בר"ש 8785/14 דורית מרגי נ. מדינת ישראל

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט הבכיר א' כהן ) בעמש"מ 28236-10-14 מיום 25.11.2014, במסגרתו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה בירושלים ( עו"ד כהן, עו"ד חיות וגב' חלבני ) בבד"מ 103/11. בית הדין למשמעת הרשיע את המבקשת במספר עבירות לפי סעיפים 17(1),(2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג-1963, ונגזרו עליה נזיפה חמורה; פיטורים לאלתר; פסילה מעבודה בשירות המדינה עד גיל 50 ופסילה מכל תפקיד במשרד החוץ למשך 10 שנים.

רקע

ב.

המבקשת, ילידת 1970, עובדת משרד החוץ, עבדה בין החודשים ספטמבר 2006 ליולי 2010 כקצינת מנהלה וכקונסול בשגרירות ישראל בפרו (להלן השגרירות ). במהלך אותה תקופה שימש אישה של המבקשת, יגאל מרגי, עובד מקומי ישראלי בשגרירות. כנגד המבקשת הוגשה ביום 28.11.2011 תובענה, בה הואשמה בשישה אישומים הקשורים להתנהלותה ולהתנהלות בעלה, במסגרת עבודתה בשגרירות.

ג.

ביום 7.5.2014 הרשיע בית הדין למשמעת ( עו"ד כהן, עו"ד חיות וגב' חלבני ) את המבקשת בחמישה אישומים, וזיכה אותה מחמת הספק מאישום אחד, וכן מפרטי אישום מסוימים שצוינו בשני אישומים אחרים. בהכרעת דין מפורטת דן והכריע בית הדין בכל אחד מן האישומים: באישום הראשון הורשעה המבקשת בהזנת דיווחי נוכחות כוזבים ביחס לאישה אשר עבד, כאמור, בשגרירות והיה כפוף למבקשת. בית הדין קבע כי המבקשת סייעה לו כשהגיש דיווחי נוכחות כוזבים ביחס לשעות עבודתו בשגרירות, וכתוצאה מכך איפשרה לו לקבל שכר בגין שעות עבודה שלא ביצע בפועל. באישום השני הורשעה המבקשת בשיהוי במכירת רכב השרד הקודם של השגריר, ובעשיית שימוש ברכב לצרכיה הפרטיים של משפחתה תוך ניצול נהג השגרירות, פ'. עם זאת, לא הוכח כי עיכוב מכירת הרכב היה מכוון לשם שימוש בו לצרכיה הפרטיים. באישום השלישי הורשעה המבקשת בגין הגשת קבלות פיקטיביות על נסיעות שעשו היא ואישה לבתי כלא בפרו (כביכול במסגרת התפקיד הקונסולרי), אף שנסיעות אלה כלל לא נעשו על ידיהם. נקבע, כי על בסיס אותן קבלות הכינה המבקשת שובר ומשכה כספים, אותם לא העבירה לנהג הפרואני א', שעל שמו הוצאו הקבלות. באישום הרביעי הורשעה המבקשת בהפרת האיסור לצבירת "מיילים" במסגרת תכנית "הנוסע המתמיד" בחברת התעופה קונטיננטל. עם זאת, זוכתה המבקשת מעבירה נוספת שיוחסה לה במסגרת אישום זה, שכן נקבע שלא ניצלה את המיילים הללו. באישום החמישי הורשעה המבקשת בגין מחדליה בטיפול ובדיווח על הטרדות מיניות שבוצעו, לכאורה, על ידי השגריר כלפי עובדות בשגרירות. המבקשת זוכתה מחמת הספק מן האישום השישי, בו הואשמה במעורבות בקבלת תעודה לימודית מזויפת לתושבת פרואנית שהועסקה כעובדת משק בית בביתה.

ד.

ביום 18.8.2014 גזר בית הדין על המבקשת את העונשים המנויים מעלה. עם זאת נקבע כי תוכל לקבל גמלה (היא שייכת ל"דור הפנסיה התקציבית") בהגיעה לגיל חמישים. על הכרעת הדין ועל גזר הדין הגישה המבקשת ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

ה.

