רע"א 8996/04 עודד שכטר נ. נציגות הבית המשותף ע'י שרה כץ דוד ירקוני דן פרט

א.זו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 9.6.2004 (כב' השופטים ב' גילאור, סגן נשיא, אב"ד, י' דר ו-א' שיף) שניתן בערעור על פסק דינה (המינוח בדין הוא "החלטה" - סעיף 75(ג) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969) מיום 29.1.02 של כב' המפקחת על רישום מקרקעין בחיפה (הגב' צ' פיגנבוים), בסכסוך שבין המבקשים למשיבה.

ב.המדובר בסכסוך הנמשך על פני שנים. המבקשים הם בעלי דירה בבית משותף ברחוב הלל יפה 24 בחדרה, שהמשיבה היא נציגותו.

ג.בפסק דינה קיבלה המפקחת חלקית את תביעת המשיבה, וחייבה את המשיבים בתשלום בעבור השתתפות בהוצאות אחזקה של הרכוש המשותף ובהוצאות משפט.

ד.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורם של המבקשים בפסק דין קצר, שפסקתו העיקרית קבעה כי "פסק דינה של המפקחת מנומק כדבעי, ומכוח סמכותנו לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אנו דוחים הערעור", וכן נפסקו הוצאות (אליהן נידרש להלן).

ה.בבקשה קובלים המבקשים על כך שבית המשפט המחוזי לא נימק כדבעי את פסק דינו, תוך שעשה שימוש בתקנה 460(ב) המאפשרת, משנתקיימו תנאיה, דחייה ללא הנמקה מפורטת. כן נטענו טענות לגוף הסכסוך, ועוד נטען כי הסכום שנפסק על ידי המפקחת שולם עוד בטרם פסק בית המשפט המחוזי את דינו.

ו.באשר להנמקה: המפקחת נימקה את החלטתה במפורט. אכן, המחוקק ראה לנכון לקבוע מפורשות חובת הנמקה ספציפית בסכסוכי המקרקעין בפני המפקח, מן הסתם כיוון שהמדובר בפורום מעין-שיפוטי שאינו בית משפט וכדי לבאר את ההחלטות לאשורן לצדדים, וזאת בסעיף 75(ג) לחוק המקרקעין (ראו גם סעיף 119 להצעת חוק המקרקעין, תשכ"ד-1964, ה"ח תשכ"ד 173, 191) ובתקנה 85 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום), תש"ל-1969. אשר לבית המשפט המחוזי, הוא עשה שימוש בסמכותו לפי תקנה 460(ב). לכך נידרש בהמשך.

ז.פסק דין של בית משפט בתובענה שהוגשה בה כתב הגנה "יכיל הרצאה תמציתית של הענין, ממצאי בית המשפט לגבי העובדות המהותיות, השאלות שעמדו להכרעה, ההחלטה ונימוקיה" (תקנה 192 לתקנות סדר הדין האזרחי). על פסק דין של בית משפט בערעור לכלול, לפי תקנה 460(א), את השאלות הטעונות הכרעה, ההכרעה, נימוקיה (תקנה 460(3)) והסעד הרלבנטי. תקנה 460(ב) היא החריג לכך, בהתקיים תנאיה (ראו סעיף י' להלן). לענין הליך פלילי ראו - בין השאר - סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (שעניינו הכרעת הדין).

ח.(1) סעיף 75(ג) לחוק המקרקעין קובע, במסגרת הוראות בדבר דיון בסכסוך על ידי מפקח, "החלטת המפקח תהיה בכתב, תנומק ותומצא לכל אחד מהצדדים". יוזכר, כי החלטת המפקח ניתנת לערעור בפני בית המשפט המחוזי, שידון בו בשלושה (סעיף 77(א), (ג)), ועל פסק הדין של בית המשפט המחוזי בערעור ניתן לערער ברשות לבית משפט זה (סעיף 41(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, לשעבר סעיף 19). השימוש האפשרי בתקנה 460(ב) בהליך הערעור חל כמובן גם בערעור על החלטת המפקח.

