רע"פ 8232/06 שלום שריקי נ. מדינת ישראל

המבקש הועמד לדין בבית-משפט השלום בירושלים (ת.פ 1553/04) בגין עשר עבירות של השמטת הכנסה מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); עבירה של אי הגשת דו"ח, לפי סעיף 216(4) לפקודה; 11 עבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה ולפי סעיף 117(ב)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: החוק); ארבע עבירות של מסירות דו"חות כוזבים לפי סעיף 117(ב)(1) לחוק; וכן עבירה של מסירת ידיעה לא נכונה בדו"ח, לפי סעיפים 117(ב) ו-117(א)(3) לחוק.

לפי הנטען בכתב האישום המתוקן, הכולל 12 אישומים, המבקש היה מנהל פעיל וכן בעל 99% ממניות חברת דפוס אורנים בע"מ (להלן: החברה), אשר עסקה בשנים 2002-1991 בהדפסת דברי דפוס שונים. ביום 8.11.91 פתח המבקש חשבון בנק על-שם גיסתו ורשם את עצמו כמיופה כוח בחשבון (להלן: החשבון הסמוי). המבקש העלים את דבר קיומו של החשבון הסמוי מרישומיה של החברה ומידיעת רשויות המס והשתמש בו על-מנת להפקיד הכנסות של החברה במהלך השנים 2002-1991. בתקופה זו הגיש המבקש דו"חות כוזבים למס הכנסה ולמס ערך מוסף וכן ניהל ספרי חשבוניות כוזבים. בנוסף, בשנים 2002-2000 ניכה המבקש הוצאות שאינן מותרות בניכוי על-פי הפקודה בכך שרשם בספרי החשבונות הוצאות בגין תשלומים לעובד, אשר לא עבד בפועל בחברה ולא קיבל ממנה תשלום. באמצעות מעשי המרמה והזיוף שבהם נקט התחמק המבקש מתשלום של לפחות 4,720,941 ש"ח.

בית-משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת א' שניידר) הרשיע את המבקש, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, וגזר עליו ביום 20.6.06 עונש של 11 חודשי מאסר לריצוי בפועל; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים, והתנאי שלא יעבור עבירות בהן הורשע; וכן קנס בסך 50,000 ש"ח או 60 ימי מאסר תמורתו. בגזר-דינו התייחס בית-המשפט לנסיבותיו האישיות של המבקש, לכך שהסיר את המחדל והודה וכן לתסקיר המבחן בעניינו אשר המליץ על עונש מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. יחד עם זאת, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי השיקול הדומיננטי בענישה, כאשר מדובר בעבירות מס, הינו השיקול ההרתעתי ועל-כן יש להטיל על המבקש עונש של מאסר בפועל.

על גזר-דינו של בית-משפט השלום בירושלים ערערו המבקש (בע"פ 30461/06) והמשיבה (בע"פ 30518/06) לבית-המשפט המחוזי בירושלים.

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטים מ' שידלובסקי-אור, ע' חבש ו-י' צבן) דחה את ערעורו של המבקש, קיבל את ערעור המשיבה וקבע, כי הקנס שיוטל על המבקש יעמוד על סך של 250,000 ש"ח או שישה חודשי מאסר תמורתו. יתר רכיבי העונש נשארו על כנם. בית-המשפט המחוזי קבע, כי לאור חומרת העבירות בהן הורשע המבקש והיקפן היה מוצדק להטיל עליו עונש מאסר ממושך יותר מזה אשר שהוטל עליו, אך בחר שלא להתערב בגזר-דינו של בית-משפט השלום לעניין תקופת המאסר. יחד עם זאת, החליט להחמיר בעונשו מבחינת הקנס שהוטל עליו וזאת לאור הצורך במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות מס.

מכאן בקשת הרשות שבפניי, במסגרתה טוען בא-כוח המבקש, כי למבקש ניתנה הבטחה על-ידי המשיבה שבמידה ויסיר את המחדלים הכספיים, יומלץ להטיל עליו עונש של עבודות שירות בלבד. לטענתו, לא היה מסלק את מחדליו ומשלם סכום של כ- 1,200,000 ש"ח אלמלא חשב שיוכל לקבל עונש של מאסר בדרך של עבודות שירות. בנוסף, טוען בא-כוח המבקש, כי הפער הגדול בין העונשים שהטילו על המבקש הערכאות הקודמות מצדיק מתן רשות ערעור.

מנגד, טוען בא-כוח המשיבה, כי הבקשה אינה מעלה טענות עקרוניות המצדיקות דיון על-ידי ערכאה שלישית היות והיא מופנית כלפי חומרת העונש ותו לא. לגופו של עניין, טוען בא-כוח המשיבה, כי העונש שהוטל על המבקש הינו עונש מקל ביותר ביחס לחומרת העבירות שביצע וביחס לרף הענישה המקובל בעבירות כלכליות דומות. לעניין טענת המבקש בדבר ההבטחה שניתנה לו, טוען בא-כוח המשיבה, כי לטענה זו אין כל יסוד וכי המבקש ידע שהצדדים אינם מסכימים לעניין העונש כאשר הסכים להודות בכתב האישום המתוקן במסגרת הסדר הטיעון.

דין בקשת רשות הערעור להידחות.

כידוע, הכלל הנוהג הינו, כי הרשות לערעור שני, אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא מוגבלת למקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים. בענייננו, המבקש לא העלה בגדרי בקשת רשות הערעור כל שאלה משפטית עקרונית שכזו ולא הצביע על עילה אחרת אשר תצדיק דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123.

כמו-כן, הלכה היא, כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה, אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית-משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה

(לא פורסם)).

דין הבקשה להידחות אף לגופו של עניין. בית-משפט זה חזר לא פעם על הצורך במדיניות ענישה מרתיעה בעבירות כלכליות מן הסוג בהן הורשע המבקש אשר תשקף את החומרה הרבה המיוחסת לעבירות אלו בשל פגיעתן הן באינטרס הציבורי והן בערך השוויון בין אזרחי המדינה בנשיאת נטל חובות המס (ראו ע"פ 6474/03 מלכה נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(3) 721; רע"פ 512/04 אבו עבייד נ' מדינת ישראל , פ"ד נח(4) 381). כמו-כן, הלכה היא, כי בעבירות מסוג זה יוטל עונש הכולל לא רק קנס כספי אלא גם מאסר (ע"פ 624/80 חברת וייס ארנסט בע"מ נ' מדינת ישראל , פ"ד לה(3) 211).

המבקש טוען כי הובטח לו, שבמידה וישלם את חובותיו לרשויות המס, תסכים המשיבה לעונש של עבודות שירות. כפי שעולה מהודעה מטעם המשיבה, שהוגשה לבית-משפט השלום ביום 24.5.06, לא ניתנה למבקש הבטחה שהסדר הטיעון יכלול עונש של עבודות שירות ובהסדר הטיעון עליו חתם המבקש אף כתוב במפורש שאין בין הצדדים הסכם לגבי העונש. בנסיבות אלו, בהן המבקש הסכים להסדר הטיעון והודה בעבירות שיוחסו לו כאשר ידע שאין הסכמה לגבי העונש, דין טענה זו להידחות.

טענתו של בא-כוח המבקש לעניין הפער בקנס שהטילו עליו הערכאות הקודמות, אף היא דינה להידחות. בא-כוח המבקש סומך את ידו על רע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (להלן: פרשת הגואל ), בו נקבע כי:

"עצם קיומו של פער ענישה בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינו מצדיק, דרך שיגרה, מתן רשות ערעור בפני ערכאה שלישית. יחד עם זאת, בנסיבות מיוחדות ויוצאות דופן, ובכללן מקרים בהם הפער בענישה הינו חריג, עשויה להימצא הצדקה לבחינה נוספת של היקף הענישה הראויה בידי ערכאה שלישית".

אינני סבור, כי מקרה זה הינו מקרה יוצא דופן המצדיק בחינה נוספת בידי ערכאה שלישית. המבקש ביצע עבירות מס חמורות, במשך תקופה ארוכה של כ-11 שנים אשר במהלכן העלים מרשויות המס סכום של למעלה מארבעה מיליון ש"ח. כפי שנאמר לעיל, מדיניות הענישה בעבירות מסוג זה הינה מדיניות מרתיעה והעונש שהוטל על המבקש בבית-משפט השלום הינו עונש מקל ביחס למדיניות זו. בית-המשפט המחוזי סבר, כי יש להחמיר בעונשו של המבקש אך בחר שלא להאריך את תקופת המאסר שהוטלה עליו אלא להגדיל את הסכום שעליו לשלם למדינה כקנס, זאת במובחן מנסיבות פרשת הגואל , אשר בה דובר על הארכת תקופת מאסר . אני סבור, כי בית-המשפט המחוזי איזן באופן ראוי בין הרצון להתחשב בנסיבותיו האישיות של המבקש לבין אינטרס הציבור והצורך בענישה מרתיעה ובצדק החמיר בעונשו של המבקש היות והעונש שהוטל עליו בבית-משפט השלום אינו הולם את העבירות אותן ביצע (ראו גם רע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). בנסיבות אלו לא מצאתי מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

אשר-על-כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.

החלטתי מיום 10.10.06 – בעניין עיכוב ביצוע עונש המאסר – מבוטלת.

על המבקש להתייצב במזכירות בית-המשפט המחוזי בירושלים ביום 1.2.07 לא יאוחר מהשעה 10:00 לשם תחילת ריצוי עונשו.