ביום 25.11.2014 דחה בית המשפט המחוזי (השופט הבכיר א' כהן ) את ערעור המבקשת. בית המשפט קבע, כי בית הדין הקדיש זמן רב לשמיעת הראיות, ניתח כל עדות ששמע וקבע ממצאים עובדתיים הן בנוגע לעדי התביעה והן בנוגע למבקשת ולאישה. נפסק, כי פסק הדין שנתן בית הדין בנוי בצורה ראויה להערכה ומנומק היטב, וכולל התייחסות לכל הטענות שהעלתה המבקשת.

ו.

לגופו של עניין, קבע בית המשפט כי לגבי האישום הראשון, ידעה המבקשת על כל צעד ושעל ועל כל נסיעה של הנהג פ', וזאת בשים לב לעדותה של עובדת, שלפיה היה הנהג מוסר לוח זמנים בכתב כדי שהמבקשת תדע על עיסוקיו בעבודה. כן נקבע כי אישה של המבקשת נלוה לנהג פ' באורח תדיר, וכי ברי שהמבקשת ידעה על כך. משכך נפסק כי בצדק דחה בית הדין את טענת המבקשת שלא ידעה על היעדרותו של אישה לצרכים פרטיים בשעות העבודה. בית המשפט ציין כי בית הדין התייחס בהקשר זה לעדותה של פקידת קבלה בשגרירות, שבשלב מסוים עסקה גם בדיווחי הנוכחות של העובדים. הפקידה העידה על השינויים הרבים שבוצעו בדו"ח שעות הנוכחות של בעלה של המבקשת, ובית הדין קיבל את עדותה באופן מלא. בית הדין קבע כי עדות הפקידה מלמדת שהמבקשת חששה פן יתגלו הדו"חות של אישה ברבים, ולכן דאגה לעסוק בדו"חות אישיים אלה באופן בלעדי. בית המשפט הוסיף כי הפקידה אינה מועסקת עוד בשגרירות, ולכן הייתה עדה אובייקטיבית, אשר העידה גם כי אישה של המבקשת נהג לצאת מוקדם מהעבודה במיוחד בימי שישי, לשם קבלת עיסוי.

ז.

אשר לאישום השני, ציין בית המשפט כי בית הדין התייחס לעדותו של הנהג פ', שהעיד על השימוש ברכב לצרכיה הפרטיים של משפחת המבקשת, ועל כך שההסעות הפרטיות שעשה היו באישורה ובידיעתה של המבקשת, שכן "לא יכול היה לזוז" ללא אישורה. בית המשפט הוסיף כי פ' העיד שבמסגרת הנסיעות במהלך שעות העבודה קנה אישה של המבקשת פריטים שונים לצרכיו האישיים, וכן העיד על מקרים נוספים בהם הסיע את המבקשת ברכב המנהלה לצרכיה הפרטיים, למשל, פגישה בבית הספר של בנה. בית המשפט ציין כי בית הדין קבע שעדותו של פ' הייתה קוהרנטית, מדודה וסדורה, ונתן בה את אמונו, לרבות בדבריו כי חשש שיבולע לו ושאוים על ידי המבקשת כי יפוטר אם לא יסור למרותו של אישה בביצוע הנסיעות. עדותו, כך נקבע על ידי בית הדין, נתמכה בעדויות נוספות של עובדי השגרירות. לעומת זאת, ציין בית המשפט המחוזי, פסק בית הדין כי תשובותיה של המבקשת בעניין זה "מתמיהות" וכי עדותה "רצופת סתירות, בלתי אמינה בעליל".

ח.

בית המשפט המחוזי קבע עוד כי בנוגע לאישום השלישי נשמעו עדויות רבות, ובהן עדותו של הנהג א', שלפיה במועד מסוים פנה אליו אישה של המבקשת, בנוכחות המבקשת, וביקש קבלות לנסיעות עתידיות בשלושה בתי כלא, שכן טען כי עומדים הם