(2) תקנה 85 לתקנות המקרקעין (ניהול ורישום) תש"ל-1969 קובעת "כל החלטה או הוראה אחרת של הממונה, של מפקח או של רשם, תהיה בכתב ותכלול הנמקה ממצה". דומה כי תקנה זו, שאינה מתייחסת למפקח בלבד, מעגנת עקרון בסיסי בתורת המינהל, ולא במישור השיפוטי או המעין-שיפוטי דווקא, אלא מעבר לו. קרי, הצורך בהנמקה. כותב פרופ' יצחק זמיר ( הסמכות המינהלית , ב', 897):

"כמה מעלות טובות להנמקת החלטות מינהליות. ראשית, ההנמקה דורשת מחשבה סדורה והגיונית ... שנית, הנמקה ... מאפשרת לרשות המינהלית לבדוק את עצמה לאחר מעשה ... שלישית, ההנמקה ... מסייעת גם לממונים על הרשות המינהלית לקיים ביקורת על הרשות. רביעית, ללא הנמקה יקשה על אדם שנפגע מהחלטה מינהלית לשקול אם ההחלטה עומדת במבחן הדין, ואם יש יסוד וטעם להעמיד אותה לביקורת שיפוטית. ולבסוף, ההנמקה, כמו השימוע, תורמת למערכת היחסים הראויה שבין הרשות המינהלית לבין האזרח במדינה דמוקרטית".

דברים אלה, בכל הכבוד, נכוחים המה. ואכן, נקבעה בחוקים אחדים חובת ההנמקה, אף כי יש גם חוקים שפטרו מחובה זו (שם, 901-898). בתום עשור למדינה נחקק החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 (זהו שמו הנוכחי, אליו הוסף - בתשכ"ט - המונח "החלטות"). חוק זה קובע, בסעיף 2א, חובת הנמקה, המוטלת על רשות מינהלית בעת סירוב לבקשה שהופנתה אליה (ראו סעיף 3 למקרי פטור מחובת ההנמקה).

(3) מטבע הדברים, החלטת רשות מינהלית שאינה מנומקת, חשופה לביקורת שיפוטית ועל כן כל כולה "דוחה את הקץ" עד להליך השיפוטי אם יוגש, ובמסגרתו תתבקש ההנמקה (ראו זמיר שם , 900); מטעם זה יש מקום - כך סבורני מקדמת דנא - כי רשות ציבורית תנמק בפירוט וכראוי את החלטותיה, כך שההחלטה המנומקת תהא לנגד עיני הכל. הדבר גם תואם את השקיפות הראויה. לעתים כונתה החלטה מנומקת כזאת בנושאים ציבוריים, בעגה שאינה חביבה עלי, בשם "דו"ח ציבורי".

(4) אם רשות מינהלית כך, בית משפט על אחת כמה וכמה שעליו לנמק את החלטותיו. מקורות נורמטיביים הובאו לעיל, והדברים נובעים גם מצו ההגינות והשכל הישר. בית משפט זה נדרש בעבר לחובת ההנמקה ביסודה ובכללותה: "חובת ההנמקה, חשובה היא במיוחד ... היא מהחשובים שבאתגרים בפניהם חייב שופט, המפעיל שיקול דעת, לעמוד" (א' ברק, שיקול דעת שיפוטי , 46, מובא על ידי השופט ד' לוין ברע"פ 1516/90 יקב הגליל נ' מ"י (לא פורסם), שציטט השופט זמיר ברע"ב 3019/98 מ"י נ' ארזי , פ"ד נב (2) 743, 749). אין חולק על כך; ועם זאת, "ההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית" (השופט זמיר, שם) והיא נבחנת "לפי נסיבותיו של כל מקרה" (ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן , פ"ד מד(4) 693, 697). ראו גם גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי , מה' 7, 266; זוסמן, סדרי הדין האזרחי , מה' 7, ס' 419 עמ' 521).

ט.(1) יצויין באשר למשפט העברי, כי מיסודם של דברים, אין חובת הנמקה מובאת בהלכה; ראו שולחן ערוך, חושן משפט סימן י"ט, העוסק בעניין פסק דין וסדר כתיבתו: "שאל אחד מבעלי הדין שיכתבו לו הפסק דין, אין מזכירים שם המזכים ולא שם המחייבים, אלא כותבים סתם: פלוני בא עם בעל דינו לפני בית הדין ומדבריהם יצא פלוני זכאי ופלוני חייב"; זאת, למעט כאשר מבקשים לבדוק את פסק הדין בבית דין גדול הימנו, ובעל הדין מבקש בנסיבות מבית הדין "כתבו לי מאיזה טעם דנתוני, שמא טעיתם - כותבים ונותנים לו" (חושן משפט י"ד, א'); הרמ"א - ר' משה איסרליש - בהגהתו בסעיף ד' שם כותב, ודומה שהדברים חלים על כל מקרה שיש בו צורך בכתיבה, כי כשיש מקום ליתן טעמים (באותו סעיף הסיבה היא חשד בעל הדין כלפי הדיין), "אין קביעות זמן לדבר, אלא כל זמן שבא לכתוב לו, כותבין ... ואין צורך לכתוב לו הטעמים והראיות, רק כותבים להם הטענות והפסק דין". ראו גם א' שוחטמן, סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי הדין הרבניים בישראל , 371-368, והמקורות המובאים שם. ואכן רוב פסקי הדין במרוצת הדורות לא נומקו. ואולם, משהוקם בית דין ממוסד לערעורים (בית הדין הגדול, המעוגן גם בדין המדינה) מחייב הדבר הנמקת פסקי הדין, ואכן בתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, תשנ"ג, מופיעה חובה ההנמקה: "כל פסק דין צריך להכיל, מלבד ההחלטה בנושא המשפט, גם (א) סיכום תמציתי של טענות הצדדים; (ב) קביעת העובדות החשובות; (ג) נימוקי ההחלטה" (תקנה קט"ו). יתר על כן, תקנה קי"ד קובעת "כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת..." (על פי התקנות, בית הדין יכול לדחות מתן נימוקים לתאריך אחר או לפסק הדין הסופי, מלבד במקרים מסויימים).

(2) כתב בשעתו הרב ב"צ מאיר חי עוזיאל, הראשון, לציון הרב הראשי לישראל ( משפטי עוזיאל חלק ג', חושן משפט א', י"ג, מובא אצל שוחטמן שם , עמ 370) על חובת ההנמקה: "חובה זו גדולה יותר בזמן הזה, שכל בתי דין של ערכאות מנמקים את משפטם בראיות והוכחות להצדקת דינם. וזה מוקיר את דייניהם בעיני כל העם, ולמה לא נעשה גם אנו כדבר הזה לחבב המשפט ולגדל כבודו ולהוכיח צדקתו וצדקת שופטיו בעיני בעלי הדין עצמם ועל ידם לעיני כל העם ... מנקודת השקפה שהיא לדעתי נכונה ונאמנה, ראוי שכל פסקי דיננו, מלבד אלה הרגילים שהם פשוטים ומובנים מעצמם, יהיו נכתבים בתמצית הטענות ונימוקי פסק הדין, למען תנתן להם אפשרות הבקורת של בתי דין הגבוהים ולמוד משפטי התורה לכל העם". בכל הכבוד, דברים נכוחים, קילורין לעיניים, לכל בית משפט ובית דין, ואם נרצה, לכל רשות.

י.(1) אכן, תקנה 460(ב) בה עסקינן היא חריג בתפיסה הכוללת של חובת ההנמקה. היא מאפשרת לבית המשפט שלערעור הדוחה ערעור:

"לכלול בפסק דינו רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור, ובלבד שלדעתו מתקיימים כל אלה לגבי ההחלטה שעליה מערערים:

1.אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בה;

2.הממצאים שנקבעו בה תומכים במסקנה המשפטית;

3.אין לגלות בה טעות שבחוק".

תקנת משנה (ג) קובעת כי:

"ניתן פסק דין כאמור בתקנת משנה (ב), יראו לענין הליכים נוספים בבית משפט את תוכן ההחלטה שעליה ערערו כחלק מפסק הדין של בית המשפט שלערעור".

(2) ברע"א 478/88 בקר נ' שטרן , פ"ד מ"ב (3) 679 נדרש לתקנה זו הנשיא שמגר, וציין (עמ' 681-680), כי "אין ללמוד מן היישום של תקנה 460(ב) במקרה קונקרטי, כאילו לא נתן בית המשפט את הדעת לטענותיהם של בעלי הדין. הניסוח של פסק הדין, אשר אותו התירה תקנה 460, צריך לנבוע מלימוד החומר ומהסקת המסקנות המצטברות המפורטות בפסקאות (1)-(3) של תקנה 460 (ב). דעת מתקין התקנות היא - ודעתי היא, עם כל הכבוד, כדעתו - כי אין כל הכרח בכך שבית משפט, החייב לשרת את כל המתדיינים שלפניו, ישוב וינסח במלותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על ידי ערכאה שיפוטית אחרת, אם הוא הסכים עמה באותה מידה ובאותם גבולות שהותוו בפיסקאות (1) עד (3) ... איננה מקובלת עלי התיזה ... לפיה ישימה תקנה 460(ב) אך ורק בנסיבות יוצאות דופן, לא מיניה ולא מקצתיה. תקנה 460(ב) ישימה לפי שיקול דעתו של בית המשפט, כל אימת שמתקיימים התנאים הקבועים בה, והמבחן הוא איפוא ענייני ולא כמותי". להלן נדרש הנשיא שמגר לשאלה אם יש חובה להתייחסות מנומקת בכתב לכל טענה, ותשובתו היא:

"שיש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור אנושי להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על טענה וטענת משנה ... יש שהטענות הן כה מרובות ומשקלן הסגולי כה מועט, עד שאין צורך או אין אפשרות להתייחס אל כולן ... בית המשפט מתייחס לטענות הנראות לו ענייניות ורלוואנטיות, ועושה, כמובן, מאמץ רב כדי לנסות ולהקיף את הכול או לפחות את המקסימום; אולם, מובן וברור הוא, כי אין כל אפשרות ממשית לדון בכתב בפרוטרוט בכל תג ובכל וריאציה המוצגים לפני בית המשפט, אם אלו אינם בעלי מהות המצדיקים זאת לפי מבחני החוק והשכל הישר" ( שם ).

(3) בהקשר אחר ציטט הנשיא שמגר (רע"א 209/88 ז'אן נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ , פ"ד מג(1) 341, 346) את אמרתו בר"ע 573/85 ביטרן נ' קמר , פ"ד לט(4) 169, 171, כי "אימוץ דעתה של הערכאה שעליה מערערים אף הוא בגדר הנמקה כאמור בתקנה 460(3)...".

(4) בע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ , פ"ד מד(4) 693, נעשה נסיון לתקוף את עצם חוקיותה של תקנה 460(ב), הן בטענה של העדר סמכות להתקינה, הן - כנטען - בשל פגיעה בעיקר שיפוטי ובמראית פני הצדק, והן בשל פגיעה נטענת בסדר הנכון של התגבשותה של הכרעה שיפוטית ופתח לשפיטה על פי תחושה כללית (עמ' 696). הנשיא שמגר חזר על דעתו כי:

"... הנמקה אין ביטויה דווקא בחזרה על פרטי העובדות והטעמים המשפטיים שכבר נדונו בפסק דינה של הערכאה אשר על דבריה מערערים. ההנמקה יכול שתהיה מפורטת ... יכול שתלבש צורת אימוץ דעתו של בית המשפט בהליך אחר ויכול שתלבש צורת האימוץ של דברי הערכאה אשר עליה מערערים ... בעל הדין וערכאת הערעור אמנם זכאים לדעת את טעמיו של פסק הדין, אך אלה יכולים לעלות גם מן ההפניה המפורשת אל המקור ... אשר את דבריו ראה בית המשפט לאמץ".

באשר לתקנה 460(ב), שימוש בה אינו מהווה - לדעת הנשיא שמגר - העדר הנמקה, שכן על פי גדרי שלוש הדרישות שבתקנה, "עולה אימוץ ההנמקה של בית משפט למעמד של הנמקה מלאה ... (והוא) נובע אף מבדיקה עניינית של העובדות ומניתוח עיוני של הטענות ... אין כאן איפוא זניחה של תהליך בדיקת נימוקי הערעור, אלא אך הימנעות ממלל חוזר ומיותר" ( שם , עמ' 697).

(5) גישה זו נובעת, כך נותנת הדעת, מהצורך במבט כולל על ההליך השיפוטי ומנסיון לייעלו כנחוץ, תוך חיסכון בזמן שיפוטי, בעומס - לעתים בלתי נסבל - שבו פועלים תדיר בתי משפט.

י.ההכרח לא יגונה, איפוא. זאת, גם אם ניתן להבין לעתים ציפיה של בעלי דין, ואולי יותר מזה של באי כוחם עורכי הדין, כאשר טרחו והגישו הודעות ערעור ולאחר מכן - במקרים המתאימים - טענו והגישו סיכומים, פעמים תוך השקעת זמן ומחשבה מרובים, להחלטה מפורטת - שעה שבית המשפט שלערעור מסתפק בפסק דין קצר, לרבות לפי תקנה 460(ב). אכן, והדבר תלוי בנסיבות התיק ובתוכנו, אם נחוץ הדבר, אפשרי והולם, יעשה בית המשפט כמיטב יכולתו לנמק משלו. ואולם, יש שמגלה העיון בתיק ובנספחיו, כי אין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם. בעולם של עומס לעייפה, שבוודאי אינו אידיאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) כפי שהסיק בית המשפט לאחר שעיין בתיק, אין דופי משפטי בשימוש בתקנה.

יא.(1) לענייננו - בית המשפט המחוזי סבר, ובכל הכבוד אף דעתי כך, כי פסק דינה של המפקחת מנומק כדבעי. לכן לא ראה לטוב לפניו להוסיף על כך. אין מקום להתערבות בהחלטה זו על ידי מתן רשות ערעור בערכאה שלישית זו. לא אוכל איפוא להעתר לבקשה.

(2) בטרם אסיים, עלי להידרש לעניין אחד: בית המשפט המחוזי קבע בפסק דינו, כאמור, כי על המבקשים לשלם למשיבה סך 4,050 ש"ח כהוצאות אחזקת הבית, וכן קבע הוצאות בסך 2,000 ש"ח שמתוכם 500 ש"ח לכל אחד מה"ה ירקוני ופרטאס. המבקשים טענו, כי הסכום שעניינו החזקת הבית שולם עוד ביום 29.10.02, לאחר מתן פסק דין המפקחת ביום 29.9.02 ובטרם פסק בית המשפט המחוזי את דינו ביום 9.6.04. סברתי כי מידת הצדק מחייבת לבקש תגובת המשיבה לעניין זה. ואכן, בהגינותו אישר מר פרטאס בשם הנציגות כי הסכום האמור אכן שולם, וכן שולמו ההוצאות שנפסקו בבית המשפט המחוזי. בכפוף לציון עניין זה, אינני נעתר כאמור לבקשה, ואינני עושה בנסיבות צו להוצאות.