רע"פ 1799/08 דעוף חוג'יראת נ. מדינת ישראל

1.

המבקש נתפס כאשר הוא נהג באופנוע קל בדרך עפר, על אף שלא היה בידו רישיון נהיגה מתאים. בית-המשפט לתעבורה הרשיע אותו, על-פי הודאתו, בעבירות של נהיגה ללא רישיון וללא פוליסת ביטוח, ונהיגה ברכב שאינו מורשה לגביו ניתנה הודעת אי-שימוש. בהמשך, דן אותו בית-המשפט לתעבורה לששה חודשי מאסר על-תנאי, קנס בסך 3,000 ש"ח ופסילת רישיון במשך שנתיים.

2.

בערעור שהגיש לבית-המשפט המחוזי טען המבקש, כי נוכח הוראתו של סעיף 38 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, לא ניתן היה להשית עליו עונש מאסר על תנאי מבלי שנתקבל בעניינו תסקיר מבחן. כמו-כן, הלין המבקש כנגד חומרת העונש שהושת עליו. בית-המשפט המחוזי לא ראה לקבל את טענותיו, וקבע כי לא היתה חובה שבדין לקבלת תסקיר. עוד נקבע, כי העונש שנגזר אינו חורג לחומרה, ומשכך אין עילה להתערב בו.

בבקשה שבפני, בה עותר המבקש ליתן לו רשות לערער, הוא שב ומעלה את הטענות אשר שימשו אותו בפני בית משפט קמא.

3.

דין הבקשה להידחות. סעיף 38(א) לחוק העונשין, בו תולה המבקש את יהבו, מורה כי "לא יטיל בית המשפט עונש מאסר, שלא על תנאי , אלא לאחר קבלת תסקיר לפי סעיף 37" (ההדגשה הוספה), ולפיכך פעלה הערכאה הדיונית בגדר סמכותה. באשר לטענותיו של המבקש לעניין העונש גופו – אין באלו כדי להקים עילה למתן רשות לערער. כידוע, על דרך הכלל, אין בחומרת העונש, כשלעצמה, כדי להצדיק קיומו של דיון בפני ערכאת ערעור שנייה (רע"פ 7340/07 נסטרוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.07)). לא ראיתי מקום לחרוג מהלכה זו בנסיבותיו של המקרה הנוכחי.

הבקשה נדחית.