לסיים את שירותם בקרוב וכי המחליפים בתפקיד עלולים להקשות על ביצוע התשלום. בית המשפט המחוזי ציין כי בית הדין קבע שאין רשומות ברישומי בית הכלא על ביקורי המבקשת ובעלה במועדים שנרשמו בקבלות, וכי בנוסף, המבקשת הכינה בעצמה, באופן חריג, את השיק לא', ואישרה את הקבלות, אשר על אחת מהן צוין כי ביצעה את הנסיעה ביום 23.3.2010; זאת – אף שידעה היטב והודתה בכך שלא נעשתה נסיעה זו. כמו כן, בשתי הקבלות צוין התאריך על ידי המבקשת עצמה, ולא על ידי א' שהוציא את הקבלות. בית המשפט המחוזי ציין שבית הדין קבע כי עדותו של א' מהימנה, וכן גם עדותה של מי שערכה את הבירורים בבתי הכלא. לעומת זאת, קבע בית הדין כי עדותה של המבקשת בעניין זה "מצביעה על סתירות, אם לא שקרים". בדומה נקבע לגבי עדות אישה של המבקשת.

ט.

בית המשפט המחוזי ציין כי בנוגע לאישום הרביעי, המבקשת הטילה את מלוא האחריות על אישה בעניין צבירת המיילים, וטענה כי נודע לה על קיומו של חשבון המיילים חודשים ארוכים לאחר שנפתח. ואולם, נקבע כי לאחר שנודע לה על צבירת המיילים לא ביטלה את התכניות, הגם שהודתה כי ידעה שמדובר בעבירה. בנוגע לאישום החמישי צוין, כי בית הדין שמע מספר עדויות בדבר הטרדה מינית של עובדת ניקיון בשגרירות ותגובת המבקשת לכך. בית המשפט קבע, כי בצדק דחה בית הדין את טענת המבקשת שלפיה אינה מכירה את הוראות התקשי"ר המתייחסות להטרדה מינית, שכן הוראות אלה הן בגדר תנאים בחוזה עבודה של כל עובד מדינה, ככל שהן מתייחסות אליו.

י.

בית המשפט דחה את הטענה שלפיה המשיבה לא מצאה לנכון לחקור את אישה של המבקשת, ובכך, כנטען, נפגעה המבקשת. נומק, כי הוא העיד כעד הגנה מטעם המבקשת, והעובדה שלא מסר גרסה קודמת, יכלה דווקא לפעול לטובתו, שכן יכול היה להתאים את גרסתו לזו של המבקשת. בית המשפט דחה גם את הטענה

שעדי התביעה יכולים היו לתאם עדויות "כדי לרצות את אדונם", בהיעדר ביסוס.

יא.

בית המשפט דחה אף את טענות המבקשת לעניין גזר הדין. בית המשפט קבע כי בית הדין התייחס בגזר דינו, ובצדק, לתכלית אמצעי המשמעת ולצורך בשמירה על תדמית ראויה של השירות הציבורי. נפסק, כי למרות חומרת העבירות בהן הורשעה המבקשת, שקל בית הדין גם נסיבות לקולה, ובעיקר את עובדת ההעסקה המשותפת של המבקשת ושל בעלה, וכן את תפקודה החיובי ככלל. משכך נקבע כי העונש של תקופת הפסילה לשירות המדינה שנגזרה על המבקשת, עד הגיעה לגיל 50, הוא מתון יחסית, ואף לא ננעל בפניה כליל השער להעסקתה במשרד החוץ. בנוסף, בעקבות קביעת בית הדין כי המבקשת תהיה זכאית לתשלומי גמלה מקופת המדינה בהגיעה לגיל 50, דהיינו, שנים רבות לפני גיל הפרישה הקבוע בחוק – פסק בית המשפט, כי בנסיבות אין מדובר בעונש חריג המצדיק את התערבותו.

הבקשה

יב.

