רע"א 2013/04 חיים גד נ. שלומית קרן

1.בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב – יפו (כב' השופט י' גרוס) בבש"א 19828/03 לדחות את בקשת המבקש, לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום בתל אביב (כב' השופט מ' בן חיים) בת.א. 48962/00, אשר הורה על פינוי המבקש מדירת מגוריו, וזאת עד לשמיעת הערעור על פסק הדין בבית המשפט המחוזי בע"א 2246/03.

2.כנגד המבקש עומד פסק-דין של בית המשפט השלום בתל אביב – יפו מיום 15.4.03 המורה על פינויו מדירה בה גרה אמו כדיירת מוגנת מאז שנת 1958, ומחייבו בתשלום דמי שכירות ראויים והוצאות (ת.א. 48962/00). זאת, לאחר שנדחתה טענתו לפיה גר עם אמו בדירה לפחות ששה חודשים לפני פטירתה, ועל כן הנו "דייר מוגן", כאמור בסעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב] , התשל"ב-1972. במסגרת הליכי הוצאה לפועל שנפתחו בעקבות כך נגד המבקש, נקבע מועד הפינוי ליום 17.3.04 . המבקש ערער על פסק הדין לבית המשפט המחוזי בתל אביב בע"א 2246/03.

3.בנוסף, פנה המבקש לבית המשפט השלום בתל אביב בבקשה לעיכוב ביצועו של פסק הדין (בש"א 168395/03). בית המשפט מיאן להיעתר לבקשה לעכב את הפינוי, והסתפק בהחלטה למנוע את מכירת הדירה נשוא התביעה או להשכירה בדמי מפתח וזאת עד לתאריך 30.10.03.

4.בעקבות החלטה זו, הגיש המבקש לבית המשפט המחוזי בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית המשפט השלום (בש"א 13648/03), וזאת במסגרת הערעור על פסק הדין. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. על החלטתו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשה לרשות ערעור לבית המשפט העליון אשר נדחתה אף היא (רע"א 6997/03).

5.משהתקרב יום ה-30.10.03 וטרם נקבע מועד לשמיעת הערעור בע"א 2246/03, שב ופנה המבקש לבית המשפט המחוזי על מנת שיורה על עיכוב ביצועו של פסק הדין, לכל הפחות בכל הקשור בהליכי הפינוי (בש"א 19828/03). המבקש הצביע על טעמים שונים לבקשתו. לטענתו, על אף שעמד בנטל הראיה להוכיח את מגוריו עם אמו המנוחה בדירה נשוא המחלוקת בתקופה הנדרשת על פי חוק הגנת הדייר, החמיר עמו בית המשפט השלום מעל המידה הנדרשת, בקובעו כי לא הרים את נטל הראיה כנדרש. המבקש גם הצביע על נסיבותיו האישיות המיוחדות, ובכלל זה על היותו גרוש ואב לשלושה ילדים, והיותו חסר כל דירת מגורים אחרת מאז גר עם אמו בדירה נשוא המחלוקת. כן היה מקום לטענתו להעניק לו סעד מן הצדק, על פי הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 132(ב) לחוק הגנת הדייר כמו גם צו עיכוב ביצוע פסק הדין לאור הוראת סעיף 134(א) לחוק הגנת הדייר, אשר מקנה לבית משפט הנותן פסק דין של פינוי, לרבות בית משפט לערעורים, סמכות למתן ארכה לדייר של שנה לכל היותר, עד לביצועו של הפינוי. בית המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המבקש, תוך שהאריך את תוקף ההגבלות שהוטלו על בעלי הדירה בבש"א 168395/03 ביחס לעריכת עסקאות בה, עד למתן החלטה בערעור על פסק הדין. בית המשפט המחוזי ציין כי הנטייה היא אמנם לעכב ביצועם של פסקי דין של פינוי, אלא שבנסיבות העניין, לאור סיכויי הערעור ולאור מאזן הנזקים והנוחות ביחס לשני הצדדים, לא היתה הצדקה להענקת סעד של עיכוב ביצוע.

6.בבקשתו לרשות ערעור בפני בית משפט זה חוזר המבקש על עיקרי טענותיו בערכאות הקודמות. הוא טוען כי רב הסיכוי כי ערעורו יתקבל, באשר פרשנותו של בית המשפט השלום את סעיף 20(ב) לחוק הגנת הדייר, כמו גם יישומו בנסיבות המקרה הקונקרטי, הינם שגויים. כן מצביע המבקש על כך, כי אין לו כל מקום מגורים אחר, ועל כן אם יפונה מהדירה בטרם ישמע הערעור יהפוך לחסר בית, דבר המחייב לדעתו הענקת סעד מן הצדק בנסיבות העניין.

7.לאחר שעניינתי בתוכן הבקשה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הפינוי נדונה על ידי שתי ערכאות, נשקלה והוכרעה על ידן. נמצא איזון ראוי בהחלטת בית המשפט המחוזי בין הצורך בביצוע פסק הפינוי לאור סיכוייו הקלושים של הערעור לבין האפשרות הרחוקה כי הערעור יתקבל, בכך שהמבקש יחוייב בפינוי אך לא תיעשה דיספוזיציה בדירה. כך, אם הערעור יתקבל, יוכל המבקש לחזור ולהתגורר בדירה. איזון זה הוא ראוי, ואין סיבה להתערב בו ולשנותו.

הבקשה נדחית, ללא צו להוצאות.