רע"א 9909/16 רע"א 9909/16

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים נ' בן אור , ר' וינוגרד ו א' דראל ) בע"א 42322-06-16 מיום 21.11.16, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא א' רובין ) בת"א 23162-08-13 מיום 8.5.16, שבמסגרתו התקבלה תביעת המשיבים לסילוק ידו של המבקש מדירה בה התגורר אביו כדייר מוגן עד למועד פטירתו. בד בבד עם בקשת רשות הערעור, הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע הפינוי, אשר נקבע ליום 29.12.16.

רקע והליכים קודמים

ב.

המשיבים הם בעלים במשותף של דירה בירושלים (להלן הדירה ). המבקש הוא בנו של פלוני (להלן המנוח ), שהתגורר בדירה כדייר מוגן משנת 1966 ועד לפטירתו ביום 4.8.13. ביום 13.8.13 הוגשה תביעה מטעמם של המשיבים בבית משפט השלום בירושלים, כנגד המבקש, ילדיו האחרים של המנוח, ופרודתו (להלן הנתבעים ), שבמסגרתה נתבקש ליתן צו מניעה שיאסור עליהם להיכנס לדירה.

ג.

התביעה הוגשה יחד עם בקשה למתן צו מניעה זמני שיאסור על הנתבעים לתפוס חזקה בדירה. הצו ניתן כמבוקש במעמד צד אחד, ובתגובה הגיש המבקש בקשה לביטולו, בה נטען כי בסמוך לגירושיו מיום 18.11.12 עבר לגור בדירה יחד עם המנוח והמשיך להתגורר בה עד למועד פטירתו. על כן, טען המבקש שזכאי הוא להגנה מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב–1972 (להלן חוק הגנת הדייר או החוק ) שלפיו ילדיו של דייר מוגן שנפטר יהיו לדיירים, באין בן-זוג, בתנאי שהתגוררו בדירה יחד אתו לפחות ששה חדשים בסמוך למועד פטירתו, ולא היתה להם בזמן פטירתו דירה אחרת למגוריהם. בעקבות זאת התקיימו מספר דיונים בבית משפט השלום, שבסיומם הוחלט כי המבקש יוכל להחזיק בדירה עד שתינתן הכרעה סופית בתובענה.

ד.

בתמצית, תביעתם של המשיבים לסילוק יד התבססה על בעלותם בדירה – עובדה שלא היתה שנויה במחלוקת בין הצדדים – וכן על טענתם לפיה המנוח התגורר בה בגפו כך שנותרה ריקה לאחר שנפטר. טענה זו נתמכה בבדיקה שערכו המשיבים בדירה בסמוך לאחר מועד פטירתו של המנוח, בה נמצאה פנויה, ובממצאי דו"חות של חוקרים פרטיים אשר שכרו לצורך מעקב אחר הדירה לאורך השנים. המבקש, מצדו, טען כי גר בדירה ברציפות מחודש נובמבר 2012 ועד למועד פטירת המנוח. לשיטתו, הדירה נמצאה ריקה בבדיקה שערכו המשיבים אך משום ששהה באותה העת בחופשה באילת עם גרושתו ובתו. עוד נטען, כי אין בממצאי דו"חות החוקרים הפרטיים כדי לדחות את טענתו, מאחר שלא התיחסו לתקופה הנתונה במחלוקת אלא לשנים מוקדמות יותר, בהן אין חולק כי לא שהה המבקש בדירה.

ה.