כלפי פסק דין זה הוגשה הבקשה המפורטת דנא ביום 22.12.2014. לטענת המבקשת, פסק דינו של בית המשפט המחוזי נעדר הנמקה של ממש, וקם חשש כי השארתו על כנו תערער את אמון הציבור במערכת המשפט. לדברי המבקשת, אין התייחסות בפסק הדין למרבית טענותיה, ומשכך לא היה לה יומה בבית המשפט. בנוגע לאישום הראשון טוענת המבקשת כי העלתה שורת טענות, ובהן הימנעות המשיבה מציון מועדים קונקרטיים בהם דיוח אישה דיווחי שקר, וכי בכך נפגעה הגנתה. טענה זו, כמו גם טענות נוספות שהעלתה, לא מצאו התייחסות בפסק הדין. בנוגע לאישום השני טוענת המבקשת כי היה על בית הדין לנמק מדוע העדיף את גרסתו של הנהג פ'. לחלופין נטען, כי אפילו ביצע אישה נסיעות פרטיות, עשה זאת ברשות ובסמכות; גם לטענות אלה לא הייתה התייחסות בפסק הדין של בית המשפט. אשר לאישום השלישי, טוענת המבקשת כי בית הדין הסיק מסקנות שגויות בניגוד לשכל הישר ולהיגיון בסיסי. אף לכך לא הייתה התייחסות בפסק הדין. בנוגע לאישום החמישי נטען כי למעשה אין מחלוקת שלא עלה בידי המשיבה להוכיח כי שימשה כממונה למניעת הטרדות מיניות, כי בית הדין הרשיע אותה על יסוד עובדות שונות מאלה שנטענו בכתב האישום וכי כתוצאה מכך נפגעה זכותה להתגונן. לטענת המבקשת, גם לכך לא הייתה התייחסות בפסק הדין של בית המשפט.

יג.

המבקשת טוענת עוד, כי אמצעי המשמעת שהוטלו עליה קיצוניים מאוד בחומרתם, וסוטים באופן קיצוני ביותר מאלה שהוטלו על עובדי משרד החוץ בעבירות דומות או חמורות יותר. המבקשת הציגה מספר פסקי דין הנוגעים לעובדים במשרד החוץ, חלקם בכירים ממנה ובהם שגרירים וסמנכ"ל, אשר הורשעו בעבירות חמורות יותר והסתיימו בענישה מקלה; וגם מטענה זו התעלם בית המשפט, לדבריה.

כללם של דברים, לטענת המבקשת, פסק הדין של בית המשפט התעלם באורח גורף מטענותיה, ומשכך, אינו יכול לעמוד. לטענת המבקשת, העדר ההנמקה עולה כדי אי צדק בולט באופן המקים חשש לעיוות דין, והמצדיק מתן רשות ערעור.

הכרעה

יד.

כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תישקל מקום בו מתעוררת שאלה משפטית כללית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982)) . הדברים נכונים גם כשעסקינן בבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן בערעור על הכרעה בהליך משמעתי (בר"ש 3207/10 ריחני נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה (19.9.2010), להלן עניין ריחני ); בר"ש 3913/10 משה נ' נציבות שירות המדינה (24.6.2010)). לאחר העיון בבקשה, סבורני כי אין ענייננו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים.

טו.

אדרש תחילה לטענת אי ההתיחסות לטענות ואי ההנמקה. בשכבר הימים נדרש הנשיא שמגר לנושא זה (רע"א 478/88 בקר נ' שטרן פ"ד מב(3) 679) וציין (עמ' 681), כי "בית המשפט מתיחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלוונטיות, ועושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכול או לפחות את המקסימום"; ראו גם רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נט(5)17. אכן, בא כוח המבקשת עשה מאמץ לכסות את הנושא בערעור מכל זוית אפשרית, אולם אין לבוא בטרוניה עם בית המשפט המחוזי שהתמקד בנראה לו חשוב, ובודאי אין בית משפט זה בגלגול שלישי כתובת אפשרית לבדיקה נוספת של טענות פרטניות. התמונה העיקרית עולה מתוך הנושאים אליהם התייחס בית המשפט המחוזי, גם אם יתכן שניתן היה לפרט יותר בנקודות אחדות.

טז.

עיון בפסק דינו של בית הדין למשמעת מעלה, כי חומר הראיות בעניינה של המבקשת נותח באריכות, וכי טענותיה והסבריה נדונו לגבי כל אחד מן האישומים שיוחסו לה. הכרעת הדין הושתתה על ממצאי עובדה ומהימנות שנקבעו בהסתמך על אותה תשתית ראייתית, ובין היתר, על עדויות עדים שהוזכרו מעלה, גם כמו על עדויות המבקשת ואישה. בערעור, אישר בית המשפט המחוזי את הכרעת הדין ואת גזר הדין, ויישם בכך הלכות נודעות. כאמור, יתכן שהיה מקום ליתר פירוט באשר למסקנות בית המשפט, ואולם, ניכר בפסק הדין כי בית המשפט אימץ את דרכו של בית הדין קמא, ולא ראה מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע, וכידוע, "כלל הוא שאין בית משפט זה, כערכאת ערעור, מתערב בממצאים עובדתיים, לא כל שכן ממצאים המבוססים על מהימנות עדים" (עש"מ 2868/04 שמיאן נ' נציבות שרות המדינה (4.7.2004; השופטת – כתארה אז – ד' ביניש )). הדברים נכתבו כאשר בית משפט זה היה הכתובת הערעורית על בית הדין למשמעת, קל וחומר עתה, שעה שעסקינן בבקשת רשות ערעור. כאמור, לאחר העיון סבורני – בכל הכבוד – כי המבקשת לא הניחה טעם להתערבות בממצאיו העובדתיים של בית הדין למשמעת, לא כל שכן בגלגול שלישי.

