רע"פ 7340/07 אנדריי נסטרוב נ. מדינת ישראל

1.

בית-המשפט לתעבורה באשדוד הרשיע את המבקש, על סמך הודאתו, באי ציות לשוטר, נהיגה בזמן פסילה, ללא ביטוח, בקלות ראש, בשכרות ובמצב השולל שליטה ברכב – עבירות לפי פקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961, תקנות התעבורה, התשכ"א-1961 ופקודת ביטוח רכב מנועי, התש"ל-1970. עובר להרשעתו עמדו לחובת המבקש תשע הרשעות קודמות בעבירות תעבורה, האחרונה בהן בגין נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, בגינה נגזר לו מאסר על תנאי בן ששה חודשים. בעקבות הרשעתו באישומים נשוא הבקשה שלפני, גזר בית-המשפט למבקש ששה חודשי מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות, מאסר על תנאי, קנס בסך 750 ש"ח, פסילה מלהחזיק ברישיון נהיגה במשך 36 חודשים, פסילה על תנאי, וכן הופעל המאסר המותנה באופן בחופף.

2.

המשיבה ערערה לפני בית-המשפט המחוזי על גזר הדין, ובעקבות כך הוחלט להחמיר בעונשו של המבקש. נקבע, כי בשלושה חודשים מתוך תקופת המאסר הוא ישא מאחורי סורג ובריח, ותקופת הפסילה בפועל הועמדה על 6 שנים. יתר רכיבי העונש נותרו על כנם.

3.

עתה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בטענה כי העונש שנגזר לו סוטה במידה רבה מרמת הענישה הנוהגת. עוד טוען המבקש, כי המשיבה נהגה בחוסר הגינות, שעה שבערכאה הדיונית הסתפקה בעתירה לתקופת פסילה שלא תעלה על 40 חודשים, ואילו בערכאת הערעור ביקשה לפסול את המבקש מנהיגה למשך למעלה משלוש שנים. לבסוף, טוען המבקש, כי בית-המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה, הואיל ולא זו בלבד שהחל כבר לשאת בעבודות השירות שהוטלו עליו, אלא שאף שהה במעצר בית במשך שנה וחצי קודם שהסתיים משפטו. לכך מתווספים גם גילו הצעיר של המבקש, נכונותו להכיר בחומרת מעשיו והקשיים הכלכליים בהם נתונה משפחתו.

4.

דין הבקשה להידחות, באשר היא אינה מגלה עילה למתן רשות לערער.

כידוע, חומרת העונש לבדה אינה מקימה עילה לדיון בפני ערכאת ערעור שנייה (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003)). גם קיומו של פער בענישה בין גזר-דינה של הערכאה דיונית לבין קביעותיה של ערכאת הערעור, בדומה לפער אשר המבקש טוען לו, אינו מצדיק, כשלעצמו, מתן רשות ערעור בפני ערכאה נוספת ( רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.2.05) ). הנסיבות העשויות להצדיק חריגה מכלל זה, ובהן פער קיצוני ובלתי סביר במידת העונש (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 09.05.2006)), אינן מתקיימות בעניינו של המבקש. באשר לטענה בדבר סטייה ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, הרי שנוכח חומרת העבירות שביצע המבקש וסמיכותן למועד ביצוען של העבירות הקודמות, לא מצאתי כי העונש שנגזר לו חמור באופן מופרז. אף איני מוצא ממש בטענה בדבר חוסר ההוגנות בה נהגה המשיבה, שכן נפסק בעבר כי הליך הערעור עומד לעצמו, וככל שהדבר עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי, רשאית המשיבה להציג בו עמדה שונה מזו שהציגה בפני ערכאה הדיונית (דנ"פ 1187/03 מדינת ישראל נ' פרץ , פ"ד נט(6) 281, 304 (2005)).

5.

מטעמים אלה, החלטתי לדחות את הבקשה, וממילא גם את העתירה לעיכוב ביצועו של העונש.