רע"פ 2749/07 פאדי זהאד נ. מדינת ישראל

1.

בפני בקשה ליתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. המבקש הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון שהתייחס רק לכתב-האישום, ולא לעונש, בחמישה אישומים נפרדים בעבירות הבאות: עבירה אחת של זיוף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר; ארבע עבירות של שימוש במסמך מזויף; ארבע עבירות של התחזות לאדם אחר; ארבע עבירות של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו; ארבע עבירות של קבלת דבר במירמה; שתי עבירות של שיבוש מהלכי משפט; שתי עבירות של נהיגה ללא רישיון רכב תקף; שתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה; וכן שלוש עבירות על תקנות התעבורה. המסכת העובדתית שבה עסקה הרשעתו הייתה זו: המבקש זייף תעודת זהות השייכת לאחר על-ידי כך שהדביק את תמונתו שלו על-גבי התעודה. המבקש הצטייד בתעודה המזויפת בעת שנהג ברכב, במהלכה של תקופת פסילה שהוטלה עליו בשל הרשעתו בעבירות תעבורה. המבקש אף הגדיל לעשות כאשר הזדהה בפני שוטרים – בשלוש הזדמנויות שונות בהן נתפס מבצע עבירות תעבורה נוספות – כבעליה האמיתי של תעודת הזהות.

2.

בית-משפט השלום בתל-אביב גזר למבקש ארבעה חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, עשרה חודשי מאסר על-תנאי, פסילת רישיון נהיגה למשך שלוש שנים וכן חייב את המבקש לחתום על התחייבות כספית בסך 10,000 ש"ח.

3.

המדינה ערערה על קולת העונש לפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו וערעורה התקבל. נקבע כי:

"צודקת המערערת כי מעשיו של המשיב הם חמורים מאוד, והם כוללים גם עבירות תעבורה המסכנות את שלומם של המשתמשים בדרך, תוך הפגנת זלזול בוטה בהחלטות שיפוטיות, זלזול החותר תחת אושיות שלטון החוק ומערכת המשפט.

מעשיו של המשיב גרמו להעמדתו לדין של אחר. אנו מבקשים להדגיש לחומרה את העבירות של זיוף תעודת זהות ושימוש בה; תעודת הזהות היא מסמך בעל חשיבות רבה במצב הבטחוני והחברתי בו מצויה המדינה.

עוד אנו מבקשים להדגיש את החומרה היתרה של נהיגה בזמן פסילה וניסיון לחמוק, תוך ביצוע עבירות פליליות אחרות, מפסק דין מחייב של בית המשפט.

כאמור, לא רק ביזוי החלטת בית משפט בפנינו, אלא גם חתירה תחת עקרונות שלטון החוק" (עמוד 5 לפסק-הדין).

נוכח האמור, החמיר בית-המשפט המחוזי את עונשו של המבקש וגזר לו 18 חודשי מאסר. יתר רכיביו של גזר-הדין הושארו בעינם.

3.

כעת עותר המבקש ליתן לו רשות לערער על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וזאת מן הטעם כי קיים פער קיצוני וחריג בין העונשים שנגזרו לו בכל אחת מן הערכאות דלמטה.

4.דין הבקשה להידחות. הלכה היא, כי חומרת העונש כשלעצמה אינה מצדיקה מתן רשות ערעור, אלא במקרים חריגים (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(1) 646). בבקשתו, משליך המבקש את יהבו על רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם), אולם גם באותו מקום נקבע כי במצב הדברים הרגיל אין בהחמרה בעונש לבדה משום הצדקה למתן רשות ערעור:

"עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית" (שם).

אף אני התייחסתי לסוגיה זו באחת הפרשות:

"כשלעצמי, אטעים כי אין עסקינן בסוגיה חשבונאית או במכפלה מספרית כזו או אחרת, כי אם בעקרון לפיו מן הראוי הוא כי העונש השני לא יחרוג באורח מופרז מזה שקדם לו, וזאת מטעמי הוגנות כלפי המערער. אלא שעקרון זה אינו עומד לבדו. יש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, שיסוד מוסד בה הוא כי תהלום את המעשים בגינם היא מוטלת. ברור הדבר, כי עקרון אחרון זה אינו מוגשם שעה שהעונש שנגזר בערכאה הדיונית, על-פניו אינו יכול לעמוד" (רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם)).

במקרה דנן, לא הפער שבין העונשים הוא אשר אינו סביר, כי אם העונש שנגזר למבקש מלכתחילה בבית-משפט השלום. אכן, מסכת העבירות שביצע המבקש חותרת תחת עצם אושיות שלטון החוק, כאשר הוא הפר את צו בית-המשפט תוך כדי ביצוע עבירות מרמה ושליחת אדם חף-מפשע (שתעודת הזהות שלו זויפה) לעמוד לדין. עבירות כגון אלה – ראוי שיבוא בצידם עונש חמור למען יראו ויראו. עם זאת, אף ערכאת הערעור ציינה מפורשת כי היא נזהרה ונהגה לפי מצוות ההלכה הפסוקה ולא מיצתה את הדין עם המבקש.

לאור כל האמור, הבקשה נדחית, וממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצועו של העונש.