יז.

המבקשת חולקת על גזר דינה. הלכה פסוקה היא שאין בטענה בדבר חומרת העונש כשלעצמה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, למעט במקרים חריגים שאין מקרה זה בא בקהלם (בר"ש 8989/10 בן דנן נ' נציבות שירות המדינה (12.12.2010)); כך אולי מקל וחומר מפלילים. יש לזכור כי תכליתו העיקרית של אמצעי הפסילה היא שמירה על נקיון כפיו של השירות הציבורי ועל טוהר מידותיו (עניין ריחני , פיסקה י"א). וכבר נכתב בעבר כי:

"מעשה שיש בו שליחת יד בכספי ציבור המבוצע בידי עובד הציבור, הוא מעשה שפגיעתו בשירות רבה. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי עובד הציבור הוא נאמן הציבור. החומרה במעשים מן הסוג שבו הורשעה המשיבה, אינה נעוצה בהיזק הכספי ואף לא בחסר בממון בקופת המדינה, אלא במעילה באמון הכרוכה במעשים אלה. קשת המעשים הנכללים בעבירות של מעילה באמון היא מגוונת ומבטאת מידות חומרה שונות. היא כוללת עבירות חמורות כגניבה ממעביד, מעשי מרמה או זיוף וכן הפרת אמונים ואף מעשים שאינם פליליים במובהק, אשר היסוד של מעילה באמון הוא היסוד הדומיננטי בהם. בשל עוצמת הפיתוי והקלות בה ניתן להערים על המערכת בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה שלא כדין, יש להקפיד על כך שאמצעי המשמעת שיוטלו על עובד שסטה מן השורה יהוו תגובה הולמת ומרתיעה" (עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף (13.9.01; השופטת – כתארה אז – ד' ביניש , להלן עניין אלקריף ).

ובנוגע לדיווחים כוזבים נכתב:

"אין כמו מצג שוא בדבר הימצאות בעבודה כאשר עובד נעדר ממנה, וקבלת שכר בעבור שעות עבודה שלא בוצעו כדי לפגוע באמינותו של השירות הציבורי בעיני הציבור, וכדי לשקף ניצול כספי ציבור למטרות זרות. קבלת תמורה כספית על ידי עובד בגין שעות עבודה אותן לא ביצע כאשר היה עסוק בענייניו הפרטיים כמוה כשליחת יד בכספי ציבור" (עש"מ 5626/05 אוחנה נ' מדינת ישראל - נציבות שירות המדינה (14.3.2006)); השופטת א' פרוקצ'יה )).

יח.

למותר להכביר מלים על החומרה שבהוצאת כספים מקופת הציבור על יסוד דיווחי שווא. בבר"ש 9724/10 אליתים נ' נציבות שירות המדינה

(6.1.2011) ציינתי כי "לעניין זה דומה המדווח דיווחים כוזבים למעלימי מס, שהיא דרך אחרת לגניבה מן הציבור". מדובר, איפוא, במעשים המצויים ברף החומרה הגבוה של עבירות המשמעת בשירות הציבורי, העלולים במקרים מסוימים להגיע לפלילים, ובהתאם, על רמת הענישה להיות, על דרך הכלל, במדרג הגבוה ביותר, קרי, פיטורין. לא נעלמו מעיני פסקי הדין שאותם הזכירה המבקשת, בהם נגזרו עונשים קלים יותר על בכירים במשרד החוץ. בית הדין קמא התייחס לטענה זו ודחה אותה בציינו כי הוא רואה את שליחותו ב"יישום והטעמה של ערכים וכללים אתיים ראויים בשירות המדינה", וידי תיכון עמו. ואוסיף, במקרה דנא הייתה המבקשת אמונה על דיווחי הנוכחות. על כגון דא נאמר:

