בר"ש 3207/10 ד"ר אורי ריחני נ. מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גריל) מיום 17.3.10 בתיק עמש"מ 24697-12-09, בו התקבל חלקית ערעור המשיבה על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה (עו"ד תלרז, אב"ד, עו"ד לוי וד"ר ממן) מיום 15.11.09 בתיק בד"מ 73/09, והוארכה תקופת פסילתו של המבקש לשירות המדינה לשבע שנים מיום מתן גזר דינו של בית הדין.

רקע

ב.

בתקופה הרלבנטית שימש המבקש, יליד 1944, מנהל מחלקת רפואת עיניים בבית החולים הממשלתי בנהריה. המבקש הועמד לדין והורשע בהסדר טיעון, בגדרו הודה ביום 20.4.09 (ת"פ (חיפה) 3693-08-08, השופט פלאח) בשנים-עשר מקרים שונים של בקשת שוחד בשנים 2007-1997 בתמורה לביצוע ניתוחי עיניים באופן אישי על-ידיו, הגם שהניתוחים בוצעו בבית חולים ממשלתי; בחלק מהמקרים אף אמר המבקש לחולים, כי התשלום יקצר להם את זמן ההמתנה הנדרש לניתוח. על המבקש הושת מאסר בפועל של חצי שנה שרוצה בעבודות שירות, חצי שנה מאסר על-תנאי, קנס כספי בגובה 50,000 ₪ וכן פיצוי המתלוננים בסכום כולל של 150,000 ₪.

ג.

על בסיס הרשעתו של המבקש בבית משפט השלום - ובהתאם לסעיף 61ג' לחוק שירות המדינה (משמעת), תשכ"ג-1963 – הורשע אף בבית הדין למשמעת. באשר לענישה, בית הדין שקל את הנסיבות לקולה, בהן תרומת המבקש למדינה בשירותו הצבאי והרפואי, טיפוח מחלקת רפואת העיניים בנהריה, מצבו הרפואי והאישי, התליית רשיונו הרפואי, פיצוי הנפגעים על-ידיו, אבדן דרגת פרופסורה שהיה קרוב אליה, חרטתו והפגיעה הקשה בו ובשמו הטוב; מנגד, צוינה חומרת מעשיו, בדגש על הנסיבות בהן נעשו - ניצול מצבם של החולים שנזקקו לשירותיו בניגוד לחובותיו כרופא, ולא כל שכן כמנהל מחלקה. בגזר הדין הושתו על המבקש העונשים הבאים: נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה משירות המדינה עד הגיעו לגיל 67.

ד.

על גזר דין זה עירערה המשיבה לבית המשפט המחוזי בחיפה. המשיבה טענה, כי בשל סמיכות הזמנים בין מתן פסק הדין למועד בו מגיע המבקש לגיל 67, למעשה לא הוטלה על המבקש ענישה בפועל, וטענה לפסילה לצמיתות. בית המשפט ציין, כי נוכח חומרת המעשים אין להסתפק בפסילה עד גיל 67, אך עם זאת, נוכח הנסיבות האישיות, קבע שאין לקבל את דרישת המשיבה לפסילה לצמיתות. משכך, נתקבל הערעור בחלקו, והמבקש נפסל משירות המדינה למשך שבע שנים ממועד פסק דינו של בית הדין למשמעת.

הבקשה

ה.

המבקש טוען, כי עניינו הוא אחד מאותם מקרים חריגים בהם מוצדק ליתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בין היתר נטען, כי קיים כאן פער קיצוני בין הענישה בערכאה הדיונית לבין זו שבערכאת הערעור, כי הענישה חריפה מהמקובל במקרים דומים, וכי החמרת הענישה נעשתה מטעמים של קרבה לגיל הפרישה החוקי בלבד. עוד נטען, כי הבקשה מעלה שאלות משפטיות חוקתיות החורגות ממחלוקת הצדדים; בין היתר נטען, כי פסילת המבקש משירות המדינה בשלב זה מביאה למעשה לשלילת קצבת הפרישה לה הוא זכאי, כי אין הדבר מסור לסמכות בית הדין למשמעת, וכי יש בכך פגיעה חוקתית בזכותו לקניין ואפליה בשל היותו מצוי בהסדר פנסיה תקציבית.

ו.

