בע"מ 9935/16 בע"מ 9935/16

א.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב (השופטים י' שבח , ש' שוחט ו י' אטדגי ) בעמ"ש 34800-10-15 מיום 28.11.16, שבמסגרתו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב (השופטת ו' שביט פינקלשטיין ) בת"ע 8529-02-13 מיום 2.8.15. עניינה של הבקשה – השגה על תוקפה של צוואה.

רקע והליכים קודמים

ב.

המבקש והמשיבים הם אחים, ילדיהם של נ"ת ע"ה (להלן המנוחה ) וי"ת ע"ה (להלן המנוח ). ביום 9.5.94 ערכה המנוחה צוואה בעדים (להלן הצוואה הראשונה ) במסגרתה ציותה את כל רכושה למנוח, וככל שלא יהיה בין החיים בפטירתה – לחמשת ילדיה, בחלקים שוים. כן ציוותה המנוחה כי למבקש תהא זכות קדימה לרכוש את בית המגורים של המנוחים ברמת גן (להלן בית המגורים ), תוך שישלם את שוויו למשיבים, וזאת בהתאם לחוות דעתו של שמאי אשר ימונה על-ידי המשיבה 2. בנוסף, קבעה הצוואה כי המשיבה 2 תירש את תכשיטיה וספריה של המנוחה, והמשיב 4 יירש 40,000 ₪ מתוך חשבון הבנק שלה. עוד נאמר, כי המשיבה 2 תשמש כמנהלת העיזבון, ותהא אחראית על ספרי התורה שבו.

ג.

ביום 8.6.97, כשלוש שנים לאחר מועד עריכתה של הצוואה הראשונה, ערכו המנוחים צוואה הדדית בעדים (להלן הצוואה השניה ). במסגרת זאת, ציותה המנוחה את כל רכושה למנוח, ואם לא יהא בין החיים – בית המגורים יעבור לבעלותו של המבקש, תוך שיהא עליו למכור את דירתו הנוכחית בהרצליה ולחלק את תמורתה בין המשיבים בחלקים שוים, ואילו יתר הרכוש יחולק בשוה בין המשיבים. כן נקבע, כי המבקש ישא באחריות לספרי הקודש. בו ביום ערכו המבקש ורעייתו מכתב התחיבות כלפי המשיבים, המאשר כי יפעלו בהתאם להוראות הצוואה, בהגיע העת למימושה; בנוסף, ייפו בני הזוג את כוחם של המשיבים לטפל במכירת הדירה בהרצליה, לכשיגיע מועד מימוש הצוואה, ולקבוע את שויה ואת תנאי התשלום.

ד.

ביום 26.10.98 נפטר המנוח, ובהתאם לצוואה השניה הועברו זכויותיו בבית המגורים לידי המנוחה. ביום 6.9.09 ערכה המנוחה, אשר שהתה באותה העת בבית אבות, צוואה חדשה בעדים (להלן הצוואה השלישית או הצוואה ) – היא נשוא המחלוקת – שבמסגרתה ציותה את כל רכושה, לרבות זכויותיה בבית המגורים, לחמשת ילדיה (קרי, המבקש והמשיבים) בחלקים שוים. לצוואה צורפה תעודה רפואית שהוכנה על-ידי מנהל המערך הגריאטרי של בית החולים "שיבא" בתל השומר, פרופ' אברהם אדונסקי, אשר עבד כרופא בבית האבות בו שהתה המנוחה ושימש עד לחתימתה על הצוואה, בטביעת אצבע. בתעודה נאמר, כי המנוחה הבינה את תוכנה של הצוואה ואת משמעותה, וכן את משמעות החתימה עליה.

ה.

ביום 6.11.12 נפטרה המנוחה לבית עולמה. ביום 26.11.12 הגישו המשיבים 2–3 בקשה לקיום הצוואה השלישית בבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב, וביום 17.1.13 הגיש המבקש כתב התנגדות לקיומה. יצוין, כי עובר לדיוני ההוכחות מינה בית המשפט ביום 24.11.13 את פרופ' שמואל פניג כמומחה מטעמו, כדי שיחוה דעתו על מצבה הרפואי, הנפשי והשכלי של המנוחה בעת עריכת הצוואה. ביום 24.1.14 הגיש פרופ' פניג את חוות דעתו, בה נאמר כי על יסוד החומר הרפואי אשר הונח לפניו, הגיע למסקנה לפיה המנוחה היתה כשירה לערוך את הצוואה.

