רע"פ 6358/09 יעקב אבו חסירה נ. מדינת ישראל

כנגד המבקש הוגש לבית-משפט השלום ברמלה כתב אישום (פ 2107/07), המייחס לו עבירות של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); גניבה לפי סעיף 384 לחוק העונשין ותקיפה הגורמת חבלה של ממש לפי סעיף 380 לחוק העונשין.

לפי הנטען בכתב האישום, ביום 14.6.07 בשעה 10:30 או בסמוך לכך, התפרץ המבקש ביחד עם אחר לדירתה של המתלוננת ונטל ממנה סכום כסף. בהמשך, הגיעה לדירה אמה של המתלוננת, וכאשר הבחינה במבקש ובאחר, ניסתה לתפסם. או-אז, היכו המבקש והאחר את אמה של המתלוננת באמצעות מכות אגרוף ושרטו את ידיה וגרמו לה בכך חבלה של ממש.

בית-משפט השלום (כב' סגנית-הנשיא נ' דסקין) הרשיע, ביום 30.10.07, את המבקש – על-פי הודאתו – בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. המבקש נשלח לקבלת תסקיר שירות מבחן בטרם שמיעת הטיעונים לעונש.

ביום 24.2.09 צירף המבקש והודה בתיק נוסף בת.פ. 3560/05, שעניינו עבירות של פריצה לרכב בכוונה לבצע גניבה ופירוק חלק מהרכב. באותו מועד, נשמעו גם הטיעונים לעונש. במסגרת זו ביקשה המשיבה להטיל על המבקש עונש של מאסר בפועל, מאסר על תנאי, פיצוי למתלוננת וקנס. כן עתרה המשיבה להפעלת עונש מאסר מותנה בן 5 חודשים במצטבר לעונש שיוטל בתיק זה. מנגד, עתר בא-כוח המבקש, שיוטל על המבקש עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, נוכח המלצת שירות המבחן.

בית-משפט השלום גזר, ביום 1.4.09, את דינו של המבקש והטיל עליו את העונשים הבאים:

א.

10 חודשי מאסר בפועל;

ב.

הפעלת עונש מאסר מותנה בן 5 חודשים שנגזר עליו בת.פ. 1063/04 וירוצה בחופף לעונש המאסר לעיל;

ג.

עונש מאסר על תנאי בן 10 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו של המבקש, שלא יעבור עבירות רכוש ואלימות מסוג פשע;

ד.

עונש מאסר על תנאי בן 6 חודשים למשך 3 שנים מיום שחרורו של המבקש שלא יעבור כל עבירת רכוש מסוג עוון וכל עבירת אלימות מסוג עוון (למעט עבירה לפי סעיף 413 לחוק העונשין).

ה.

פיצוי בסך 1,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים בתיקים השונים.

על גזר-הדין של בית-משפט השלום ערערו הן המבקש והן המשיבה לבית-המשפט המחוזי מרכז.

בית-המשפט המחוזי (כב' סגן-הנשיא א' טל והשופטים ד"ר א' סטולר ור' לורך) דחה את ערעור המבקש, קיבל את ערעור המשיבה והטיל על המבקש עונש של 15 חודשי מאסר בפועל. בנוסף, הופעל עונש המאסר המותנה במצטבר לעונש המאסר בפועל שהוטל על המבקש, כך שבסך-הכל ירצה המבקש תקופת מאסר בפועל של 20 חודשים.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

לטענת המבקש, קיימת אפליה בין מבצעי העבירה יחדיו. לטענתו, הפערים בין העונשים של מבצעי העבירה הינו כה גדול, עד אשר הפער הינו בלתי סביר, זאת במיוחד לאור העובדה, כי אין מדובר בעסקת טיעון של מי ממבצעי העבירה. עוד טוען המבקש, כי הפערים בין העונשים שניתנו מחד על-ידי בית-משפט השלום ומאידך על-ידי בית-המשפט המחוזי מהווים מניעה בגין הגשת ערעורים, שכן עצם אי הוודאות המשפטית לגבי עונשי בית המשפט מביאה לכדי אי וודאות משפטית.

