רע"פ 8708/08 אמין אלסאנע נ. מדינת ישראל

המבקשים הועמדו לדין בבית משפט השלום בראשון לציון (תיק פ' 1316/06) בגין עבירה של נסיון פגיעה במתקן בזק, לפי סעיף 29 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982 בצירוף סעיפים 25 ו29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין ) ; ועבירה של קשירת קשר לעוון, לפי סעיף 499(א)(2) לחוק העונשין.

על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, סמוך ליום 1.1.2006 קשרו המבקשים יחד עם אחר (להלן: האחר ) לגנוב כבל תקשורת של חברת בזק, תוך פגיעה בגוב (בור של בזק ובו מתקן איתות וכבלי מתכת) המצוי בבית קברות חדיד בסמוך לכביש 443 (להלן: הגוב ). בסמוך ליום 1.1.2006 הגיע המבקש 2 לגוב, פתח אותו, ירד לעומקו, איתר בתוכו כבל בזק ועזב את המקום. ביום 1.1.2006 הגיעו המבקש 1 והאחר אל הגוב, באמצעות רכבו של המבקש 1, פתחו את הגוב באמצעות הנפת מכסהו העשוי מסגרת ברזל יצוק בטון, נכנסו לגוב וקשרו שרשרת ברזל לכבל על מנת להוציאו מן הגוב. בשלב זה הגיע למקום קצין הביטחון של חברת בזק, הזדהה בפניהם ושאל למעשיהם. בתגובה, פתחו המבקשים במנוסה ונמלטו מן המקום באמצעות רכבו של המבקש 1.

המבקשים הודו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש. ביום 16.11.2006

הרשיע בית המשפט (כבוד השופטת ע' וינברג-נוטוביץ ) את המבקשים על פי הודאתם. ביום 9.7.2007, לאחר קבלתם תסקירי מבחן בעניינם, גזר בית המשפט את דינם של המבקשים ; על המבקש 1 נגזרו 4 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן קנס בסך 2,000 ש"ח או 20 ימי מאסר תמורתו. על מבקש 2 נגזרו 7 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, וכן קנס בסך 3,000 ש"ח או 30 ימי מאסר תמורתו. כן נקבע, כי הרכב שחולט על ידי המשטרה יוחזר לידי בעליו, הוא מבקש 1.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי מרכז (ע"פ 1918-11-07). בערעורה טענה המשיבה כנגד קולת העונש שנגזר על המבקשים, ועתרה להטיל עליהם עונש מאסר בפועל, להגדיל את סכומי הקנסות ולחלט את רכבו של המבקש 1. לטענתה, העונש שהושת בתיק זה חורג ממדיניות הענישה המחמירה שנתגבשה בפסיקה בעבירות של גניבת מתכות ופגיעה במתקני תשתית ותקשורת. עוד נטען, כי בית משפט השלום לא נתן משקל לעובדה, כי למשיבים עבר פלילי מכביד בתחום עבירות הרכוש. ביחס למבקש 2 נטען, כי שגה בית משפט השלום כאשר קבע, כי המאסר המותנה שתלוי כנגדו בגין עבירה של היזק בזדון לרכוש אינו חל על עבירת הניסיון בה הורשע בתיק הנוכחי, וכאשר לא שקל לחומרה את העובדה כי הוא הוטל בגין עבירה מתחום הרכוש. כן נטען, כי הקנסות שהוטלו על המבקשים הינם נמוכים יתר על המידה. נטען עוד, כי אין לזקוף לטובת המבקשים את העובדה כי לא גרמו בפועל כל נזק, שכן השלמת העבירה נמנעה אך בזכות הגעתו המקרית של קצין הביטחון של חברת בזק למקום.

ביום 22.9.2008 קיבל בית המשפט (כבוד השופטים א' טל, ז' כספי ומ' פינקלשטיין) את הערעור. נקבע, כי נוכח היקפיה הרחבים של תופעת גניבת המתכות ושכיחותה במקומותינו בשנים האחרונות, מתחייבת הכבדה בענישה, לרבות הטלת עונשי מאסר בפועל, אשר יהלמו את חומרת העבירה ויהוו אמצעי מרתיע, הן כלפי העבריין העומד לדין והן כלפי עבריינים בכח. עוד נקבע, כי בעובדה שהמבקשים לא גרמו נזק בפועל אין כדי להביא להקלה כה משמעותית בעונשם כפי שזו באה לידי ביטוי בפסק דינו של בית משפט השלום. זאת, במיוחד לאור תיקון 39 לחוק העונשין, בו נקבע כי דינה של עבירת הניסיון כדין העבירה המושלמת (סעיף 34ד לחוק העונשין). באשר למאסר על תנאי שהיה תלוי כנגד המבקש 2 נקבע, כי לאור השינוי האמור שחולל תיקון 39, אין בעובדה שהוא הורשע בתיק זה בעבירת ניסיון כדי למנוע הפעלת המאסר המותנה. בעניין זה נקבע עוד, כי המבחן להפרת התנאי הוא מבחן מהותי ; קרי, אם העבירה שעבר מי שהמאסר המותנה תלוי כנגדו כוללת את יסודותיה של העבירה בגינה הוטל אותו מאסר, אזי העונש המותנה יהא בר הפעלה. כך במקרה דנן, לפי שהעבירה בה הורשע המבקש 2 בתיק זה,