ו.

בפסק דין מיום 2.8.15, קבע בית המשפט (השופטת ו' שביט פינקלשטיין ) כי יש לקיים את הצוואה השלישית; נדחתה התנגדות המבקש. נאמר, כי התשתית הראייתית שהניח המבקש כדי להראות שדין הצוואה להיפסל היתה "דלילה למדי" (פסקה 30 לפסק הדין). בית המשפט נתן דעתו על כך שהעידו מטעמו של המבקש שני עדים בלבד – דודם של הצדדים ובתו של המבקש, וזאת בנוסף למשיב 1 אשר מסר עדות אף הוא; ולא היה בעדותם, כך נאמר, כדי לשפוך אור על הסוגיות המרכזיות שבמחלוקת. מנגד ציין בית המשפט, כי לא העידו גורמים אשר להם רלבנטיות רבה יותר לענייננו, כגון עורך הדין שערך את הצוואה או רופאים שטיפלו במנוחה שעה שחתמה עליה. כיון שעסקינן בצוואה שנערכה בעדים, ולא נפל בה פגם פורמלי כלשהו, נקבע כי חזקה על הצוואה שצוואת אמת היא, ונטל השכנוע בדבר קיומו של פגם מהותי בה מוטל על הטוען – קרי, המבקש. על רקע זה, התיחס בית המשפט לכל אחת מן הטענות שהעלה המבקש לגופה, כלהלן.

ז.

ראשית , טען המבקש כי יש לפסול את הצוואה השלישית מחמת העדר כשרות ויכולת המנוחה להבין בטיבה של הצוואה, לפי סעיף 26 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965. לאחר העיון בחומר הראיות אשר הוצג בפניו – בין השאר, עדותו של פרופ' אדונסקי, עדותו בכתב של עורך הצוואה וחוות דעתו של המומחה פרופ' פניג – קבע בית המשפט כי לא עלה בידי המבקש להוכיח שהמנוחה לא היתה בעלת כשרות משפטית מלאה בעת עריכתה של הצוואה, ועל כן דחה את הטענה.

ח.

שנית נטען לקיומה של השפעה בלתי הוגנת על המנוחה מצדם של המשיבים, המצדיקה אף היא את פסילתה של הצוואה השלישית, וזאת מכוח סעיף 30 לחוק הירושה. בראש וראשונה הטעים בית המשפט, כי טענות המבקש בעניין זה לקו בהעדר עקביות, באופן שפגע באמינותה של גרסתו. לגופו של עניין נפסק, תוך יישום המבחנים שנקבעו בפסיקה להתקיימותה של עילת הפסילה הקבועה בסעיף 30, כי יש לדחות את הטענה. במסגרת זאת נקבע, כי לא התקיימו בענייננו מבחן העצמאות והתלות, מבחן התלות והסיוע או מבחן קשרי המצוה עם האחרים (למלוא הניתוח המפורט, ראו פסקאות 82–97 לפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה). כן נקבע, כי אין בשינוי שנערך בתוכן הצוואה השלישית – דהיינו, בהשוואה לאמור בצוואה השניה, ההדדית – כדי להקים חשש לקיומה של השפעה בלתי הוגנת של מי מהמשיבים על המנוחה.

ט.

שלישית טען המבקש, כי היתה מעורבות פסולה של המשיבה 2 בעריכת הצוואה השלישית, המצדיקה את פסילתה לפי סעיף 35 לחוק הירושה. לעניין זה נפסק, כי המשיבה 2 היתה אמנם מעורבת בהליך עריכת הצוואה, אולם אין מעורבות כגון דא מגיעה לכדי "נטילת חלק" בעריכתה, כאמור בסעיף 35 לחוק, ועל כן יש לדחות את הטענה. עוד נאמר, כי גרסתו של המבקש לעניין זה עוררה "תמיהות ותהיות" לא מבוטלות (ראו פסקאות 116–119 לפסק הדין), אשר יש בהן כדי להחליש את טענותיו בדבר אי תקינות עריכתה של הצוואה, ובכך לחזק את המסקנה בדבר דחייתה.