ביום 8.5.16 פסק בית משפט השלום לטובתם של המשיבים, וקבע כי על הנתבעים לסלק את ידם מן הדירה עד ליום 1.8.16 ולהשיבה לבעליה. כן ניתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים או על מי מטעמם להיכנס לדירה לאחר פינויה. בתוך כך נקבע, כי המבקש לא עמד בנטל הנדרש לשם הוכחת היותו דייר מוגן על פי התנאים הקבועים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, קרי – שגר עם המנוח לפחות ששה חודשים טרם פטירתו וכי לא היתה לו בזמן הפטירה דירה אחרת למגורים. יצוין, כי הבדיקה הראייתית נערכה בהתאם להלכה, לפיה יש לפרש בצמצום מעיקרא את הזכויות המוקנות לדיירים מכוח החוק, משום פגיעתו בזכותם לקניין של בעלי הדירות הכפופים להוראותיו (ע"א 4100/97 רינדר נ' ויזלטיר , פ"ד נב(4) 580, 589 (1998)). הגרסה שהציג המבקש, כך נפסק, היתה בלתי אחידה, וכן לקתה בקשיי מהימנות נוכח אופיה הכללי והעובדה כי כמעט שלא נתמכה באסמכתאות. אשר לראיות הנוספות שהוצגו מטעמו של המבקש – עדותו של אחיו (אחד הנתבעים) ועדותו של דייר בשכונה – נאמר, כי אינן מחזקות את גרסתו. עוד התיחס בית המשפט למצב הדירה בסמוך למועד פטירת המנוח, בהתאם לתיאור שסיפקו המשיבים, שהיה מקובל על המבקש, בקבעו כי ראיה אף היא זו אינה תומכת בגרסה לפיה התגורר המבקש עם המנוח בחודשים אשר קדמו לכך. הואיל ולא הביא המבקש ראיות נוספות לשם הוכחת גרסתו – פרט לדבר רישום הדירה ככתובתו במשרד הפנים, שנקבע כי אינו בעל ערך ראייתי כשלעצמו, מאחר שנעשה עוד לפני שעבר המבקש לדור, לטענתו, עם אביו – נמצא, כי לא הרים את הנטל להוכיח דיירות מוגנת בהתאם לדרישות החוק. אשר על כן, לא התיחס פסק הדין לראיות מטעם המשיבים, אם כי הוער שלא התקבל הרושם לפיו היה בכוחם להוכיח בצורה פוזיטיבית שהמבקש לא גר בדירה. כן נפסק, כי על המבקש לשלם למשיבים הוצאות משפט בסך של 3,000 ₪ ושכר טרחה בסך של 15,000 ₪.

ו.

המבקש עירער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בירושלים. בפסק דין מיום 21.11.16 נדחה הערעור מכוח הוראות תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד–1984 (להלן תקנות סדר הדין או התקנות ), מן הטעם כי לא נמצא מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות או המשפטיות של בית משפט השלום. בהתאם נקבע, כי על המבקש לפנות את הדירה עד ליום 29.12.16 וכן הושתו עליו הוצאות המשיבים בסך 20,000 ₪.

בקשת רשות הערעור

ז.

ביום 20.12.16 הוגשה הבקשה הנוכחית, המופנית כלפי פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקש ממקד את טענותיו בשתי סוגיות מרכזיות, הנוגעות לאופן הפעלת שיקול דעתו של בית משפט השלום. ראשית נטען, כי פסק הדין נתן ביטוי למספר "אמרות" מצד גורמים שהשתתפו בדיונים שנערכו במסגרת קדם המשפט לעניין ביטול צו המניעה הזמני – אולם לא הושבעו כעדים במשפט עצמו – וקבע על יסודן ממצאים שבעובדה לעניין מהימנותו של המבקש. לשיטתו, "אמרות" אלה היוו נדבך משמעותי בהנמקת ההכרעה, אף שאינן מהוות ראיות אשר ניתן להסתמך עליהן. שנית , גורס המבקש כי שגה בית משפט השלום בהטילו את נטל ההוכחה על כתפיו בהיותו הנתבע , ובכך שבקבעו כי לא עמד בו, פסק לטובתם של המשיבים מבלי שהוכיחו את טענתם באופן פוזיטיבי, כאמור בפסק הדין. לכן נטען, כי יש לראות במחדלם של המשיבים להוכיח את טענתם משום ראיה לטובת המבקש – ולא לחובתו, כפי שנקבע בסופו של יום. עוד משיג המבקש על קביעותיו העובדתיות של בית משפט השלום גופן, שלא זכו מטבע הדברים להתיחסות מצדו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה כאמור את הערעור בלא נימוק. לבסוף, נטען כי משמעות הפינוי תהא השלכתו של המבקש לרחוב, וזאת הגם שתביעתם של המשיבים לא הוכחה כדבעי.

דיון והכרעה

ח.

