רע"א 10715/04 חסאן בסטוני נ. שמעון מאיר

1.בפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.11.04 (השופטים גינת, שטמר, בר-זיו), בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופט מ' רזיאל) שחייב את המבקש לשלם למשיב סך של 69,683 ש"ח בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 6.6.01 וכן אגרות משפט ושכ"ט עו"ד בסכומים שפורטו בפסק הדין. כן מתבקש בית משפט זה לעכב את ביצוע פסק דינו של בית המשפט המחוזי עד להכרעה בערעור.

2.העובדות הצריכות לעניין, כפי שפורטו בפסק דינו של בית משפט השלום, הינן כי המשיב השכיר לאחיו של המבקש, מר חסון בסטוני (להלן: האח ) עסק לממכר מזון מהיר בחיפה. לטענת המבקש לא עמד האח בתשלום דמי השכירות. תביעה שהגיש המשיב נגד האח לתשלום החוב בגין דמי השכירות (ת"א 20098/92) הסתיימה ביום 26.6.94 בהסכם פשרה עליו חתומים המשיב, האח והמבקש (להלן: הסכם הפשרה ). בית משפט השלום בחיפה נתן להסכם הפשרה תוקף של פסק דין.

3.בבית משפט השלום טען המשיב כי המבקש ערב בהסכם לכל חובותיו של אחיו, לכל התשלומים הנזכרים בהסכם ולביצוע ההסכם. לטענתו, מאחר שלחובת האח יתרת חוב, חרף הליכי הוצאה לפועל המתנהלים נגדו, הרי שההליכים נגד האח מוצו ועל כן תבע המשיב את המבקש מכוח ערבותו.

המבקש מצידו טען בבית משפט השלום, כמו גם בבקשה שבפני, כי הוא אינו ערב לכל חובות אחיו. לטענתו, את הסכם הפשרה יש לפרש כך שערבותו של המבקש מוגבלת להתחייבותו של אחיו בסעיף 1 להסכם הפשרה לשלם דמי שכירות בסכום הנקוב בהסכם בגין התקופה שבין 1.6.92 – 30.11.94. בכך מתמצה חיובו כערב על פי הסכם הפשרה ואין הוא ערב ליתר החיובים שבהסכם. במיוחד טען כי אינו ערב לחיובים שבסעיף 5 להסכם הפשרה, אשר קובע כי פסק דין לפינוי האח מהמושכר, שיינתן על פי הסכם הפשרה, לא יוצא לפועל וייחשב מבוטל אם בתוך שלוש שנים יתמלאו התנאים הנקובים בסעיף זה ביחס לדמי השכירות. עוד הוא טוען כי במקרה בו התנאים על פי סעיף 5 אינם מתקיימים, יעמוד פסק הפינוי בתקפו בעוד יתר החיובים לפי סעיף 5 לא יעמדו בתקפם. טענה נוספת בפי המבקש הינה כי לא מוצו הליכי הגביה נגד אחיו שאף שילם את רובו המכריע של החוב על פי הסכם הפשרה.

4.בית משפט השלום בחן בפסק דינו את נוסח הסכם הפשרה וציין כי אין חולק שהאח לא עמד בתנאי סעיף 5 להסכם הפשרה ועל כן פונה ביום 28.7.97 מהמושכר. בית המשפט ביכר את פרשנותו של המשיב להסכם, לפיה ערב המבקש לכל חיוביו של האח על פי הסכם הפשרה, על פרשנותו של המבקש להסכם. את קביעתו זו ביסס בית משפט השלום בין היתר על לשונו של סעיף 6 להסכם הפשרה הקובע:

"עו"ד חסאן בסטוני, אחיו של הנתבע, ערב לכל התשלומים הנזכרים ולביצועו של הסכם זה".

בהסתמך על סעיף זה, כמו גם על לשון ההסכם כמכלול, ונוכח היכרותו של המבקש, מתוקף משלח ידו כעורך דין, עם משמעות עובדת היותו של אדם ערב לחובו של אחר, קבע בית משפט השלום כי המבקש ערב לחיובים על פי הסכם הפשרה כולו, לרבות לתשלומים על-פי סעיף 5 להסכם. בית משפט השלום קבע גם כי החוב כולו נובע מהסכם הפשרה ודחה בכך את טענת המבקש כי החוב העומד לפירעון בתיק ההוצל"פ הינו חוב לפי הסכם השכירות המקורי ולא חוב לפי הסכם הפשרה.

