רע"פ 1390/11 ארקדי ויינשטיין נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (הנשיאה ברלינר והשופטים קרא וסוקולוב) בתיק ע"פ 32843-06-10. הבקשה מכוונת הן כלפי הכרעת הדין מיום 13.5.09 והן כלפי גזר הדין מיום 12.1.11. הודעת הערעור והבקשה הוגשו ביום 20.1.11, מקום שהמבקש היה אמור להתיצב לריצוי עונשו ב-15.2.11.

ב.

אלה עיקרי העובדות הרלבנטיות בשלב הדיוני הנוכחי. נגד המבקש ואחרים הוגש לבית משפט השלום כתב אישום שייחס להם עבירות לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו - 1975. בית משפט השלום (השופט דן מור) זיכה את המבקש מכל העבירות שבכתב האישום, ואולם הרשיע אותו (לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב - 1982) בעבירה של שימוש במרמה או תחבולה "במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס" (לפי סעיף 117(ב)(8) לחוק מס ערך מוסף), והשית עליו 3 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 50,000 ₪.

ג.

ביום 13.5.09 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה, והרשיע את המבקש בחלק מהאישומים שבכתב האישום - בכלל זאת, בניכוי מס תשומות בסך מצטבר של 1,660,000 ₪ מבלי שהיו בידיו חשבוניות מס כדין; וברישום כוזב בהנהלת חשבונות. במהות ניתן לומר, כי התקבלה גירסת התביעה, לפיה התקשרו הנאשמים עם אחד דימיטרי שורדין כדי שיוציא בעבורם חשבוניות בלא שיבצע כל עבודה תמורתן. גזירת הדין הוחזרה לבית משפט השלום, והוא השית על המבקש (ביום 18.1.10) 4 חודשי מאסר בפועל (החלטה משלימה מיום 25.5.10, בעקבות חוות דעת לא חיובית של הממונה על עבודות שירות), 18 חודשי מאסר על תנאי וקנס בסך 25,000 ₪. ביום 12.1.2011 קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה על קולת העונש, החמיר את עונש המאסר לתשעה חודשים ואת הקנס לסך 50,000 ₪.

ד.

כלפי פסקי דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה הבקשה שלפנינו. בעיקר תוקף המבקש את השימוש שעשה בית המשפט המחוזי בסעיף 212 לחוק סדר הדין הפלילי ("בית המשפט רשאי להסיק מחומר הראיות שהיה לפני הערכאה הקודמת או לפניו מסקנות שונות משהסיקה הערכאה הקודמת או לקבוע כי אין בו יסוד למסקנותיה"). נטען, בין היתר , כי המחלוקת בית הערכאות ממוקדת בשאלת קבילות הודעה שמסר המבקש בחקירתו:

"עיקר השוני שבין גישת בית המשפט קמא לבין גישתו של בית המשפט המחוזי הנכבדים הוא במשקל שיש ליתן להודעתו של ויינשטיין בחקירתו במע"מ, שנגבתה ממנו בנסיבות כפי שפירט בית משפט השלום ועליה חלק בית המשפט של הערעור, וכן במשמעות שיש לתת להצטברות הראיות הנסיבתיות" (סעיף 16 לבקשה).

עוד נטען כלפי סטיית בית המשפט המחוזי מהכלל בדבר התערבות ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות, וכלפי החלטתו לאשר את הודעתו של המבקש לגופה. נטען גם כלפי חומרת העונש; והוטעם, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

ה.

לאחר העיון אין בידי להיעתר למבוקש. בית משפט השלום (בגזר דינו מיום 18.1.2010) סיכם את הפערים בין פסקי הדין של הערכאות השונות באופן הבא:

"עיקר השוני שבין גישתי וגישת ערכאת הערעור הוא במשקל שיש ליתן להודעתו של ויינשטיין בחקירתו במע"מ, שנגבתה ממנו בנסיבות כפי שפירטתי שם, וכן במשמעות שיש לתת להצטברות הראיות הנסיבתיות. בעוד שלדעתי, אין כל משקל מפליל לראיות נסיבתיות שהמסקנה העולה מהן אינה חד משמעית לחובת הנאשם, הרי לגישת בית המשפט של הערעור, בהצטברותן של הראיות הנסיבתיות, שכל אחת מהן משקלה שולי, עשויה 'התמונה הכוללת' ללמד על אשמתם של הנאשמים".