לאחר עיון בבקשה, סבורני כי אין להיעתר לה. כידוע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן אך במקרים המעוררים שאלה משפטית או ציבורית כבדת משקל החורגת מעניינם של הצדדים להליך או בהינתן עוול קשה. אין המקרה דנא, שעניינו בהשגה על קביעותיה של הערכאה הדיונית, בא בגדרם של אלה. יתר על כן, טענות המבקש נוגעות לממצאים עובדתיים, אשר ככלל אין בית משפט לערעורים נוהג להידרש אליהם – קל וחומר מקום בו עסקינן בערעור בגלגול שלישי (רע"א 7138/98 בניסטי נ' אלום עשת (אומן) בע"מ (2000); רע"א 4339/06 חב' אירו-פארם בע"מ נ' פיטרמן (2006)).

ט.

הבקשה הנוכחית מעוררת שאלה ממוקדת: האם זכאי המבקש לדיירות מוגנת מכוח סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר – אשר עליה השיבו הערכאות הקודמות בשלילה. אף לגופו של עניין, איני סבור כי יש בטענות שמעלה המבקש כדי לערער על קביעה זו. אשר לטענה הראשונה, לפיה הסתמכה ההכרעה בעניינו של המבקש על "אמרות" של גורמים שאינם עדים, דומה כי זו מבוססת על דוגמה אחת בלבד – אמרתה של אחות המבקש בהליך קדם המשפט, שעסק בבקשתו לביטול צו המניעה הזמני. ודוקו, בית משפט השלום לא עשה שימוש באמרה זו כראיה להוכחת גרסת המשיבים, אם כי הסתייע בה (כנדבך אחד מני רבים) כדי להצביע על חוסר אחידות בגרסתו של המבקש – כעולה מדבריו המובאים מיד לאחר מכן בפסק הדין (עמוד 3, שורות 27–34). אין איפוא להלום את הטענה. הטענה השניה נוגעת להטלת הנטל הראייתי על המבקש, קביעה שמכוחה זכו המשיבים – כך נטען – בתביעה על אף שלא נדרשו להוכיח את טענתם באופן פוזיטיבי. טענה זו שובת לב, אולם איני יכול להלמה. הלכה מושרשת היא, כי על ילדיו של דייר מוגן הטוענים לדיירות מוגנת להרים את נטל ההוכחה להתקיימותם של התנאים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר (וראו רע"א 1138/97 אליעזר נ' יעקב (1997); רע"א 2013/04 גד נ' קרן (2004)). דבר זה מתיישב גם עם צו השכל הישר. לא נמצא איפוא דופי בעצם הטלת נטל ההוכחה על המבקש; ומשכך, אף לא בקביעתו של בית משפט השלום לפיה אין הוא זכאי לדיירות מוגנת, גם מבלי שהוכח באופן פוזיטיבי כי לא התקיימו התנאים המנויים בסעיף 20(ב) לחוק. ונזכור, הנטיה היא לפרשנות מצמצמת בדיני הגנת הדייר (ראו, בין השאר, רע"א 4664/06 צארום נ' פרלמוטר , פסקה ד(4) (2006)).

י.

בטרם סיום יוער, כי אף שערעורו של המבקש נדחה בבית המשפט המחוזי מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, אין משמעות הדבר שלא שקל את הערעור לגופו (וראו רע"א 478/88

בקר

נ' שטרן , פ"ד מב(3) 679,

680 (1988); בע"מ 7465/16 פלונית נ' פלוני , פסקה י"ג (2016)). אין השימוש בתקנה מבטא אלא בחירה של בית המשפט שלערעור להמנע מחזרה על נימוקיה של ערכאת הדיון, בהתקיים התנאים המנויים בה (רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נט(5) 17, 24 (2004)). לא מצאתי איפוא פגם בפסק דינו של בית המשפט המחוזי; זאת, בין השאר, הואיל ולא עלה בידי המבקש להוכיח כי נפלה טעות משפטית או עובדתית בהכרעתה של הערכאה הדיונית.

יא.

סוף דבר, אין בידי להיעתר לבקשה, וממילא גם לבקשה לעיכוב ביצוע. המבקש יפנה את הדירה ביום 29.12.16, כאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי.