פרטי ההליך
בבית המשפט העליון
רע"פ
8752/09
בפני:
כבוד השופט א' א' לוי
המבקש:
יצחק אגאי
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט
המחוזי מרכז בפתח-תקוה, בעפ"ג 1256-02-08, מיום 6.10.08, שניתן על ידי ס.
הנשיא השופט א' טל, והשופטים: מ' פינקלשטיין, א' ש' שילה
בשם המבקש:
עו"ד זוהר ברזילי
החלטה
1.
נגד המבקש הוגש כתב אישום בו יוחסה לו עבירה של מעשה מגונה, אותה ביצע בצעירה כבת 17 שהועסקה בחנותו. נטען, כי הוא ביקש מהמתלוננת להילוות אליו לשיחה בסיומה חיבק אותה והצמידה לגופו, ובאירוע אחר טפח על ישבנה.
במהלך משפטו כפר המבקש בעובדות המפלילות שיוחסו לו, וטען כי המתלוננת גמרה אומר להעליל עליו, שכן כל שעשה היה שנישק אותה על מצחה בתום שיחה שקיימו, כנשיקת אב לבתו.
בית-משפט השלום בראשון-לציון מצא את גרסת המתלוננת מהימנה, נוכח התרשמותו ממנה במהלך עדותה, תיאורה המדויק והעקבי את פרטי המקרה, הלך רוחה השפוף סמוך לאחריו, העובדה שלא היססה לשתף בסוד האירוע את חברותיה ובני משפחתה, ובהמשך אף להתלונן במשטרה. בעקבות הרשעתו נדון המבקש לשבעה חודשי מאסר, שבעה חודשים מאסר על-תנאי, קנס בסכום של 1,000 ש"ח, והוא חויב לפצות את המתלוננת בסכום של 50,000 ש"ח.
2.
המבקש ערער על הרשעתו בפני בית-המשפט המחוזי, תוך שהוא חוזר על עיקרי הטענות שהעלה בערכאה הדיונית, היינו, שגרסתה של המתלוננת אינה מהימנה ואינה יכולה לעמוד; עדותה רוויה סתירות ואינה מתיישבת עם גרסתן של יתר עדות התביעה; ממעשיו נעדרה כוונה מינית, ומשכך הם אינם עולים כדי "מעשה מגונה"; מדובר במעשים פעוטי ערך שנכון היה לראות בהם "זוטי דברים". כן נטען, כי חקירת המשטרה לקתה במחדלים, וביניהם, אי-גבייה של עדויות מלקוחות ששהו בחנות; חקירת עדות התביעה בסמיכות זו לזו, מבלי שניתנה הדעת לאפשרות כי הן תיאמו את גרסותיהן; זימון המבקש לחקירה רק כשבועיים לאחר המקרה; והימנעות מעריכתה של בדיקת פוליגרף. המשיבה, מצדה, סברה כי יש לבטל את גזר-הדין הואיל והוא ניתן קודם לקבלתה של הערכת מסוכנות, כמתחייב מסעיף 6(1)(א) לחוק ההגנה על הציבור מפני עברייני מין, התשס"ו-2006. בהכרעתו, דחה בית-המשפט המחוזי את ערעור המבקש, לאחר שלא מצא מקום להתערב בממצאיה של הערכאה הדיונית. עוד נקבע, כי סמיכות האירועים והכחשתו הגורפת של המבקש, שוללת את האפשרות כי הם נעדרו כוונה מינית. גם הטענה בדבר מחדלי חקירה נדחתה, ונקבע כי המערער היה רשאי לזמן את העדים שלהשקפתו עשויים היו לסייע לו להוכיח את חפותו, ומטעמיו בחר שלא לעשות זאת. מנגד, קיבל בית-המשפט את עמדת המדינה, וקבע כי התיק יוחזר לבית-משפט השלום לצורך הכנתה של הערכת מסוכנות שלאחריה ייגזר הדין מחדש.
3.
המבקש פנה לבית-משפט זה בבקשה ליתן לו רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (רע"פ 9837/08 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 13.01.2009)), תוך שהוא שב ומעלה את הטענות אותן העלה בערכאות קמא, ועליהן הוסיף כי בית-המשפט המחוזי פעל בחוסר סמכות כאשר החזיר את הדיון לבית משפט השלום. בקשה זו נדחתה מן הטעם שהוגשה טרם זמנה, הואיל ומשהוחזר הדיון לבית-משפט השלום, היה על המבקש למצות את ההליכים בפניו ובפני ערכאת הערעור.
4.
בית-משפט השלום בראשון-לציון, אליו הוחזר התיק, קבע כי חוות הדעת שניתנה אינה רלוונטית לעניין גזר-הדין, ועל כן הותיר את העונש על כנו. את השגותיו כנגד העונש שב והביא המבקש בפני בית-המשפט המחוזי, שם טען כי לא ניתן משקל הולם לכך שמסוכנותו הוערכה כנמוכה, לחלוף הזמן מאז ביצוע העבירה, להיותו נעדר עבר פלילי, ולרמת הענישה הנוהגת בעבירות מסוג זה.
בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המבקש, והעמיד את תקופת המאסר בפועל על 6 חודשים בהם ישא בדרך של עבודות שירות, והוא חויב בפיצוי המתלוננת בסכום של 20,000 ש"ח.
5.
בבקשה שבפני עותר המבקש ליתן לו רשות להביא את עניינו בפני בית-משפט זה, הואיל ולהשקפתו הוא מעלה שאלות משפטיות המצריכות ליבון נוסף.
6.
אין בידי להיעתר לבקשה, באשר רובה ככולה עוסקת בעניינו הפרטני של המבקש, והיא אינה מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית הדורשת ליבון בפני ערכאת ערעור שנייה ( ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)). לגופם של דברים - עיקר טענותיו של המבקש, עניינן השגה על ממצאים שבעובדה, בהם ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב, מקל וחומר ערכאת ערעור שנייה. גם ביתר טענותיו של המערער לא מצאתי ממש. בית-המשפט המחוזי היה רשאי להחזיר את הדיון לערכאה הדיונית לצורך גזירת העונש מחדש, וזאת מכוח סעיף 213(1) לחוק סדר-דין פלילי, התשמ"ב-1982. באשר לטענה כי נכון היה לקיים את הדיון השני בפני מותב אחר - זו סוגיה שהיתה נתונה להחלטתו של בית המשפט המחוזי, ואיננו סבורים כי בדרך שנהג היה כרוך עיוות דין. באשר לטענה לפיה מעשיו של המערער אינם מגיעים לכדי עבירה של מעשה מגונה - עניין זה נבחן בידי שתי ערכאות קמא אשר מצאו כי למעשיו נלוותה כוונה מינית, ואין מקום לדון בכך בשלישית. לבסוף, באשר להשגות כנגד העונש - גם בעניין זה לא נותר לי אלא להפנות להלכה הנוהגת לפיה חומרת העונש אינה מקימה עילה לקיומו של ערעור נוסף, למעט מקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646 (2003); רע"פ 5469/08 נחמני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 23.6.08); רע"פ 7340/07 נסטרוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.07)). לא מצאתי כי עניינו של המבקש נמנה על חריגים אלה.
אי-לכך הבקשה נדחית.
ניתנה היום, י"ז בחשון התש"ע (04.11.09).
ש ו פ ט