בר"ש 8989/10אליהו בן דנן נ. נציבות שירות המדינה

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא סגל) מיום 28.10.10 בתיק עמש"מ 3032-04-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (עורכי הדין א' כהן, א' לנמן, ד"ר י' הגר) מיום 2.3.10 בתיק בד"מ 165/09. נגזרו על המבקש בבית הדין למשמעת עונשים אלה: נזיפה חמורה; פיטורין לאלתר; פסילה לשנה מתפקיד בשירות הציבורי; ופסילה לצמיתות מעבודה בחברת "דואר ישראל" (להלן הדואר ).

רקע והליכים

ב.

המבקש עבד בדואר כדוור, ובמסגרת תפקידו היה עליו להעביר דואר רשום לנמעניו. על פי נהלי הדואר וכידוע, דואר רשום מחייב מסירה אישית של דבר הדואר לנמען כנגד חתימתו. במהלך החודשים יוני ויולי 2007, זייף המבקש את חתימתם של 183 נמענים, כך שנחזה כאילו המכתבים נתקבלו על ידיהם; חלק ממכתבים אלה השאיר המבקש בתיבות הדואר של הנמענים, חלף השבתם לדואר או מסירתם באופן אישי. על כל מסירת מכתב רשום מקבל הדוור גמול (פרמיה), המבקש קיבל סך של 641₪ בזיקה למכתבים שלא נמסרו כדין.

ג.

בגין אלה הועמד המבקש לדין פלילי, במסגרתו הורשע על בסיס הודאתו בעבירות של מרמה והפרת אמונים, לפי סעיף 284 לחוק העונשין, תשל"ז-1977; קבלת דבר במרמה, לפי סעיף 415 לחוק; זיוף בידי עובד ציבור בכוונה לקבל באמצעותו דבר, לפי סעיף 421 לחוק. על המבקש נגזרו שבעה חודשי מאסר על-תנאי למשך שלוש שנים, וכן שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות (ת"פ (ת"א) 3888/09 מדינת ישראל נ' בן-דנן (לא פורסם)). המבקש עירער על גזר הדין לבית המשפט המחוזי, אך חזר בו מערעורו (ע"פ (ת"א) 14425-11-09).

ד.

על בסיס הרשעתו זו, בהתאם לסעיף 61ג לחוק שירות המדינה (משמעת) תשכ"ג-1963 (להלן חוק המשמעת); וכן על בסיס הודאתו פעם נוספת בפני בית הדין, הורשע המבקש בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3), (4) ו-(6) לחוק המשמעת. ביום 2.3.10 נגזר דינו של המבקש. בית הדין ציין, כי הובאו בחשבון טיבן של העבירות, תכלית הדין המשמעתי ונסיבותיו האישיות של המבקש, בהן היותו עובד ותיק ומסור, שחוות דעת הממונים עליו חיוביות; מצבו הכלכלי הקשה; וחרטתו. נוכח הדברים נגזר דינו לעונשים כאמור. על פסק הדין עירער המבקש לבית המשפט המחוזי.

ה.

בפסק דינו מיום 28.10.10 קבע בית המשפט, כי פסק הדין הפלילי שניתן נגד המבקש, ושבעקבותיו הורשע גם בהליך המשמעתי, הוא פסק דין חלוט, ואין מקום לדיון מחודש בהכרעת הדין. הוסף, כי המבקש הודה בביצוע העבירות אף בפני בית הדין. נקבע, כי אין לקבל את טענתו לפיה נאלץ לעשות את שעשה בשל איומים שהושמעו כלפיו, לפיהם אם לא יאמיר את שיעורי מסירת הדואר הרשום יועבר מתפקידו - שכן לא הוכח שהושמעו איומים כאלה, וכי גם אם יונח, ולא היא, שאכן נשמעו, היה עליו לדווח על כך לממונים ולא להישמע להוראה בלתי חוקית. עוד נאמר, כי אף שנסיבות חייו של המבקש קשות, וכי היה שרוי בתקופה לא פשוטה בעת המעשים, אין בכך כדי להצדיקם. משכך, נקבע, גזר דינו של בית הדין המשמעתי היה מאוזן בנסיבות העניין וערעורו לעניין זה נדחה אף הוא. כלפי פסק הדין הוגשה הבקשה הנוכחית.

הבקשה

ו.