י.

רביעית נטען, כי קיומה של הצוואה השלישית יפגע באינטרס ההסתמכות של המנוח ושל המבקש, נוכח העובדה שנוגדת היא את האמור בצוואה השניה לעניין גורלו של בית המגורים. אף טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט. הובהר, כי הואיל והצוואה השניה נחתמה בשנת 1998, סעיף 8א לחוק הירושה – המסדיר, מאז תוקן החוק בשנת 2005, את סוגית הצוואות ההדדיות – אינו חל במקרה דנא, אלא ההלכה הפסוקה בנושא. לפיכך נקבע, כי יש לדחות את טענת המבקש לעניין פגיעה בהסתמכות המנוח בהתאם לעמדת בית משפט זה בע"א 4402/98 מלמד נ' סולומון , פ"ד נג(5) 703, 710 (1999), שכן הצוואה השניה מכילה הוראות הדדיות המאפשרות למי מן הצדדים לשנות את הצוואה. אשר לטענה בדבר פגיעה באינטרס ההסתמכות של המבקש עצמו נפסק, כי אין לה אחיזה בדין, ואף נקבע מפורשות בפסיקה כי אין להתחשב ביורשים לעניין האפשרות שבידי המצווה לשנות את רצונו ולבטאו בצוואה ( שם ; וראו גם ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי , פ"ד נג(2) 817, 826 (1999); ע"א 245/85 אנגלמן

נ' קליין , פ"ד מג(1) 772, 782 (1989)).

יא.

על פסק הדין עירער המבקש לבית המשפט המחוזי בתל אביב. בפסק דין מיום 28.11.16 נדחה הערעור, על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סדר הדין או התקנות ). בתוך כך נאמר, כי לא נמצא מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, אשר תומכים במסקנות המשפטיות אליהן הגיע; ואלה אינן מעוררות כל טעות שבחוק.

בקשת רשות הערעור

יב.

הבקשה שלפנינו – הארוכה עד מאוד – מושתתת על שלוש מן הטענות אשר הועלו בפני בית המשפט לענייני משפחה ונדחו במסגרת פסק דינו, לגישתו של המבקש – בשגגה. הראשונה , לפיה המנוחה היתה כשירה לבצע פעולה משפטית במועד כינונה של הצוואה השלישית, לרבות עריכת צוואה וחתימה עליה. נטען, כי המנוחה סבלה מהידרדרות קוגניטיבית, אשר החלה כשנה וחצי טרם מועד החתימה על הצוואה, ושמצבה זה לא הוצג לאשורו בדיוני ההוכחות. במסגרת זאת, משיג המבקש על המסקנות אשר הסיק בית המשפט מעדותו של פרופ' אדונסקי ומן התעודה הרפואית אשר ערך ביום החתימה, לה ניתן לשיטתו משקל ראייתי נכבד. כך, למשל, היה על בית המשפט, לשיטתו, ליחס חשיבות לעובדה שהחומרים הרפואיים אשר שימשו את פרופ' אדונסקי בעריכת התעודה כבר אינם ברשותו, או לעובדה שלא הצליח להעלות בזכרונו את פרטי המפגש שערך עם המנוחה. עוד נטען, כי שגה בית המשפט בהתעלמו מכך שהמנוחה חתמה על הצוואות הראשונות בכתב ידה, ואילו הצוואה השלישית נחתמה בטביעת אצבעה. לבסוף, משיג המבקש על חוות דעתו של פרופ' פניג, המומחה מטעם בית המשפט, בשל היותה סותרת לטענתו חלק מן הממצאים אשר עלו במסגרת ניהול ההוכחות, כמו פרטים מתוך עדותה של המשיבה 2, המעידים לכאורה על התלות שהמנוחה פיתחה כלפיה (למשל בדבר סיועה למנוחה בניהול משק הבית, עריכת קניות, וכיוצא בזאת). הטענה השניה

נוגעת לקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה בדבר מעורבותה של המשיבה 2 בעריכת הצוואה. המבקש סבור, כי גרסתה של המשיבה 2 סבלה מסתירות, שעליהן לא נתן בית המשפט את דעתו, ואשר יש בהן כדי לערער את המסקנה לפיה אין לראות במעורבותה סביב עריכת הצוואה "נטילת חלק" לפי סעיף 30 לחוק הירושה. הטענה השלישית

