רע"פ 7188/06 סלים תרתור נ. מדינת ישראל

1 . בית-משפט השלום בתל-אביב הרשיע את המבקש, על-פי הודאתו בעבירות של פריצה וניסיון פריצה לרכב, גניבה מרכב, החזקת כלי פריצה לרכב, הכשלת שוטר וסחר בסם מסוכן מסוג קוקאין, עבירות לפי סעיפים 413ו סיפא בשילוב עם 25, 413ד (א'), 413ז, ו-275 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. נוכח הודאת המבקש וגילו הצעיר, השית עליו בית-המשפט 12 חודשי מאסר והפעיל, בחופף, מאסר מותנה בן 6 חודשים. כמו כן, הטיל בית-המשפט על המבקש מאסר על תנאי לתקופה של 12 חודשים כנגד עבירה בניגוד לפקודת הסמים או עבירת רכוש מסוג פשע, ומאסר על תנאי למשך 5 חודשים כנגד עבירות מסוג עוון.

2.ערעור שהוגש על-ידי המשיבה לבית-המשפט המחוזי וכוון כנגד קולת העונש, התקבל ברוב דעות. בית משפט קמא קבע כי: "המדובר בשורה ארוכה של עבירות רכב שבוצעו רובן יחד עם אחרים. אם לא די בכך, הרי במהלך ניהול המשפט בשל עבירות הרכב, לאחר ש [המבקש] נשלח לשירות המבחן להכנת תסקיר, הוא ביצע את העבירה של סחר בקוקאין כאשר מכר 13 מנות לשוטר מוסווה ... חפיפת מאסר על תנאי בר הפעלה על דרך השגרה, פוגעת באפקט ההרתעה של המאסר המותנה, במטרתו ובתכליתו". לאור כל זאת העמיד בית משפט קמא את עונשו של המבקש על 24 חודשי מאסר, וכן הורה כי במאסר על תנאי שהופעל ישא המבקש במצטבר, כך שבסך הכל יהא על המבקש לרצות 30 חודשי מאסר.

3.כנגד החלטה אחרונה זו הוגשה הבקשה הנוכחית, בה עותר המבקש להביא את עניינו בפני ערכאה שלישית. על-פי עמדתו, הפער בין העונשים שהוטלו עליו בידי ערכאות קמא, כמו גם העובדה כי הוא לא הגיש ערעור עד כה, מקימות עילה למתן רשות ערעור. עוד טוען המבקש, כי שגה בית-משפט קמא בקביעתו כי בית משפט שלום לא נימק כנדרש על פי החוק, את החלטתו לחפוף את המאסר על תנאי.

4.דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מעוררת שאלה משפטית כללית החורגת מעניינם של הצדדים

(השוו רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

אף לגופו של עניין אין בטענותיו של המבקש כדי להצדיק מתן רשות ערעור. באשר לטענה כי יש בפער בין העונשים שגזרו עליו ערכאות קמא, כדי להקים עילה למתן רשות לערער. המבקש משליך את יהבו על רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 24.2.05), שם נאמר כי "עקרון נוהג הוא כי עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית". כפי שהבעתי את עמדתי בעבר (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 9.5.06), עסקינן בעקרון לפיו מן הראוי הוא כי העונש המוטל על-ידי ערכאת הערעור לא יחרוג באורח מופרז מזה שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית, וזאת מטעמי הוגנות כלפי המערער. אלא שעקרון זה אינו עומד לבדו. יש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, שיסוד מוסד בה הוא כי העונש יהלום את המעשים בגינם הוא מוטל. ברור הדבר, כי עקרון אחרון זה אינו מוגשם שעה שהעונש שנגזר בערכאה הדיונית, על-פניו אינו יכול לעמוד. במקרה דנן, לא הפער שבין העונשים הוא אשר אינו סביר, כי אם העונש שנגזר למבקש מלכתחילה בבית-משפט השלום. בדין קבע בית-המשפט המחוזי כי "עונש זה סוטה במידה רבה ממדיניות הענישה הראויה והנכונה".

5.טענותיו של המבקש באשר לחפיפת עונשי המאסר דינה להידחות אף היא. סעיף 58 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קובע כי מאסר על תנאי שהופעל ירוצה במצטבר לתקופת המאסר שהוטלה בשל העבירה הנוספת, "זולת אם בית המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות". למרות השגותיו של המבקש ובהתאם לעמדתו של בית משפט קמא, אף אני לא מצאתי נימוקים בהחלטת בית משפט שלום לחפיפת המאסר כנדרש בחוק.

6.בנסיבות אלו, לא מצאתי כי הוכחה עילה ליתן רשות לערער, ומטעם זה אני דוחה את הבקשה.