בבקשה נטען ראשית , כי גזר דינו של בית הדין לוקה בסתירה פנימית ואינו מידתי בכך שפסל את המבקש מעבודה בדואר לצמיתות, בעוד שהפסילה מעבודה בשירות הציבורי היא לשנה אחת בלבד; נטען, כי הפסילה הזמנית מהשירות הציבורי מעידה על כך שבית הדין סבור היה, כי אין האירוע מצדיק פסילת המבקש לעתיד מן השירות הציבורי; אך בה בעת דווקא במקום היחיד שבו יוכל להשתלב, הוא הדואר – נפסל לצמיתות, ועל כן משמעותו האמיתית של גזר הדין היא פסילה לצמיתות. שנית נטען, ודומה שעיקר, כי גזר הדין אינו מידתי שכן במקרים דומים ואף חמורים יותר נגזרו עונשים פחותים; כי הענישה כשלעצמה אינה פרופורציונלית בייחוד נוכח העובדה כי מדובר במעידה חד פעמית של עובד מסור ומוערך; נטען שגזר הדין גודע את מטה לחמו של המבקש ואת עתידו הכלכלי, שכן מדובר בבעל השכלה בסיסית שעבד משך כשני עשורים בדואר ויתקשה עד מאוד למצוא עבודה חדשה.

דיון והכרעה

ז.

לאחר העיון, אין בידי להיעתר לבקשה. הלכה היא, כי אין בטענה בדבר חומרת העונש כשלעצמה כדי להצדיק שקילת מתן רשות ערעור בגלגול שלישי, למעט במקרים חריגים שאין מקרה זה בא בקהלם (רע"פ 10231/03 קורן נ' מדינת ישראל , פ"ד נח (1) 646; רע"פ 6951/08 בן-יעקב נ' מדינת ישראל (לא פורסם); רע"פ 1811/08 יצחק נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). בית הדין למשמעת ובית המשפט המחוזי הרחיבו באשר

לחומרת המעשים, שאין לראותם כאותן "קלות שאדם דש בעקביו" ( רש"י

דברים, ז', י"ב); יש בשכמותם פוטנציאל גדול לפגיעה חמורה וממשית בשמו הטוב ובמוניטין אמינותו של הדואר; כן עלולים היו לגרום לנמענים שחתימותיהם זויפו קשיים לא מעטים בשל ההשלכה המשפטית שיש לקבלת דואר רשום (פסקה 16 לפסק הדין של בית המשפט). גזר הדין בבית הדין למשמעת פירט ספציפית נפקויות משפטיות שיש לדואר רשום, כגון תקנה 15 לתקנות העבירות, המינהליות, תשמ"ו-1986; תקנה 5(ג) לתקנות כביש אגרה (כביש ארצי לישראל) (אכיפת תשלומים), תשכ"ט-1969. משכך, לא נראה כי הענישה חורגת לחומרה מהמקובל, באופן המצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. יוער, כי בית המשפט המחוזי התייחס לטענת המבקש בדבר פערי ענישה לעומת מקרים דומים, אולי חמורים יותר, אך הדגיש כי מרביתם ניתנו במסגרת הסדר טיעון, וכי אף מעבר לכך – כל מקרה נבחן לגופו ולנסיבותיו.

ח.

גם באשר לטענה בדבר "הסתירה הפנימית" בפסק הדין אין בידי להיעתר. מגזר הדין עולה אל נכון ההבחנה בין המטריה הכללית של השירות הציבורי, ובין עבודתו הספציפית של המבקש בדואר, בה כשל. בית הדין ביקש לאותת ולהתריע באשר למעילה באמון על-ידי דוור, אך לא רצה לנעול את הדלת מבל וכל בפני המבקש, שעברו נקי, לשוב לשירות הציבורי. דומה, כי בית הדין איזן איפוא בשיקוליו לקולה, מזה, את מכלול הנסיבות האישיות – ולכן בחר שלא למצות עם המבקש את הדין ביחס לכלל השירות הציבורי, אך בה בעת, במסגרת השיקולים לחומרה, מצא לנכון להחמיר עם המבקש ביחס לדואר ספציפית , בחינת "ממקום נתיקתו תהא תקנתו" ( ילקוט שמעוני ירמיהו, רמז ש"ג). בית המשפט המחוזי לא התערב בכך, ואין סיבה שבית משפט זה יעשה כן. זאת - גם אם אילו היה המינון שנקבע באשר ליחס בין הפסילה לעבודה בדואר לבין פסילה לשירות הציבורי בכללו שונה, יתכן שלא היה מקום להתערבות ערעורית. אחר כל אלה מצטרף אני להמלצתו של בית המשפט המחוזי, לפיה לאחר חלוף שנת הפסילה תעשה המשיבה ככל יכולתה לסייע למבקש להשתלב בעבודה אחרת במסגרת השירות הציבורי; אכן יהא בכך כדי ליתן ביטוי לפן האנושי הלא פשוט הגלום בהכרעת בית הדין למשמעת, שביקש לתת ביטוי למידת הדין ולמידת החסד כאחד.

ט.

בגדרי כל האמור איני נעתר איפוא למבוקש.