עניינה בקביעתו של בית המשפט לענייני משפחה, לפיה לא התקיימה השפעה בלתי הוגנת מצדם של המשיבים על המנוחה. במסגרת זאת, חוזר המבקש על טענותיו באשר למצבה הרפואי של המנוחה, ומוסיף כי שגה בית המשפט בהתעלמו משורת נסיבות, כגון תלותה של המנוחה במשיבה 2 כמעין אפוטרופא בפועל, וחלוף הזמן ממועד עריכת הצוואה השניה למועד עריכתה של הצוואה השלישית.

יג.

כן משיג המבקש על השימוש שעשה בית המשפט המחוזי בתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין בדחייתו את הערעור; ובפרט, על כך שלא התיחס בפסק דינו לבקשה המבקש להוספת ראיה חדשה במסגרת הערעור – קרי, כזו שלא עמדה בפני בית המשפט לענייני משפחה בהליך הדיוני – שלגביה הוחלט, בשעתו, כי תוכרע בהמשך. עסקינן בהגשת תמלילי הקלטות של חמש שיחות שנערכו בין כ"מ, בנו של המבקש, לבין ר"מ, אשתו של המשיב 4, בתאריכים 25.5.16, 8.6.16, 9.6.16, 30.6.16 ו-14.7.16. מן השיחות עולה, כך נטען, כי ר"מ הכירה את פרופ' אדונסקי על רקע עבודתה כאחות סיעודית, וזאת בניגוד לרושם אשר נתקבל בדיוני ההוכחות – ועניין זה יש בו כדי להעלות חשד בדבר מידת האובייקטיביות שלו. כן נטען, כי השיחות מגלות פרטים בעלי ערך בדבר מעורבותה של המשיבה 2 בעריכת הצוואה, שלא הוצגו אף הם בפני בית המשפט, ואשר יש בהם כדי לחזק את גרסתו של המבקש. אשר על כן נטען, כי נוכח הכרעתו השגויה של בית המשפט לענייני משפחה, והעובדה שהראיות החדשות לא הובאו בחשבון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, יש להיעתר לבקשת רשות הערעור.

דיון והכרעה

יד.

לאחר העיון בבקשה ובנספחיה, הגעתי לכלל מסקנה שלא אוכל להיעתר לה. כנודע, רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן אך במקרים שבהם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים למחלוקת; המקרה דנא אינו נופל, במובהק, בגדר אלה. הבקשה הנוכחית תחומה לשאלות עובדתיות אשר נדונו והוכרעו בבית המשפט לענייני משפחה ואושרו על קרבן וכרעיהן בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, ואין היא מעלה שאלה משפטית עקרונית כבדת משקל. כן איני סבור כי אירע בענייננו עוול המצדיק את התערבותנו.

טו.

אפתח בנושא ההנמקה. טוען המבקש, בין השאר, כי יש ליתן רשות ערעור, כיון שבית המשפט המחוזי לא מילא אחר חובת ההנמקה בפסק דינו. אין להלום טענה זו. כלל הוא, כי בקשת רשות ערעור על פסק דין בערעור שניתן לפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תיבחן בהתאם לאמת המידה שנקבעה בהלכת חניון חיפה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ , פ"ד לו(3) 123 (1982); וראו רע"א 10715/04 בסטוני נ' מאיר , פסקה 7 (2004), חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 215–216 (מהדורה שלישית, 2012) להלן בן-נון וחבקין ). על סוגיה זו נזדמן לי לומר בפרשה אחרת:

