רע"פ 10469/07 סימה משריקי נ. מדינת ישראל

1.המבקשת, אשר עבדה כפקידת בנק, מעלה בכספים של לקוחות במשך מספר שנים, ושלשלה לכיסה סכום כולל של כ-400,000 ש"ח. בגין מעשים אלו, הרשיעה בית-משפט השלום בירושלים, על-פי הודאתה, בעבירות של גניבה בידי מורשה, זיוף בנסיבות מחמירות, שימוש במסמך מזויף וקבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 393(א), 481 סיפא, 420 ו-415 סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בגזירת עונשה התחשב בית המשפט במצבה הנפשי הקשה של המבקשת לאחר שנחשפו מעשיה, ובעובדה שהיא אם לחמישה ילדים. כן נקבע, כי המבקשת השיבה לבנק את הסכום שנגזל, בערכו הנומינאלי, וכן 70,000 ש"ח נוספים. עם זאת, ועל אף המלצתו של שירות-המבחן שלא לשלוח אותה לבית-האסורים, גזר בית-משפט השלום למבקשת שנת מאסר, שנה נוספת על-תנאי וקנס בסך 100,000 ש"ח.

2.המבקשת, אשר מיאנה להשלים עם תוצאה זו, הגישה ערעור לבית-המשפט המחוזי בירושלים, שם הלינה על חומרת העונש שהושת עליה. בית-המשפט המחוזי לא ראה מקום לקבל את הערעור, נוכח חומרת העבירות והתקופה הארוכה במהלכה שלחה המבקשת את ידה בכספי הלקוחות.

3.בבקשה שבפני עותרת המבקשת ליתן לה רשות לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, אב בית-הדין הבטיח לה בדיון בבית-המשפט המחוזי כי "אל לה לדאוג, שכן תישאר עם ילדיה", ומכך הסיקה כי ערעורה יתקבל. עוד נטען, כי בהמשך הדיון כאשר בקשה לטעון את טיעוניה בעצמה, סרב בית-המשפט לאפשר לה זאת, בניגוד לדין. שני אירועים אלו, יש להבהיר, לא תועדו בפרוטוקול, ושתי בקשות שהגישה המבקשת לתיקונו, נדחו. לבסוף נטען, כי נוכח מצבה הנפשי הרעוע, נכון להסתפק בעניינה של המבקשת בעונש אשר לא יכלול מאסר ממש.

4.לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה ובתגובת המשיבה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. באשר לטענתה הראשונה של המבקשת, ברי, כי אף אם נאמרה האמרה שיוחסה לאב בית-הדין – ואיני קובע שכך היה – אין בכך כדי לכבול את מותב בית-המשפט בפסיקתו. באשר לטענתה השנייה, הרי שגם אם לכאורה נפל פגם בפועלו של בית-המשפט המחוזי, אין בדבר כדי להצדיק את קבלת הבקשה. אכן, סעיף 210(ד) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 קובע כי בבוא בית משפט שלערעור להחליט בעניין העונש , רשאים הנאשם וסנגורו לנעול בדבריהם את הדיון. אולם, גם אם לא הקפיד בית משפט קמא בקיום הוראה זו, לא מצאתי כי הדבר פגע בהגנת המבקשת או שהיה כרוך בכך עיוות דין. המבקשת הביאה, באמצעות בא-כוחה, את טיעוניה במלואם, ודומה שלא היה טיעון שנמנע ממנה להעלותו.

באשר לעונש שנגזר למבקשת – שתי הערכאות שדנו בכך, נתנו את דעתן לנסיבותיה המקלות של המבקשת. בהעדר נימוקים יוצאי דופן אין הצדקה לקיומו של דיון בפני ערכאה שלישית ( רע"פ 7340/07 נסטרוב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.9.07) ). לכך אוסיף, כי המבקשת שלחה ידה במשך שנים ארוכות ובצורה שיטתית בכספיהם של לקוחות בנק, אשר שמו בו ובה את מבטחם. אכן, המבקשת השיבה את הגזלה, אך לצדו של הנזק הממוני כרוכים מעשים מסוג זה גם בפגיעה באמון הציבור במערכת הבנקאית, ועל כן צריך העונש לשמש גם להרתעת הרבים.

הנה כי כן, עניינה של המבקשת אינו מעורר שאלה משפטית עקרונית אותה ראוי ללבן בפני ערכאה שלישית, ומכאן החלטתי לדחות את הבקשה.