"במיוחד כך במקרים בהם מדובר בעובד הממונה על התחום, אשר מעל באמון בתחום שעליו היה מופקד. אין לאפשר לעובד להישאר במקום העבודה שבו פעל כאמור. אמצעי המשמעת המתאים הוא, אפוא, הרחקת העובד והעברת המסר לעובדים אחרים בשירות המדינה כי הסטיה מהדרך לא תצלח" (עניין אלקריף, פסקה 5 ).

כאמור, "ממידת חומרת המעשים ייגזרו אמצעי המשמעת " (עש"ם 10250/01 מוכתרי נ' נציבות שירות המדינה (10.2.2002)). לטעמי העובדה שעסקינן בשירות החוץ, מוסיפה חומרת משנה, מקום שדימוי המדינה בעיני הבאים עמה במגע, לרבות אותם עובדים מקומיים שהובאו לעדות (תוך הוצאות מרובות), אך גם אחרים – ככל שיוצא הקול כי בנציגות ישראל נורמות ההתנהגות המצופות אינן מכובדות.

יט.

סוף דבר, בנסיבות העניין סבורני, כי אין בפיטוריה של המבקשת משום חומרה יתרה, ואדרבה – לא פסקי הדין נשוא הבקשה פוגעים באמון הציבור, אלא לצערי התנהגות המבקשת. על כן איני רואה מקום להתערב בכך, וביתר אמצעי המשמעת שנגזרו על המבקשת. סבורני, כי ההחמרה שנקט בית הדין עם המבקשת בדין יסודה, נוכח התנהלותה במסגרת תפקידה הייצוגי כעובדת משרד החוץ מעבר לגבולותיה של המדינה, משעשתה כבשלה במשאבים שהועמדו לרשותה לצורך מילוי תפקידה, תוך שימוש בעובדים מקומיים; כן התעלמה המבקשת מתלונות עובדות מקומיות שטענו כי הוטרדו מינית על ידי השגריר. בכך נפגמו במובהק הנורמות המצופות ממנה כעובדת ציבור, ופשיטא שנפגעה תדמית השירות הציבורי הישראלי. המבקשת אף לא קיבלה עליה אחריות על מעשיה. בית הדין – ובית המשפט בעקבותיו – נתנו גם משקל ראוי לתפקודה של המבקשת בעבר, לרבות דברים חיוביים שנאמרו עליה כגון מפי שגריר ישראל במדינה בה שירתה לפני כן, וזאת אין ליטול ממנה; אך ניתן לכך ביטוי באפשרות לשוב לשירות ובמיוחד בגמלה מוקדמת מגיל 50, דבר שאינו בחינת פשיטא.

כ.

ובטרם חתימה: בהליך זה הוער באשר לעובדה שהמבקשת עבדה בצוותא עם אישה כממונה ישירה. דבר זה אינו רצוי במובהק, גם אם הוא פעמים פתרון המעוגן במציאות של נציגות קטנה בארץ זרה וחוסר זמינות של אחרים. במקרים כאלה – וכאשר אין מנוס – יש צורך בהנחיות מערכתיות וספציפיות-פרקטיות שיצמצמו ככל הניתן את ניגוד העניינים, שכן הדבר אסור בשירות הציבורי ברגיל, והחריג שבפסקה 13.342 לתקשי"ר המחייב אישורים (ראו פסקה ג' להכרעת הדין), צריך לכלול אזהרות חמורות כדי שלא יתפתו הנוגעים בדבר למעשים לא ראויים. על ניגוד עניינים לעניין קרובים ראו, בין השאר, טנה שפניץ, ניגוד עניינים במגזר הציבורי למעשה ולהלכה (תשע"ד-2013), 73 ואילך; וההתיחסות המקיפה שם, על פי עמדת הפסיקה ומבקר המדינה; עוד ראו דפנה ברק-ארז, משפט ושלטון במדינה משתנה (תשע"ב-2012), פרק 7 בעמ' 194 ואילך.

כא.

כאמור, אין בידי להיעתר לבקשה.