"ההכרח לא יגונה אפוא גם אם ניתן להבין לעתים ציפייה של בעלי-דין, ואולי יותר מזה של באי-כוחם עורכי-הדין, כאשר טרחו והגישו הודעות ערעור ולאחר מכן – במקרים המתאימים – טענו והגישו סיכומים, פעמים תוך השקעת זמן ומחשבה מרובים, להחלטה מפורטת – שעה שבית-המשפט שלערעור מסתפק בפסק-דין קצר, לרבות לפי תקנה 460(ב). אכן, והדבר תלוי בנסיבות התיק ובתוכנו, אם נחוץ הדבר, אפשרי והולם, יעשה בית-המשפט כמיטב יכולתו לנמק נימוקים משלו. ואולם יש שהעיון בתיק ובנספחיו מגלה כי אין מקום להוסיף על נימוקי הערכאה הקודמת או לגרוע מהם, ודי באימוצם. בעולם של עומס לעייפה, שבוודאי אינו אידאלי, וכאשר נתקיימו כל תנאי תקנה 460(ב) כפי שהסיק בית-המשפט לאחר שעיין בתיק, אין דופי משפטי בשימוש בתקנה" (רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף , פ"ד נט(5) 17, 25 (2004); וראו גם בן-נון וחבקין , בעמ' 349).

מקום בו מצאנו כי אין הנידון דידן מעלה שאלה החורגת מעניינם של הצדדים הקונקרטיים, ברי שעצם השימוש שעשה בית המשפט המחוזי בתקנה 460(ב) אינו מצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

טז.

הטענה היחידה שהטרידה אותי היתה העובדה שבית המשפט המחוזי לא התיחס לבקשת המבקש להוספת ראיות במסגרת הערעור. ואולם, לאחר העיון לא מצאתי כי יש בה כדי לשנות מן האמור. ככלל, קובעת תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, כי "בעלי הדין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות, בין בכתב ובין בעל פה, לפני בית המשפט שלערעור", למעט באחד משני חריגים: הראשון – במקרה של טעות מצד הערכאה הראשונה, אם לא קיבלה את הראיה האמורה אף שהיתה אמורה לעשות כן; ו השני – עניינו בראיות בעלות חשיבות לדיון או לפסק הדין שיינתן ( בן-נון וחבקין , בעמ' 389). לאחר העיון בבקשה שהוגשה לבית המשפט המחוזי, בתגובת המשיבים לה וכן בראיות שהתבקשה הגשתן גופן, לא מצאתי כי נתקיים חריג אשר היה מאפשר את הגשתן בשעתו לבית המשפט המחוזי. החריג הראשון אינו רלבנטי לענייננו מעיקרא, שכן מדובר בראיה אשר נוצרה אך לאחר מתן פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. אשר לחריג השני, שעליו משליך המבקש יהבו, סבורני כי אף בו אין כדי להושיע. על פני הדברים, ענייננו בראיה שנועדה לחשוף פרטים על מצבה הרפואי של המנוחה בשעת עריכת הצוואה, וכן את דבר קיומה של היכרות רלבנטית בין פרופ' אדונסקי לבין ר"מ – דהיינו, עסקינן בניסיון להוכיח עובדות אשר התרחשו בטרם ניתן פסק הדין של הערכאה הדיונית. בכגון דא, נדרש בית המשפט לאזן בין זכותו של המבקש כי תינתן לו הזדמנות נאותה להציג את גרסתו ולהביא לבירור האמת, מזה, לבין עקרון סופיות הדיון והרצון למנוע עריכת "מקצה שיפורים" במסגרת ההליך הערעורי, מזה (וראו שם , בעמ' 390). ברי כי כאשר נעשה "דיג ראיות" או "בניין ראיות" לאחר פסק דין של הערכאה הדיונית, הגישה אליהן זהירה במיוחד. הקלטות שלאחר מעשה, לאחר פסק דין, על הבעייתיות שבהן ועל החשדות שהן מעוררות מטבען (וראו גם להלן), לא בקלות כל עיקר, יהיו בסיס למהלך ראייתי חדש בגדרי הערעור או מכוחו.

יז.