דומה איפוא, כי התיק תחום לנסיבותיו העובדתיות - וקשה להלום את טענת המבקש, כי הוא מעורר שאלות בעלות חשיבות משפטית העשויות להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128; רע"פ 5853/10 כרבאג נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 4/87 זיו נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ו.

מעבר לצורך אציין, כי בשאלת קבילות הודעת המבקש נחלקו הערכאות ביישומה של הלכת יששכרוב (ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי , פ"ד סא(1) 461) בנסיבות הקונקרטיות; ואולם לא למותר לציין, כי המבקש ניהל משפט זוטא, בו טען כלפי העובדה שחקירתו נוהלה בעברית (שפה אשר טען כי אינו דובר), וכי כלל לא אמר דברים שנרשמו מפיו - ואילו הטענות השונות לגבי "חילוץ" הודאה בדרכים שאינן הוגנות, לגבי הפרת זכות ההיועצות והפעלת לחץ נפשי, הועלו לראשונה בסיכומים בתום ההליך כולו. בנסיבות אלה ייחס בית המשפט המחוזי משקל מוגבל לטענה, כי פגמים שנפלו בחקירה (ככל שנפלו) פגעו בהיות ההודאה "חפשית ומרצון" (כלשון סעיף 12(א) לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א - 1971). בית המשפט המחוזי התייחס לטענות אף לגופן, והסביר כי גם אם היה מקום שהחקירה תתנהל במובנים מסוימים באופן מתוקן יותר, הנה בנסיבות אין הפגמים מצדיקים את פסילת ההודעה.

ז.

בכל הנוגע למשקל המצטבר של הראיות הנסיבתיות, הלכה היא כי יש לבחון כל ראיה כשהיא בפני עצמה, ואת האפקט המצטבר של הראיות. כידוע:

"אין הכרח כי כל ראיה נסיבתית, כשהיא לעצמה, תספיק להרשעת הנאשם. המסקנה המפלילה עשויה להתקבל גם מצירופן של כמה ראיות נסיבתיות אשר כל אחת בנפרד אינה מספקת להפללה, אך משקלן המצטבר מספיק לצורך כך" (ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם) פסקה 7 השופטת פרוקצ'יה)

אף יש מקום לתת משקל לראיות נסיבתיות שהמסקנה העולה מהן אינה "חד משמעית" (כלשון בית משפט השלום), כשהן באות לחזק ראיות אחרות (ובענייננו, לדוגמה, הודעת המבקש). השאלה, אם בנסיבות די בהודאת המבקש בחקירתו במע"מ, יחד עם הראיות הנסיבתיות שנסקרו בהרחבה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, כדי לבסס את ההרשעה היא שאלה נקודתית שאינה באה בגדריה המצומצמים של הלכת חניון חיפה (ראו רע"פ 4987/92 בירנברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

ח.

בכל הנוגע לפערי הענישה בין הערכאות (4 חודשי מאסר בפועל בבית משפט השלום לעומת 9 חודשי מאסר בפועל בבית המשפט המחוזי) אזכיר, כי ככלל חומרת העונש כשלעצמה אינה עילה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 6338/10 דייטש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)), מה גם שגזר דינו של בית המשפט המחוזי מפורט ומנומק בנסיבות; ונוכח הסכומים הגדולים בהם מדובר, ספק אם אף לגופו היה העונש מצדיק התערבות.

ט.

סוף דבר אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע. ככל שטרם התיצב המבקש לריצוי עונשו עליו לעשות כן ללא דיחוי.