כן נדחתה הטענה כי לא מוצו ההליכים נגד האח, לאחר שנקבע כי סעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967 אינו דורש את מיצוי ההליכים נגד החייב. בהתאם לסעיף זה, על הנושה לדרוש תחילה מהחייב לקיים חיובו בטרם פנה לערב. תנאי זה מתקיים במקרה דנן מאחר שהתביעה נגד המבקש הוגשה רק לאחר שהוברר כי הסכומים שמשלם האח למשיב בגין חובו, במסגרת איחוד תיקים בתיק ההוצל"פ בעניינו, אינם מכסים את הפרשי ההצמדה והריבית, ועל כן אין לומר כי היתה מניעה להגיש התביעה נגד המבקש.

לאור האמור חויב המבקש לשלם למשיב סך של 69,683 ש"ח בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ואגרת משפט, כקבוע בפסק דינו של בית משפט השלום.

5.בית המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש בהתבסס על תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

6.בבקשה שבפניי שב המבקש ומעלה את הטיעונים שהעלה בפני שתי הערכאות הקודמות והוכרעו על ידיהן. ביתר פירוט טוען הוא כי יש ליתן לו רשות ערעור מאחר שמתעוררת במקרה דנן שאלת אופן הפרשנות שיש ליתן להסכם פשרה בין הצדדים והאם ניתן להפוך סעיף בהסכם פשרה אשר נקבע על ידי הצדדים כסעיף תנאי, לחיוב בלתי מותנה. כן הוא טוען כי מתעוררת שאלה עקרונית נוספת והיא האם ניתן ליתן לערבות פירוש החורג מנוסח ההסכם ומכוונת הערב.

המבקש טוען כי מאחר שבית המשפט המחוזי הכריע בערעורו בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, הרי שטענותיו בערעור כלל לא נידונו ויש לראות את ערעורו כערעור ראשון על פסק דינו של בית משפט השלום. עוד הוא טוען, כי הסכם הפשרה נוסח על ידי בא כוחו של המשיב וכי את נוסחו "הבעייתי", כלשונו, של ההסכם יש לפרש נגד מנסחו. לטענתו, להסכם שני חלקים – בהתאם לחלק הראשון של ההסכם ערב המבקש לחיובים הקבועים בסעיפים 1-4 להסכם, אך הוא אינו ערב לחלק השני של ההסכם שהוא סעיף 5 להסכם אשר אינו כולל חיוב כספי בר-ביצוע אלא קובע מהם החיובים הכספיים שעל השוכר לשלם על מנת למנוע את ביצוע פסק הדין לפינוי. המבקש אכן שילם מכוח ערבותו את כל הסכומים על פי סעיפים 1-4 להסכם הפשרה. כמו-כן הוא טוען, כי משפנה המשיב אל לשכת ההוצאה לפועל ויזם את פינוי אחיו מהמושכר, הרי שהסכם השכירות בוטל ואין לחייב את תיק ההוצאה לפועל בדמי שכירות על פיו, ואם רצה המשיב לגבות סכומים אלה, היה עליו להגיש תביעה לדמי שכירות ראויים, דבר שלא עשה.

עוד טוען המבקש כי אין להחיל במקרה דנן את הכלל לפיו יש להעדיף את הפרשנות להסכם התומכת בקיומו מקום שהפירוש המקיים יוצר תוצאה שהערב לא הסכים לה. בטענתו זו מבקש המבקש להיסמך על החלטות שיפוטיות שניתנו על ידי בתי המשפט המחוזיים בירושלים ובחיפה ואשר יש ללמוד מהן, לטענתו, כי יש בסיס משפטי לטענתו בדבר פרשנותו הנכונה של הסכם הפשרה. הכוונה להחלטה שניתנה על-ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט צ' כהן) ביום 27.10.98 בבקשה שהגיש המבקש לעכב הליכי הוצאה לפועל נגדו, עד להכרעה בערעור שהגיש על החלטת ראש ההוצאה לפועל שלא למחקו כחייב מתיק הוצאה לפועל שפתח המשיב נגד אחיו (בש"א 2090/98). בהחלטה זו קבע השופט כהן כי סיכויי ערעורו של המבקש טובים היות שספק אם קיים פסק דין לחובתו של המבקש והיות שספק אם נלווה לפסק הפינוי חיוב כספי, "להבדיל מאותם תשלומים שהיה בהם, אילו נעשו, כדי להפקיע את פסק הפינוי". כמו-כן מפנה המבקש, לפסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' צ' בן-זמרה) מיום 31.1.99 בערעור שהגיש על החלטת ראש ההוצאה לפועל, כאמור (ע"א 4372/98). בפסק דין זה התקבל ערעורו של המבקש ובית המשפט המחוזי הורה לראש ההוצאה לפועל לדון בבקשת המבקש לגופה, "ובמיוחד לטענות כי לא היה בגדר בעל דין בפסה"ד" (ההדגשה במקור – ע"א) וכי ערבותו מוגבלת לחיובים הכספיים בהסדר הפשרה ולא לקיום תנאים לאי-הפינוי.

