פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
1004/08
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
מחמוד סלימאן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית
המשפט המחוזי בנצרת, מיום 22.1.08, בע"פ 1302/07, שניתן על ידי כבוד
השופטים: ז' הווארי, א' הלמן, ש' אטרש
בשם המבקש: עו"ד יאסו
גילי; עו"ד ליאור פרי
החלטה
1.בית-משפט השלום בנצרת הרשיע את המבקש, במסגרת הסדר-טיעון, בתקיפת אשתו ובהשמעת איומים כלפיה, עבירות לפי סעיפים 379 ביחד עם 382(ב) ו-192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. הוסכם, כי ככל שתסקיר שירות-המבחן בעניינו של המבקש יהא חיובי, תעתור המשיבה לעונש מאסר בעבודות שירות. שירות-המבחן הציע למבקש להשתתף בקבוצה טיפולית, והוא אכן נכח במפגש אחד של הקבוצה, אולם בהמשך חדל מכך נוכח השקפתו שהוא אינו זקוק עוד לטיפול. בעקבות כך לא היתה בפיו של שירות המבחן המלצה טיפולית, ועל כן נגזרו למבקש תשעה חודשי מאסר ועוד תשעה חודשי מאסר על-תנאי. ערעורו לבית-המשפט המחוזי בנצרת כנגד העונש שהושת עליו, נדחה.
2.בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. להשקפתו, התסקיר שהוגש בעניינו היה חיובי, ועל כן נכון היה להסתפק בעניינו במאסר בו יוכל לשאת בדרך של עבודות שירות, כפי שסוכם. עוד נטען, כי בניגוד לאמור בתסקיר, המבקש לא הפסיק להשתתף בפגישות עקב החלטה שרירותית, אלא כתוצאה מכך שמצא עבודה בדרום הארץ. כך או כך, נטען כי המבקש הצליח לרסן את דחפיו, ועל כן אין הוא זקוק עוד למעורבות טיפולית.
3.דין הבקשה להידחות. רשות לערער אינה ניתנת כעניין שבשגרה, וההלכה הפסוקה אף הוסיפה וקבעה כי אין בחומרת העונש, כשלעצמה, כדי להקים עילה לקיומו של ערעור שני (רע"פ 7340/07 נסטרוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.07)). אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, אולם לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עמם. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם בעונש שהושת על המבקש לא גיליתי חומרה כלשהי, במיוחד נוכח ממצאיה של הערכאה הדיונית:
" [ המבקש ], בהתנהגותו, הצביע על כשל חמור בתפיסת עולמו ובתפיסתו מערכת יחסים זוגית מהי. כך ושעה שחזר מעבודה ומצא את המתלוננת יושבת עם רגליים שלובות, ראה בכך עילה להכותה בצורה קשה תוך שימוש בנעלי העבודה שלו. כך גם ושעה שסירבה לקיים עימו יחסי מין, הכה אותה ואף השפיל אותה בצורה שאין למעלה ממנה, כאשר גרר אותה על רצפת הבית בשערות ראשה והשליכה מחוץ לדלת כחפץ שאין לו צורך בו וכאילו הייתה רכושו. בבסיס התנהלות זו עומד כשל חמור בהבנת העובדה כי האישה נפרדת מבעלה, שוות ערך לו וזכאית לחיים ולרצונות משלה, גם אם בתוך מערכת היחסים הזוגית ובשילוב עמה" (פסקה 4 לגזר-הדין).
אשר על כן, הבקשה נדחית, וממילא מתייתרת הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.
ניתנה היום, כ"ח בשבט התשס"ח
(04.02.08).
ש ו פ ט