דומה, כי תכליתה של הגשת הראיה בנידון דידן – כנטען בבקשה המקורית ובבקשה הנוכחית – היא לערער על מהימנותם של פרופ' אדונסקי והמשיבה 2, אשר העידו כאמור בפני בית המשפט לענייני משפחה. הגם שאין מניעה עקרונית להבאת ראיה מעין זו בשלב הערעור במקרים המתאימים (וראו, למשל, ע"א 105/05 דהאן נ' קסון (2005)), אין הראיה דנא בעלת חשיבות "ממשית ומשמעותית" לעניין ההכרעה בתיק, כנדרש לשם היעתרות לבקשה להגשתה ( שם , פסקה 4 לפסק דינה של השופטת ארבל). כך, אפילו היינו הולכים כברת דרך עם המבקש ומקבלים את המסקנות המתחייבות לשיטתו מן האמור בתמלילים, ולאחר העיון אין זו דעתי, קשה לראות בהתרשמותה של ר"מ, שהיא אמנם אחות סיעודית מוסמכת, כעולה מפרטי השיחות המוקלטות, משום ראיה המערערת מן היסוד את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט לענייני משפחה בדבר כשירותה המשפטית של המנוחה לערוך צוואה. אשר לקיומה של היכרות מקצועית אפשרית בין ר"מ לבין פרופ' אדונסקי – שהיה עד לגוף הדברים ולא "עד מומחה" – סבורני, כי אין בעובדה זו לכשעצמה כדי להשפיע באופן ממשי על תוצאות המשפט. כך מקל וחומר נוכח תשובת המשיבים לבקשה המקורית להגשת הראיות החדשות בפני בית המשפט המחוזי, המצורפת לבקשה הנוכחית, בה נאמר כי בין המשיב 4, הנשוי לר"מ כאמור, לבין יתר המשיבים בתיק, שוררים כיום יחסים מסוכסכים. יתר על כן יוטעם, בהמשך לאמור מעלה, כי עיון בתמלילים מעלה חשש מסוים בדבר קבילותם, או למצער אי נוחות, נוכח חוסר הבהירות האופף את הנסיבות שבהן הוקלטו השיחות, ובפרט בנוגע למודעותם (וכן, מכללא, הסכמתם) של הצדדים לדבר הקלטתן (לעניין הגשתה של ראיה מכוח תקנה 457, הכרוכה בפגיעה אפשרית בפרטיות, ראו ע"א 1581/92 ולנטין נ' ולנטין , פ"ד מט(3) 441, 450 (1995)). כשלעצמי, לא אכחד – ככל שאין הסכמה – כי נוקט אני בגישה שיש בה חשדנות לכגון דא:

"הקלטת אדם שלא בידיעתו נגועה ככלל בפגם מוסרי, שלמותר להכביר עליו מלים; הרי שיחה בין אדם לחברו אינה ככלל מיועדת להקפדה 'משפטנית' על כל מלה, בידיעה שהיא תשמש חומר ראייתי בהליך כזה או אחר. המקליט ועושה בכך שימוש, הריהו עושה ככלל מעשה אשר לא יעשה 'ברשות התורה' להבדיל, ויחשוב כל אחד מאתנו מה היה הוא חש אילו נודע לו שהוקלט על-ידי פלוני מחבריו לעבודה בלא ידיעתו" (בר"ש 4550/15 שמואלי נ' מדינת ישראל , פסקה ח' (2015)).

יח.

אמנם, נכון אני לומר, מבלי לטעת מסמרות, שיתכן כי היה מקום להידרש בשעתו לבקשה להוספת ראיה גופה – זאת, בין אם במסגרת פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור, ובין אם בהחלטה פרטנית המסבירה מדוע אין לקבלה. ואולם, מקום בו נמצא כי אין פגם במובן המהותי באי היעתרות לה, איני סבור כי העדר ההנמקה בעניין זה מצדיק כשלעצמו דיון בגלגול שלישי.

יט.

מעבר לאמור משיג המבקש על ממצאים עובדתיים אשר קבעה הערכאה הדיונית, על סמך חומר הראיות שהובא בפניה. ככלל, אין זו דרכו של בית משפט של ערעור להידרש אל שאלות שבעובדה, קל וחומר במסגרת גלגול שלישי (רע"א 6519/09 חסקל נ' אוסדיטשר , פסקה י"ב (2010); רע"א 10098/16 רוזנפלד נ' קרויז (2016)). לגופו של עניין יוער, כי לא השתכנעתי שיש בטענות המועלות בבקשה כדי לשנות מקביעות אלה; ואף מן ההיבט המשפטי סבורני, כי לא נפל דופי במסקנותיו של בית המשפט לענייני משפחה, שעניינן ביישומו של הדין הנוהג בחוק ובפסיקה בדבר בחינת תקפותה של צוואה בעובדות המקרה דנא.

כ.

אין בידי איפוא להיעתר לבקשה.