המבקש אף מוסיף כי בסופו של דבר הוא אכן נמחק כחייב מתיק ההוצאה לפועל שנפתח נגד אחיו בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. החלטה נוספת שמבקש הוא להיסמך עליה היא החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בבקשה שהגיש לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בענייננו, בה צוין כי אין לומר שאין למבקש סיכוי בערעורו. החלטה זו, יש לציין, לא צורפה לבקשה.

7.עיינתי בבקשה על המסמכים שצורפו לה, כמו גם בפסקי הדין של בית משפט השלום ובית המשפט המחוזי. נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. ראשית אציין, כי איני מקבלת את טענת המבקש כי משנדחה ערעורו בבית המשפט המחוזי בהתאם לתקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי יש לראות את ערעורו כאילו הוא נידון זו הפעם הראשונה. לא בכדי נתן המחוקק בידי בית המשפט את הסמכות לדחות ערעור מבלי שינמק את פסק דינו ותחת זאת יאמץ את פסק דינה של הערכאה הנמוכה, בהתקיים התנאים הנקובים בתקנה. יחד עם זאת בית המשפט בוחן את הדברים ומגבש מסקנתו גם אם לא מפרט את נימוקיו. קבלת טענתו של המבקש כאילו יש לראות את פסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור כלא היה אין לה על מה שתסמוך ואני דוחה אותה.

אשר לבקשה עצמה, הרי שאין היא מצדיקה דיון בערכאה זו ב"ערעור שני" על פי המבחנים הברורים והידועים שנקבעו על ידי בית משפט זה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד לו(3) 123). הלכה למעשה טוען המבקש כי שגגה נפלה מלפני בתי המשפט דלמטה בהפעלת שיקול דעתם ובפרשנותם את הסכם הפשרה. דא עקא, אין בטעם זה בלבד כדי להצדיק דיון בעניין זה בפני ערכאה שלישית כאשר אין העניין מעורר כל שאלה בעלת חשיבות משפטית כללית (רע"א 2556/91 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' HANIIEL SPEDITION G.M.B.H

(לא פורסם, ניתן ביום 14.11.91). די בטעם זה כשהוא לעצמו, כדי לדחות הבקשה.

אציין, כי גם לגופו של עניין לא מצאתי כי היה על בית המשפט המחוזי להתערב בפסק דינו של בית משפט השלום. לשונו של הסכם הפשרה ברורה היא ועל פיה ערב המבקש "לכל התשלומים הנזכרים", כאשר הכוונה היא, כפשוטם של דברים, לכל התשלומים הנזכרים בהסכם, לרבות אלה הקבועים בסעיף 5 להסכם. רצה המבקש לסייג את ערבותו לחלק מההסכם בלבד, היה עליו ליתן לדבר ביטוי בנוסח ההסכם בטרם חתם עליו וחזקה עליו כי כעורך דין היתה ברורה לו לשונו המפורשת והברורה של ההסכם. עוד טוען המבקש כי יש לפרש המסמך נגד מנסחו, בא כוחו של המשיב, וכי אין להעדיף את הפירוש המקיים את החוזה היות שפירוש זה מעניק תוקף להסכמה שלא נתן כערב, אלא שגם בעניין זה אני סבורה כי כעורך דין היה על המבקש לעמוד על הכנסת השינויים הנדרשים בנוסח ההסכם לו הוא ערב כך שישקפו את היקף ערבותו כפי שהוא טוען לה ולחילופין, אם לא היה עולה בידו להביא להכנסת השינויים הנדרשים, היה עליו להימנע מחתימה על ההסכם אם אין ההסכם מבאר במפורש כי הוא ערב אך לחלקו.

איני מתעלמת מההחלטות השיפוטיות שהמבקש מפנה אליהן, אך אני סבורה כי לאחר שהדברים נבחנו ונידונו על ידי שתי ערכאות בהליך שבפניי, יש להעדיף את קביעותיהן, מה גם שההחלטות עליהן נסמך המבקש אינן מכריעות בטענותיו.

למעלה מן הצורך אוסיף, כי גם בהחלטת השופט צ' כהן עליה מבקש הוא להיסמך מציין השופט כי "ספק אם קיים פסק דין לחובת המבקש להבדיל מערבותו להסכם בין שני מתדיינים שקיבל תוקף של פסק דין". מכאן, גם בית המשפט המחוזי סבר כי המבקש ערב לחיוביו של אחיו על פי ההסכם ולא סייג חיוביו אך לחלקו.

הבקשה נדחית איפוא. ממילא נדחית גם הבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין.

אין צו להוצאות.