פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
3153/10 - א'
בפני:
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המבקש:
גיא שבתשוילי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית
המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 7.4.10 בעפ"ג 9963-01-10 שניתן על ידי כבוד
השופטים: ד' ברלינר – נשיאה, ז' המר – סג"נ ות' שפירא
ובקשה לעיכוב ביצוע
בשם המבקש:
בעצמו
החלטה
המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום בתל-אביב-יפו (פ 8545/07) בגין עבירה של גניבה ממעביד, לפי סעיף 391 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.
לפי הנטען בכתב האישום, המבקש שהועסק במפעל לתכשיטים כמלטש, גנב בשלוש הזדמנויות שונות ממעבידו תכשיטי זהב בסכום כולל של 2,000 דולרים לערך.
בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט צ' קפאח ) הרשיע את המבקש על פי הודאתו בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, וגזר עליו שבעה חודשי מאסר על תנאי.
על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי תל-אביב-יפו (עפ"ג 9963-01-10) וטענה כנגד קלות העונש, אשר אינו משקף לסברתה הן, את אופייה של העבירה שבוצעה על רקע יחסי אמון בין המבקש למעבידו והן את העובדה שהמבקש שב וחזר על מעשיו שלוש פעמים. בנוסף, טענה המשיבה כי ניתן משקל רב מדי למצבו הכלכלי של המבקש ולהליך האזרחי המתנהל נגדו בענין זה.
ביום 7.4.2010 קיבל בית המשפט המחוזי (כבוד הנשיאה ד' ברלינר והשופטים ז' המר
ו ת ' שפירא ) את הערעור, וקבע כי העונש שהטיל בית משפט השלום אינו משקף את גורמי החומרה שהתקיימו במעשיו של המבקש. בין הגורמים מנה בית המשפט, את הפרת האמון שבין המבקש למעבידו, את הקושי של המעביד להתגונן מפני גזילה על ידי עובדו, את אופיו של הנכס הנגנב, זהב, והקלות שבגניבתו, וכן את חזרתם של מעשי הגניבה. בית המשפט המחוזי אף קבע, כי אין מקום לייחס משקל משמעותי להליך האזרחי המתנהל כנגד המבקש שכן תוצאותיו אינן ברורות ואין לו השלכה על המשמעות הנורמטיבית של ביצוע העבירה. לפיכך, בית המשפט הותיר את המאסר על תנאי בעינו, והוסיף והטיל על המבקש שמונה חודשי מאסר בפועל וקנס בסך 5,000 ש"ח או חודש מאסר תמורתו.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי, אשר בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי משהחמיר בעונשו, זאת לנוכח הפער הבולט שבין העונש שנגזר עליו בערכאה הדיונית ובין זה שהטילה ערכאת הערעור ולנוכח מצבו המשפחתי והכלכלי.
דין בקשת רשות הערעור להידחות.
הלכה היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)(להלן: חניון חיפה )). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מסיבה זאת בלבד, דין הבקשה להדחות.
יתרה מכן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש.
יתר על כן, "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006)). בפרשה אחרת ציינתי כי:
"ההלכה שנקבעה הינה, כי מקום שקיים פער ניכר שאינו סביר בין העונש אותו השיתה הערכאה הדיונית ובין זה שהשיתה ערכאת הערעור, יתכן, ויש בעצם קיומו של פער זה כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יחד עם זאת, אין זו תוצאה הכרחית או מיידית של קיומו של פער. הבחינה האם מוצדק מתן רשות ערעור תלויה בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה ומקרה ... אין מדובר במבחן "טכני חשבונאי" גרידא אלא בשאלה מהותית הנגזרת מהעיקרון לפיו ראוי שהעונש שקובעת ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שקבעה הערכאה הדיונית. כך למשל, מקום בו העונש שהשיתה הערכאה הדיונית שגוי על פניו ואינו יכול לעמוד, אין הוא גם יכול לשמש, כשלעצמו, אמת מידה, חשבונאית או אחרת, לענין בחינת ההצדקה ליתן רשות ערעור" (רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל
(טרם פורסם, 9.2.2009)).
בנסיבות הענין שלפניי הפער שבין העונשים אינו לוקה בחוסר סבירות מהותי, אלא העונש שהוטל בבית משפט השלום, הוא אשר סוטה מהשורה, מהנימוקים השונים אותם מנה בית המשפט המחוזי ובעיקרם, החומרה הגלומה במעשי הגניבה של המבקש ממעבידו לאור יחסי האמון ששררו בין הצדדים, וחזרתם של המעשים בהזדמנויות שונות.
אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית וממילא נדחית אף בקשת עיכוב הביצוע שהוגשה עימה.
המבקש יתייצב לריצוי עונשו בתאריך 3.5.2010 בשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי בתל-אביב, לשם תחילת ריצוי עונוש.
ניתנה
היום, ט"ו באייר התש"ע (29.4.2010).
ש ו פ ט