליכים אזרחיים – ואין נפקא מינה מי הם הצדדים להליכים אלה – שעורך דין פלוני שלח ידו בכסף רעהו, או עשה כיוצא בזה מעשה שלא ייעשה בידי עורך דין, כי אז יוכל בית דין משמעתי, במסגרת סמכויותיו לפי סעיף 67 לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961, לראות בקביעה זו משום ראיה לכאורה בהליכים משמעתיים שיינקטו נגד עורך הדין בשל אותו מעשה" (על"ע 2/70 דוד פרנקל נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין , פ"ד כ"ד(1) 729, 736 (1970), מפי השופט (כתארו אז) ח' כהן).

יא.

קשה להלום גם את טענתו של המבקש כי השיהוי בין מועד הגשת התלונה לבין מועד הגשת הקובלנה מקים לו הגנה מן הצדק. כפי שנפסק על ידי בית משפט זה בעבר, יתכנו מקרים ששיהוי בנקיטתם של הליכים משמעתיים נגד עורך דין הנמשך שנים רבות, ייחשב כשיהוי בלתי סביר המקים הגנה מן הצדק (ראו על"ע 10982/04 עו"ד רוני גורסקי נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב (2004); על"ע 2531/01 שמעון חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל אביב-יפו , פ"ד נח(4) 55 (2004)). בנדון דידן, פסקו בית המשפט המחוזי ובית הדין הארצי, כי התנהלות המבקש במסגרת ההליך בבית הדין המחוזי עולה כדי זניחת טענת השיהוי, ולכן מנוע המבקש מהעלאתה. למעלה מן הצורך נערך דיון בטענת השיהוי, והיא נדחתה גם לגופה. הנמקות הערכאות הקודמות בעניין זה מקובלות עליי, ואיני מוצא מקום להידרש לכך בשלישית; אך אציין, כי המבקש הוא שהעלה את התביעה האזרחית במסגרת התגובה לתלונה כנגדו, וטען כי מטרתה של התלונה "להדוף הליך משפטי המתנהל בימים אלו בביהמ"ש השלום בעכו" ו"אל ללשכה ליתן יד למטרה זו". בנסיבות אלה, החלטתה של ועדת האתיקה להשהות את הטיפול בעניינו של המבקש עד לסיום ההליך האזרחי סבירה ואף מתבקשת, בגדרי השכל הישר.

יב.

אין בידי אפוא להיעתר לבקשה.