מנגד, תומך בא-כוח המשיבה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקש לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתו, העובדה שערעור המדינה על קולת העונש התקבל על-ידי בית-המשפט המחוזי, אינה יכולה להוות כשלעצמה עילה למתן רשות ערעור. עוד סבור בא-כוח המשיבה, כי העונש שהושת על המבקש אינו חורג מרף הענישה המקובל במקרים אלו. לטענתו, אין מקום לאמץ את המלצת שירות המבחן שהמליץ להשית על המבקש עונש מאסר בעבודות שירות, שכן המבקש לא הפנים את חומרת מעשיו ואת השלכות פגיעותיו ונותר ממוקד בפגיעתו העצמית וב"מחירים" האישיים שהוא ומשפחתו משלמים בעקבות התנהגותו הבעייתית.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות. כידוע, הכלל הנוהג הוא, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון ב"גלגול שלישי" בעניינו בהתאם להלכת חניון חיפה (רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123).

יתרה מזאת. כל טענות המבקש בבקשת רשות הערעור נופנות אך ורק כלפי העונש שהוטל עליו. כידוע, הלכה היא, כי טענות בדבר חומרת העונש, כשלעצמן, אינן מהוות עילה למתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית (ראו רע"פ 831/97 מסיקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 29.5.1997); רע"פ 8963/04 חמדאן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, ניתנה ביום 3.3.2005) ורע"פ 10218/04 בריינר נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 18.11.2004)). במקרה דנן לא מתקיימות אותן נסיבות חריגות ומיוחדות המצדיקות מתן רשות ערעור על חומרת העונש.

מעבר לדרוש יוער, כי אף לגופו של עניין, דין בקשת רשות הערעור להידחות.

בית-המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה, לפיה העונש שהושת על המבקש בבית-משפט השלום בגין שני התיקים בהם הורשע היה מקל, זאת נוכח חומרת המעשים המיוחסים למבקש, עברו הפלילי הקודם בעבירות רכוש ואלימות ועונש המאסר המותנה שהיה תלוי ועומד נגדו. מטעם זה, כאשר העונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית אינו יכול לעמוד, אין הפער כשלעצמו יכול להוות עילה להתערבותה של ערכאת ערעור נוספת בעונש (ראו רע"פ 3642/06 מרדכי כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתנה ביום 9.5.06).

המבקש הינו בחור צעיר, בן 22, נשוי ואב לשתי בנות צעירות. מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הוא במידה מסוימת היה קורבן לילדות קשה וזאת על רקע קונפליקטים ששררו בין הוריו ואשר בסופו של דבר הביאו לגירושיהם. המבקש בעודו נער צעיר, נטל על עצמו את תפקיד המפשר בין הוריו, דבר שהשפיע באופן שלילי על תפקודו. שירות המבחן התרשם, כי המבקש התקשה לבחון אחריותו ובשלב מסוים ניתק קשר עם שירות המבחן. נראה, כי בצדק קבעו הערכאות הקודמות, כי אין מקום לקבל את המלצת שירות המבחן, שהמליץ להשית על המבקש עונש מאסר בעבודות שירות, שכן מהתסקירים עולה, כי הוא לא הפנים את חומרת מעשיו ונותר ממוקד בפגיעתו העצמית בעקבות התנהגותו הבעייתית. כמו-כן, המבקש גם לא הביע בפני שירות המבחן כל חרטה על מעשיו נשוא בקשה זו. לכך יש להוסיף, כי למבקש עבר פלילי ונראה, כי העזת הפנים לבצע עבירות זמן כה קצר לאחר שהוטל עליו עונש מאסר מותנה, מלמדת, כי אין הוא מורתע מענישה מותנית. מטעמים אלה, לא מצאתי מקום להתערבות בית-משפט זה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית.