רע"א 8228/08 יוסף סגל נ. יחזקאל קורן ובניו בע"מ

לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 10.7.08 בע"א 4451/07 (כבוד הנשיאה השופטת ב' גילאור

וכבוד השופטים א' רזי ו-א' שיף ) בו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה מיום 19.3.07 בא' 27575/01 (כבוד השופט ד' פיש ) במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים לחייב את המבקש לשלם לידיהם סך של 650,576 ₪.

העובדות והליכים קודמים

1.

המשיב 2, באמצעות המשיבה 1 שהינה חברה המצויה בבעלותו, היה לקוח קבוע של המבקש, עורך-דין במקצועו, בין השנים 1989-1998. במהלך הזמן התפתחו בין השניים יחסי ידידות וכן נוצרה ביניהם מערכת יחסים עסקית. בחודשים אפריל עד מאי שנת 1997 הציע המבקש למשיב 2 להשקיע יחד עימו בפרויקט הסעדה בבתי ספר בסלובקיה (להלן – הפרוייקט ) באמצעות חברה בבעלותו של אדם בשם אהרון קידר (להלן – קידר ), ישראלי המתגורר בסלובקיה. המשיב 2 נענה להצעה ופעל ליצירת קשר עם קבוצת משקיעים ישראליים אשר דרכה הצטרפה לפרויקט גם קבוצת משקיעים זרים. ביום 27.5.97 נחתם הסכם בין קידר מצד אחד, לבין החברה אשר יועדה להיווסד לצורך הפרוייקט על ידי קבוצת המשקיעים הישראליים והזרים, המבקש והמשיב 2, מצד שני (להלן - ההסכם הראשון ). סמוך לאחר מכן, פרש המשיב 2 מן הפרוייקט, כאשר נסיבות פרישתו שנויות במחלוקת בין בעלי הדין. לגרסת המשיב 2, פרש הוא מן הפרוייקט מיוזמתו ומרצונו, וזאת על רקע היסוסיו וספקנותו באשר לטיב העסקה וגם לאור הישנותן של מחלוקות בינו לבין קידר. בעוד שלגרסת המבקש, פרש המשיב 2 שלא מרצונו בעקבות סכסוך שהתגלע בסמוך לאחר חתימת ההסכם הראשון בין המשיב 2 לבין קידר, כאשר האחרון הודיע שאינו רוצה את המשיב 2 בפרוייקט. משכך, הוסכם, כך לפי המבקש, בינו לבין המשיב 2 שהאחרון יודיע על פרישתו הפורמאלית, ואילו בפועל ישקיעו הוא והמבקש ביחד בפרוייקט בחלקים שווים, ללא ידיעת קידר, כך שהמשיב 2 יהפוך, למעשה, לשותף סמוי של המבקש.

2.

ביום 22.7.97 סוכם בין כל הצדדים לפרוייקט על פרישתו של המשיב 2. במסגרת הסכם הפרישה סוכם כי תמורת ויתור מלא על חלקו יקבל המשיב 2 100,000 דולר לפי החלוקה הבאה: 34,000 דולר ישולמו למשיב 2 על ידי קבוצת המשקיעים הזרים, 34,000 דולר נוספים ישולמו לו על ידי המבקש וסך של 32,000 דולר ישולם לו על ידי קבוצת המשקיעים הישראליים (להלן – הסכם הפרישה ). באותו היום נחתם בין הצדדים לעסקה הסכם חדש שהמשיב 2 לא נכלל בו (להלן - ההסכם השני ). בהמשך העביר המשיב 2 לידי המבקש סכומים שונים המסתכמים בסך 547,100 ₪, כאשר בכל הקבלות שהנפיק המבקש בגין קבלתם של סכומים אלו נרשם כי הסכומים התקבלו אצל המבקש כ פיקדון . לקראת סוף שנת 1997, ולמרות מה שנקבע בהסכם הפרישה, לא שולמה למשיב 2 כל תמורת הפרישה. משכך, פנה הוא לקבוצת המשקיעים ואל המבקש בדרישה לקבל את הסכומים האמורים ובמקביל פנה למבקש בדרישה להשבת הפיקדון. משלא נענו דרישותיו תבע המשיב 2 את קבוצת המשקיעים ( ת"א 5198/98 ) מבלי שהמבקש צורף כנתבע. ביום 26.10.99 הושג הסדר פשרה בתביעה האמורה והיא סולקה ככל שהיא מתייחסת לחלקם של המשקיעים הישראליים. המבקש, לעומת זאת, לא שילם למשיב 2 את חלקו בהסכם הפרישה המקורי. בהמשך, הפסיק המבקש את השתתפותו בפרוייקט לטענתו וביום 19.1.98 השיב למשיב 2 סך של 158,050 ₪ בלבד. משכך, הגישו המשיבים תביעה לבית משפט השלום בחיפה (א' 27575/01) במסגרתה תבעו מן המבקש לשלם לידיהם סך של 650,576 ₪. עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה באלה נסיבות הועברו הסכומים מן המשיב 2 אל המבקש. לטענת המבקש, הסכומים הועברו אליו עבור השותפות הסמויה בפרויקט, כאשר דובר בהשקעה עסקית לכל דבר, על הסיכון הכרוך בכך. לדבריו וכמשתמע מן האמור לעיל, הוא מעולם לא התחייב להשיב למשיב 2 את הכספים. מנגד, לטענת המשיב 2, הסכומים הנ"ל ניתנו למבקש במסגרת הלוואה שנועדה למימון חלקו של המבקש בפרוייקט, כאשר זה התחייב בפני המשיב 2 כי הסכומים יושבו בכל עת שיידרש בצירוף חלקו המוסכם של המבקש בתמורת הפרישה המגיעה למשיב 2, כאמור בהסכם הפרישה.

3.

לאחר שתיאר את גרסאותיהם הסותרות של בעלי הדין ונדרש בקצרה לחקירותיהם בפניו, קבע בית משפט השלום בקצרה כדילקמן:

"לאחר שמיעת שני הצדדים בחקירותיהם, נראה לי כי אין מקום לסטות מהמסמכים הבסיסיים המשקפים את יחסיהם: ההסכם הראשון, ההסכם השני, והסכומים שהופקדו אצל עו"ד סגל [המבקש] כפקדון. ביחס לשותפות הסמויה הנטענת, לא נערך כל הסכם ולא קיימת עדות כתובה חותכת ומשכנעת לכך שקורן [המשיב 2] נותר בפרוייקט כשותף סמוי של סגל. העדויות

שנשמעו והראיות שהוגשו לא שיכנעוני כי יש לסטות ממסקנה זו.

אשר על כן, יש לקיים את ההתחייבויות העולות מהמסמכים שנערכו על ידי הצדדים. על פי הראשון, הסדר הפרישה, התחייב סגל להחזיר סכום של 34,000 דולר לקורן. כמו כן, יש להתייחס לסכומים שהועברו מהתובעת 1 [המשיבה 1] לסגל כפקדון ככזה ועל סגל להחזירם בהתאם לדרישת קורן מאחר ולא הוצגו תנאים נלווים להחזרתם. בעניין זה יצויין כי סגל תיפקד כעורך דין לפי הקבלה שניתנה לקורן וחובותיו באשר לכספי לקוח הן חובות של עורך דין ולא גורם עסקי בלבד."

נוכח דברים אלו קיבל בית משפט השלום את תביעתם של המשיבים.

4.

על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי (ע"א 4451/07). עיקר טענותיו של המבקש בערעור היו כי פסק דינו הקצר של בית משפט השלום נעדר הנמקה באופן שגרם לשיטתו להיפוך היוצרות כך שבמקום שתידחה תביעת המשיבים, חוייב הוא לשלם להם סכומים נכבדים, וכן כי בית משפט השלום שגה כשקבע כי הכספים שהעביר המשיב 1 למבקש היו כספי הלוואה וככאלו על המבקש להשיבם למשיב 1. כבוד

הנשיאה השופטת ב' גילאור

ציינה בפסק דינה, אליו הצטרפו שני השופטים האחרים שישבו עימה בדין, כי " מאחר וההנמקה בבסיס פסק-הדין אינה מספקת" התלבטה היא "אם להחזיר את התיק לערכאה הדיונית על מנת שתערוך את ההשלמות הנדרשות". אולם בסופו של דבר היא מצאה כי "בנסיבות העניין מהלך כזה לא ישנה את התוצאה, משום שניתן ללמוד על ההתרשמות של השופט מהראיות והעדויות שבפניו, אף שכאמור לא פרטן וביססן בצורה מפורטת, מקובלת ונדרשת למתן פסק דין, בו שתי גירסאות סותרות". לאחר שבחנה את " כלל הראיות שעמדו בפני הערכאה הדיונית", קבעה השופטת

גילאור

כי על אף העדר הסכם הלוואה כתוב בין בעלי הדין, תומכות יתר הראיות והעובדות, כפי שהוכחו, בגירסת המשיב 2 דווקא וכי בכך עמד הוא בנטל השכנוע המוטל עליו כתובע. לדידה, גירסת המבקש באשר לשותפות הנסתרת וטענתו לפיה אינו נדרש לשלם למשיב 2 את הכספים שהעביר אליו לאחר חתימת הסכם הפרישה וההסכם השני, נסמכות על עדותו שבעל פה בלבד ואילו הראיות שבכתב אינן תומכות בעדותו זו. אף שלשיטתה פסק דינו של בית משפט השלום "לוקה בחסר מבחינה זו שאינו מפורט דיו", לא ראתה השופטת

גילאור מקום להתערב בממצאים העובדתיים של בית משפט השלום ובהעדפתו את גרסת המשיב 2 על פני גרסתו של המבקש. גם השופט א' רזי ,

שכאמור הצטרף בהסכמה לפסק דינה של השופטת

גילאור , סבר כי "בית משפט השלום הוציא מלפניו פסק דין שאיננו מקיים כמעט לחלוטין את חובת ההנמקה". אולם, לאחר שבחן את חומר הראיות וטענות בעלי הדין, השתכנע גם הוא "שניתן לעמוד על שיקוליו של בית משפט השלום מבלי לבקש ממנו לגלותם בשלב הזה". משכך, דחה בית המשפט המחוזי את ערעורו של המבקש.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

נימוקי הבקשה

5.

המבקש טוען כי פסק דינו של בית משפט השלום "לא היה פסק דין כלל, שכן לא הייתה בו, כל הנמקה שהיא" ומשכך, דינה של בקשת רשות ערעור זו, הלכה למעשה, כדין ערעור בזכות, כאשר למבקש "לא היה יומו בפני הערכאה הראשונה". לכל הפחות, כך לטענתו, צריך היעדר ההנמקה בפסק דינו של בית משפט השלום לשמש שיקול לטובת מתן רשות ערעור. ומכל מקום, מוסיף המבקש וטוען, הבקשה דנן עומדת במבחנים הרגילים בנוגע למתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי", הואיל והשלכותיה חורגות מעניינם של בעלי הדין דכאן והיא עוסקת בעקרונות היסוד של עשיית משפט: באופן ניהול ההליך המשפטי ובחובות המוטלות על הדיין. לדידו, הותרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי על כנו משמעה "שינוי ההלכה הנוגעת לחובת ההנמקה, וצמצומה של חובה זו עד דק".

6.

בנוסף, מעלה המבקש טענות רבות כנגד קביעותיהן העובדתיות של הערכאות דלמטה. לטענתו, תביעת המשיבים לא הוכחה ולא זו בלבד, אלא שגרסת המשיבים בתביעה כמו גם עילת התביעה והעובדות המקימות אותה, לטענת המשיבים, עומדות בניגוד למסמכים שהוגשו במסגרתה "והוכחו אחת לאחת כשקרים, שנתפרו לכדי תביעה שתכליתה התעשרות שלא כדין על חשבונו של המבקש".

7.

לאור האמור לעיל, מבקש המבקש כי תוענק לו רשות ערעור, כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי יבוטל וכי תביעת המשיבים תידחה.

דיון והכרעה

8.

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על נספחיה, סבורני כי דינה להידחות, אף מבלי לקבל את תגובת המשיבים.

9.

הלכה פסוקה היא כי רשות לערער על עניין שכבר נדון בשתי ערכאות קודמות תוענק כאשר אותו עניין מעלה שאלה בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים הישירים למחלוקת [ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982) (להלן – הלכת חניון חיפה )]. אולם במה דברים אמורים? לכל שאלה הנוגעת לעקרון משפטי ניתן לשוות נופך כללי החורג מעניינם הפרטי של בעלי הדין, שהרי זהו טיבעם וטיבם של עקרונות משפטיים שמופנים הם לכל נושאי המשפט כולם ולא לאדם קונקרטי. ברי אפוא כי "הכלליות" אליה מכוונת הלכת חניון חיפה נוגעת לאבחנה בין שאלה משפטית המתיחסת ליישומו של העיקרון המשפטי הרלבנטי בנסיבות המקרה הקונקרטי לבין שאלה משפטית המתיחסת לעצם מהותו או נכונותו של אותו עיקרון. כך, רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תוענק שעה שהשאלה המתעוררת במסגרת ההליכים נשוא בקשת רשות הערעור נוגעת למהותו או לנכונותו של העיקרון הרלבנטי למחלוקת, לא כן כאשר מדובר בשאלה של יישום העיקרון בנסיבות הספציפיות של אותם הליכים. איני סבור כי המקרה שלפניי מעלה שאלה כללית אשר חורגת מעניינם של בעלי הדין במובן האמור לעיל. רבות כבר נאמר על חשיבותה וחיוניותה של הנמקת פסק הדין. נקבע כי "ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ובלעדיה לא ניתן לומר שזכה להתברר בבית המשפט" [רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני

(לא פורסם, 23.1.06), פסקה 4. וראו את האסמכתאות שם]. על כך לא חלק אף בית המשפט המחוזי. אדרבא, נוכח מודעותו לחשיבותה של ההנמקה ונוכח העובדה שהנמקתו של בית משפט השלום היתה בעיניו "בלתי מספקת", שקל הוא להחזיר את התיק לערכאה דלמטה לצורך השלמת ההנמקה. משכך, הרי שטרונייתו של המבקש מופנית בהקשר זה אך כנגד יישומו של עיקרון ההנמקה בנסיבות העניין, ואיני סבור כי זו מצדיקה הענקת רשות ערעור.

10.

אומנם, טענה לפיה הוציאה הערכאה הדיונית תחת ידיה פסק דין אשר אינו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, עשויה להוות שיקול להענקת רשות ערעור [ראו: רע"א 10141/07 חברת עובד לוי תיעוש האבן והבנייה בע"מ נ' שושני (לא פורסם, 2.6.08), פסקה 22], אולם המדובר בשיקול אחד מיני רבים ואין בו כשלעצמו כדי להצדיק מתן רשות ערעור [רע"פ 1516/90 יקב הגליל בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.5.90), פסקה 9; רע"א 4258/07 בנק אוצר החייל- סניף חיפה 362 נ' אלקבץ (לא פורסם, 5.12.07), פסקה 5]. הגם שבנסיבות המקרה שלפניי, בו המחלוקת בין בעלי הדין הינה עובדתית בעיקרה ומצריכה את התיחסותו של בית המשפט לראיות שהונחו לפניו, הנמקתו של בית משפט השלום אינה מפורטת דיה, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי כי ניתן ללמוד מהנמקה זו על התרשמותו של בית משפט השלום מן העדויות והראיות האחרות שהוצגו לו ועל העדפתו את גרסתו של המשיב 2 על פני גרסת המבקש. מעיון בהנמקתו של בית משפט השלום עולה גם כי זה העניק משקל ניכר להסכמים ולקבלות שהוצגו לו, מהם למד על יחסיהם של בעלי הדין כיחסי לווה-מלווה ולא כשותפים, כמו גם להיעדרו של הסכם שותפות כתוב או כל ראיה כתובה אחרת שיהיה בה לתמוך בגרסת המבקש. כבר נפסק לא אחת כי ההנמקה יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית [רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי , פ"ד נ"ב(2) 743, 749 (1998); רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נ"ט(5) 17, 21 (2004); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 322 (מהדורה תשיעית, 2007)] וגם אם ראוי היה כי בית משפט השלום ינמק את פסקו באופן מפורט יותר, אין, נוכח האמור לעיל, בתמציתיותו של פסק דינו של בית משפט השלום כדי לשלול הימנו את תוקפו כפסק דין מחייב וכדי לקבל את טענתו של המבקש לפיה לא קיבל הוא את יומו בפני הערכאה הראשונה. משכך, איני סבור כי נפל פגם בפסק דינו של בית משפט השלום המצדיק ערעור שני עליו.

11.

יתר טענותיו של המבקש מופנות כנגד קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות ובכגון דא אין ערכאת הערעור נוהגת להתערב, אלא במקרים חריגים בהם הטעות של הערכאה הדיונית בולטת על פניה [ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל,

פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.05)], קל וחומר כאשר מדובר בערכאת ערעור שניה. חרף הפגם שנפל בהנמקתו של בית משפט השלום, אין בטענות אלה כדי להצדיק מתן רשות ערעור למבקש.

אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא התבקשה תגובת המשיבים איני עושה צו להוצאות.