ניסיון פגיעה במתקן בזק,

כוללת את יסודותיה של "העבירה הנוספת"- היזק בזדון לנכס. עוד ציין בית המשפט את עברם הפלילי של המבקשים כשיקול לחומרה. לבסוף, ביטל בית המשפט את גזר דינו של בית משפט השלום, וגזר על המבקשים את העונשים הבאים: על מבקש 1 נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל ו12 חודשי מאסר על תנאי. כן הוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח או 4 חודשי מאסר תמורתו. כמו כן, רכבו חולט, אלא אם יפקיד בקופת בית המשפט המחוזי לטובת משטרת ישראל סכום של 30,000 ש"ח בתוך 30 יום ; על המבקש 2 נגזרו 6 חודשי מאסר בפועל ו12 חודשי מאסר על תנאי. כן הופעל עונש המאסר המותנה בן 4 החודשים שהיה תלוי כנגדו, באופן שמחציתו תרוצה במצטבר לעונש שהוטל בתיק זה ומחציתו תחפוף לו, כך שבסך הכל ירצה הוא 8 חודשי מאסר בפועל. כמו כן, הוטל עליו קנס בסך 10,000 ש"ח, או 4 חודשי מאסר תמורתו.

מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי.

בבקשתם טוענים המבקשים, כי העונש שהוטל עליהם בבית המשפט המחוזי הינו חמור יתר על המידה, לאור העובדה כי מ דובר

בניסיון לעבור עבירה שאינה חמורה, וכי בפועל, אף אילו הייתה מתגבשת העבירה המושלמת, לא היה נגרם כל נזק, כיוון שמ דובר

בכבל נטוש אליו לא היו מחוברים מנויים. עוד נטען, כי פער הענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור הינו פער חריג, המצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה. כן נטען, כי שגה בית המשפט שלערעור בהטילו מאסר בפועל על המבקשים, אשר הינם ראשי משפחות גדולות האחראים לפרנסתן.

המשיבה, מצידה, מתנגדת למתן רשות ערעור. לדידה, הבקשה אינה מעלה כל שאלה משפטית בעלת חשיבות מיוחדת המצדיקה דיון בפני ערכאת ערעור שנייה. טענות המבקשים נסובות סביב חומרת העונש ונסיבותיהם האישיות, הא ותו לא. לגופו של עניין טוענת המשיבה, כי פער הענישה במקרה דנן אינו חריג כלל ועיקר, ואינו מצדיק מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובת המשיבה, כמו גם בפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

עניינם של המבקשים נדון כבר בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן: הלכת חניון חיפה ). בענייננו, לא הצביעו המבקשים על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה . מטעם זה בלבד, דין הבקשה להידחות.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי פער הענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אף הוא אינו כזה המצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. ככלל, עצם קיומו של פער ענישה בין שתי ערכאות לא יצדיק מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית, אלא בנסיבות יוצאות דופן, בכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג (רע"פ 5060/04 דוד הגואל נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.2.2005)). במקרה דנן, לא קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור בפני בית משפט זה.

כמו כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמן אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאת ערעור שניה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצעו המבקשים. בית משפט זה עמד בעבר על הצורך בהחמרת העונשים בגין גניבת מתכות ופגיעה בתשתיות, שהפכו לתופעה נפוצה במקומותינו (ראו

למשל רע"פ 3372/08 אמסלם נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 16.4.2008)). במקרה דנן עסקינן בעברייני רכוש רצדיביסטים, אשר לחובתם הרשעות קודמות בעבירות רכוש. המבקש 2 אף ריצה עונש של שנתיים מאסר בפועל בגין אחת מהרשעותיו בעבירות רכוש, ויצא לביצוע העבירה הנוכחית שעה שריחף מעל ראשו מאסר על תנאי בעבירה דומה. בנסיבות אלה, הפגיעה במשפחותיהם, לה טוענים המבקשים, הינה תוצאה ישירה של מעשיהם, ומשכך, אין להם אלא להלין על עצמם. לפיכך, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית.

ההחלטה מיום 16.10.2008, בדבר עיכוב ביצוע גזר-הדין, מבוטלת.

על המבקשים להתייצב ביום 1.3.09 לא יאוחר מהשעה 10:00 במזכירות בית המשפט המחוזי מרכז, לשם תחילת ריצוי עונשם.