בתגובתה לבקשת רשות הערעור טענה המשיבה, כי אין המקרה מצדיק מתן ערעור בגלגול שלישי, בהיותו לשיטתה תחום למחלוקת הצדדים, ועל אחת כמה וכמה כשכל טענות המבקש כבר נדונו בפני בית המשפט המחוזי. נטען, כי החמרת הענישה אינה מצדיקה - על פי המקובל - רשות ערעור. וכי נוכח הנסיבות החריגות נדרשה התערבותו של בית המשפט המחוזי, וגם זו נעשתה באופן חלקי ולגבי רכיב אחד בלבד. עוד נאמר, כי אין הנסיבות האישיות כשלעצמן מצדיקות מתן רשות ערעור וכי העונש, ביחס לחומרת המעשים, מקל ביותר. לעניין הסמכות לשלילת הגמלה, נטען, כי היא מוסדרת בחקיקה ראשית, וכי טענה לגביה נדונה בעבר בפני בית משפט זה, והגם שנאמר כי ראוי לנתק בין הפסילה משירות המדינה לבין הגמלה, נקבע אין כי הדבר מנוגד לחוקי היסוד. לגבי טענת האפליה נטען, כי לכל אחת מהפנסיות הקיימות - הפנסיה התקציבית והפנסיה הצוברת - יתרונות וחסרונות, כי טענה כגון דא היא חכמה בדיעבד, וכי המבקש יכול היה בעבר לבחור לעבור לפנסיה צוברת.

הכרעה

ז.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. בידוע, כדי שתישקל רשות ערעור בגלגול שלישי, יש להצביע על בעיה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים הישירים להליך. נזכור כי לא מכבר נשתנה המצב המשפטי הדיוני, משקבע המחוקק את ערכאת הערעור בזכות על הכרעות בית הדין המשמעתי בבית המשפט המחוזי במקום בבית משפט זה, ועל כן נדרשת רשות ערעור, ובמקרה דנא אין מדובר בנושא מן הסוג שבשלו תינתן הרשות.

ח.

בבסיס הבקשה שתי טענות עיקריות, הראשונה עניינה פער הענישה במקרה דנא בין שתי הערכאות; והשניה

עניינה שלילת קצבת הפרישה של המבקש לעת הזאת.

ט.

באשר לטענה הראשונה , על פי רוב, גם בראיית הדברים במישור הרחב של עולם העונשין, מחלוקת בגישה העונשית בין הערכאה הדיונית לערכאת הערעור אינה מצדיקה כשלעצמה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (רע"פ 5902/05 אמסילי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)); אמנם, בנסיבות יוצאות דופן - בהן נבעה פער חריג ביותר בענישה - אפשר שתתקיים הצדקה למתן רשות ערעור כזו (רע"פ 1514/08 שנהב נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). ואולם, במקרה דנא, נראה, כי נוכח חומרת המעשים בהם הורשע המבקש והתוצאה האופרטיבית של פסיקת בית הדין למשמעת, בצדק הורחבה תקופת ההשעיה. יפים לעניין זה הדברים שאמר השופט לוי ברע"פ 3642/06 כהנים נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ושהוזכרו אף בתגובת המדינה לבקשה:

"אין עסקינן בסוגיה חשבונאית או במכפלה מספרית כזו או אחרת, כי אם בעיקרון לפיו מן הראוי הוא כי העונש השני לא יחרוג באורח מופרז מזה שקדם לו, וזאת מטעמי הוגנות כלפי המערער. אלא שעקרון זה אינו עומד לבדו. יש לאזנו מול עקרונות אחרים שבבסיס הענישה הפלילית, שיסוד מוסד בה הוא כי תהלום את המעשים בגינם היא מוטלת. ברור הדבר, כי עקרון אחרון זה אינו מוגשם שעה שהעונש שנגזר בערכאה הדיונית, על-פניו אינו יכול לעמוד.

במקרה דנן, לא הפער שבין העונשים אינו סביר, כי אם העונש שנגזר למבקש מלכתחילה בבית-משפט השלום. עונש זה אינו הולם את חומרתם של המעשים שבביצועם הורשע, ובדין קבע בית-המשפט המחוזי כי אין בו משום שקלול ראוי של מכלול נסיבותיה של הפרשה. ועוד יודגש, כי אלמלא ראתה ערכאת הערעור שלא למצות את הדין עם המבקש, היה העונש הראוי על מעשיו כבד אף יותר, ואף בשל כך אין הפער בין העונשים שנגזרו כה עמוק".

דברים אלה מדברים בעדם. ועוד יודגש, כי עונש הפסילה הוא אחד מני רכיבי ענישה שהושתו על המבקש, ובראיית הדברים כמכלול דומה שאין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי החמרה משמעותית בענישה בין הכרעות הערכאה הדיונית וערכאת הערעור.

י.

אין בידי להיעתר אף לטענתו השניה של המבקש. שלילת גמלת הפרישה שהיתה משתלמת לו היא פועל יוצא של הפסילה שהושתה עליו, והיא מוסדרת בחקיקה ראשית בחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970. טוען המבקש, בין היתר, כי יש בכך פגיעה בלתי מוצדקת בזכותו לקניין. ואולם, כבר נקבע מפי השופטת - כתארה אז - ביניש, בפרשת ציפורי (עש"מ 3789/04 ציפורי נ' נציבות שירות המדינה פ"ד נט(1) 721), כי אין בכך סתירה לחוקי היסוד ( שם , 726).

