רע"פ 8275/11 שמעון אוחנה נ. מדינת ישראל

לפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (עפ"ת 10817-05-11, כבוד השופט א' כהן מיום 27.9.2011), שבמסגרתו התקבל ערעורה של המשיבה על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים בפ"ל 3968-09-10 מיום 31.3.2011 (כבוד השופטת מ' קסלסי ), באופן שהוטל על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, בנוסף לרכיבי העונש שהוטל עליו בבית המשפט לתעבורה. כמו כן, תקופת הפסילה שהוטלה על המבקש הוארכה לתקופה של 12 חודשים.

נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח בר תוקף. בית המשפט לתעבורה הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו, בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום והטיל עליו עונש של קנס בסך של 1,000 ש"ח, פסילה לתקופה של חודשיים וכן ארבעה חודשי פסילה על תנאי לתקופה של שנתיים.

על גזר דינו של בית משפט השלום ערערה המשיבה לבית המשפט המחוזי, אשר קיבל את הערעור. ביום 11.7.2011 קבע בית המשפט כי הערעור מוצדק וכי בית המשפט לתעבורה חרג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע המבקש. יחד עם זאת, ומכוח העיקרון שלפיו אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את הדין עם הנאשם, הורה בית המשפט על הכנת חוות דעת של הממונה על עבודות השירות. ביום 27.9.2011 קבע בית המשפט כי העונש שהוטל על המבקש הוא עונש מקל, בין היתר, לנוכח הרשעותיו הקודמות. לפיכך, הטיל בית המשפט המחוזי על המבקש עונש של ארבעה חודשי מאסר בפועל לביצוע בדרך של עבודות שירות. כמו כן, האריך בית המשפט את תקופת הפסילה שהוטלה על המבקש לתקופה של 12 חודשים. יתר רכיבי גזר הדין נותרו על כנם.

מכאן הבקשה שלפניי שבמסגרתה טוען המבקש כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שמיצה עמו את הדין והחמיר את עונשו באופן משמעותי, הן ברכיב המאסר, הן ברכיב הפסילה.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובפסקי הדין של הערכאות שקדמו לי, נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות, וזאת אף מבלי לבקש את תגובת המשיבה.

הלכה היא כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא אם כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו: 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). יתרה מכך, הלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו למשל: רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997)).

בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. אומנם, בית המשפט המחוזי החמיר בעונש שהוטל על המבקש על ידי בית משפט השלום. אך "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית" (רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.2005)) "אלא, בנסיבות חריגות בלבד, בהן הפער שבין העונש המוקדם לזה המאוחר אינו סביר, אפשר ותקום עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.5.2006); רע"פ 4791/08 כהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 9.2.2009)).

במקרה שלפניי לא שוכנעתי כי הפער שבין העונשים לוקה בחוסר סבירות מהותי, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה כערכאה שלישית. מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. אוסיף, למעלה מן הצורך, כי אף לגופו של עניין, לא מצאתי מקום לקבל את הבקשה. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, גזר דינו של בית המשפט לתעבורה אינו מנומק דיו ואין בו הסבר לסטייה, לקולה, ממדיניות הענישה הנהוגה בעבירות בהן הורשע המבקש. זאת, על אף עברו הפלילי של המבקש וחומרת העבירות בהן הורשע. בנסיבות אלה, לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

סוף דבר הבקשה נדחית.

לאור האמור לעיל מתייתר הצורך לדון בבקשה לעיכוב ביצוע.

בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להורות על מינוי סניגור.