רע"פ 6208/09 דניאל בית יעקב נ. מדינת ישראל

1.

המבקש הודה כי ביום כ"א בתמוז התשס"ה (28.7.2005) פגש אישה (להלן: המתלוננת) ברחוב בן יהודה בירושלים, תוך שהוא מציג את עצמו כרב. הוא הציע למתלוננת להיכנס לסמטה סמוכה, אולם היא סירבה והסכימה להתיישב לידו לשיחה. במהלך אותה שיחה נגע המבקש בפניה של המתלוננת והכניס את ידו בין רגליה, בלא הסכמתה. בעקבות כך, הרשיעו בית-משפט השלום בירושלים בעבירה של מעשה מגונה באדם, לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וגזר לו ארבעה חודשי מאסר, שמונה חודשים מאסר על תנאי, קנס בסך 1,000 ש"ח והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 8,000 ש"ח. המבקש ערער על חומרת עונשו בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, שם הוחלט להפחית מתקופת המאסר ולהעמידה על 31 ימים. יתר רכיבי גזר-הדין נותרו על כנם.

2.

בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, כאשר עיקר השגותיו מופנות כנגד חומרת העונש. כן נטען, כי עניינו מעלה שאלות מהותיות בדבר חובת האזהרה של בית-המשפט כאשר הוא מתכוון לחרוג לחומרה מעתירת התביעה לעונש.

3.

אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא, כי חומרת העונש, כשלעצמה, אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור שני, למעט מקרים חריגים (רע"פ 7340/07 נסטרוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.07)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה עם אותם חריגים. גם דינה של הטענה בדבר "חובת האזהרה" להידחות. חובה מסוג זה אינה קבועה בחוק ואינה מתחייבת מההלכה הפסוקה, וגם אם על הדרך הכלל נוטה הערכאה השיפוטית שלא להחמיר בגזר דינו של נאשם יותר משנתבקשה, בסופו של יום התאמתו של העונש למערכת הנסיבות שעמדה בבסיס ההרשעה, נתונה לסמכותו של בית המשפט בלבד. כך או כך, בחינת העונש לגופו אינה מעלה כי הוא נוטה לחומרה, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה, וכן את הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.