יא.

תכליתו העיקרית של אמצעי הפסילה היא שמירה על נקיון כפיו של השירות הציבורי ועל טוהר מידותיו. כפי שנאמר בפרשת ציפורי :

"אמצעי הפסילה מהשירות נחוץ, איפוא, כדי לשמור על טוהר המידות בשירות הציבורי, על תדמיתו ועל אמון הציבור בו. לצורך תכלית זו אמצעי הפסילה הוא ראוי ומקובל" ( שם , 725).

ואולם, החוק מורה, כי לסנקציית הפסילה תתלוה סנקציה נוספת בדמות שלילה של גמלת הפרישה המשתלמת לעובד שנפסל זמנית מהשירות. אכן, מצב זה אינו מותיר מקום לשיקול דעת לקולה באותם מקרים אשר בהם אין הצדקה לכפל ענישה זה. אחזור תוך הסכמה על הגישה שבוטאה בבית משפט זה בעבר, כי רצוי היה אילו הופרדו שני רכיבי ענישה אלה זה מזה, וכי במקרים בהם ראוי לנקוט בסנקציה כלכלית נוסף על הפסילה, תתבטא זו בקנס. הפרדה זו בין

הדבקים טעונה התערבות המחוקק. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בפרשת ציפורי :

על הקושי המתעורר כתוצאה מאפקט אוטומטי זה של אמצעי הפסילה כבר עמדה פסיקתנו בעבר ועיקרם של הדברים הוא, כאמור, הבעייתיות שיש, בנסיבות מסוימות, בפגיעה בזכויות ממוניות שצבר עובד במהלך השנים... קושי זה הביא לכך שבמספר מקרים ראה בית משפט זה לבטל, באופן חלקי או מלא, את הפסילה שנקבעה בגזר דינו של בית הדין למשמעת וזאת, לא כדי להחזיר את העובד לשירות אלא כדי למתן את הפגיעה הממונית... את הקושי עליו עמדנו לעיל ראוי לפתור על ידי ניתוק האמצעי של שלילת קיצבת הפרישה מעונש הפסילה והסמכתו של בית הדין למשמעת, ובערעור את בית המשפט העליון, להחליט מהם אמצעי המשמעת ההולמים בנסיבות הענין, אך שינוי כזה הוא ענין למחוקק לענות בו" ( שם , 727-726).

וכדברי השופט זמיר בעש"מ 7641/98 נוימן נ' מדינת ישראל (לא פורסם):

"סבור אני כי שגגה היא שבמקרה כזה, בו בית הדין למשמעת מחליט לפסול את עובד המדינה לצמיתות, אין כלל אפשרות להתחשב בנסיבות המקרה, ולאפשר תשלום קיצבת פרישה לעובד, ולו רק קיצבה חלקית. עדיף היה לו קבע החוק כי לבית הדין למשמעת נתון שיקול דעת, כפי שנתון לו שיקול דעת בשאלה אם לשלול תשלום פיצויי פיטורים, להחליט אם ובאיזו מידה לשלול קיצבת פרישה מעובד המדינה שנמצא חייב בדין משמעתי ונפסל לשירות המדינה".

ואולם, המצב החוקי דהאידנא על כנו, כמסתבר בתנאים הקבועים בסעיף 57 לחוק שירות המדינה (גמלאות), והשאלה היא איפוא אם יש מקום להתערבות בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.

יב.

חוששני שבנסיבות התשובה אינה בחיוב. המבקש - שהיה רופא בכיר ומנהל מחלקה - הורשע בהליך פלילי בעבירת שוחד, בכך שנטל כספים שלא כדין מן החולים שביקשו הימנו מזור לתחלואיהם ברגעים בהם היו פגיעים במיוחד. עבירה זו בה הורשע ונסיבותיה יש בהם חומרה מובהקת, והמבקש כשל בה חרף סגולותיו הטובות ותרומותיו אשר צוינו, ושכבודן במקומן. כפי שנזדמן לי לומר בעבר, "לבי אינו אטום לזכויותיו של המערער, לתרומתו רבת השנים לשירות ולאשר אמרו לזכותו עדי האופי" (עש"מ 4203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם)) אך יחד עם זאת, "לבי נתון עוד יותר - איני רואה דרך אחרת - לצרכיו של שירות המדינה, שתדמיתו... אינה ברום המדרגה, ולצורך להנחיל לעובדיו נורמות ראויות, ולציבור - אמון בו" (שם). במקרה דנא אין מדובר בענישה משמעתית בחומרה המצדיקה התערבות בגלגול שלישי.

יג.

איני נעתר איפוא לבקשה.